נידה דף יח – הלכו חכמים אחר הרוב

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בדף יח עמוד א מביאה את קביעתו של רבי יוחנן:
"בשלשה מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי – מקור, שליא, חתיכה".
שלושת הדינים שעליהם מדבר רבי יוחנן מובאים בסוגייתנו: רוב הדם הנמצא בפרוזדור מגיע מן המקור, ולכן האשה שמצאה דם בפרוזדור טמאה; רוב השליות מכילות ולד, ולכן גם שליא שאיננו יודעים אם הכילה ולד מטמאת באוהל; ורוב הנשים יולדות ולד של ממש, ולכן אשה שהפילה איבר אחד – טמאה. בכל המקרים הללו הטומאה נחשבת טומאה ודאית, המאפשרת גם שריפת תרומה.
בעמוד הבא מביאה הגמרא מקרה שבו רבי יוחנן סובר שאין לשרוף תרומה על טומאת ספק, למרות שעל פי הרוב יש כאן טומאה:
"רובא דאיכא חזקה בהדיה, דלא שרפינן עליה את התרומה...
דתנן: תינוק הנמצא בצד העיסה ובצק בידו, רבי מאיר מטהר, וחכמים מטמאין, שדרכו של תינוק לטפח.
ואמרינן: מאי טעמא דר"מ? קסבר רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין, ועיסה זו בחזקת טהורה עומדת, סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא. ורבנן – מיעוטא כמאן דליתיה דמי, ורובא וחזקה רובא עדיף...
ורבי יוחנן אמר: אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה".
למרות שבמקרים המובאים בעמוד א פסק רבי יוחנן שאפשר לסמוך על הרוב לחלוטין, ואף לשרוף תרומה על פי הכרעה זו, במקרה של תינוק שנמצא בצד העיסה הוא פסק שאין לשרוף תרומה על סמך החזקה שרוב התינוקות נוגעים בעיסה.
מלשון הגמרא נראה שההבדל בין המקרים הוא שהמקרים המובאים בעמוד א אין חזקה דמעיקרא העומדת נגד הרוב, ואילו לגבי תינוק שנמצא בצד העיסה יש לעיסה חזקת טהרה. אולם התוספות קובעים שגם במקרים המובאים בעמוד א יש חזקת טהרה, שהרי האשה והבית לא היו טמאים קודם לכן.
בעקבות זאת מחלקים התוספות בין "רוב גמור" ל"רוב שאינו גמור": במקרים המובאים בעמוד א מדובר על רוב גמור, ואילו בתינוק שנמצא בצד העיסה יש רוב שאינו גמור. ההבנה הפשוטה בדברי התוספות היא ש"רוב גמור" הוא רוב בעל רמת סבירות גבוהה, ואילו "רוב שאינו גמור" הוא רוב פחות מובהק. קשה לשלול הבנה זו, אך קשה גם להבין על סמך מה קובעים התוספות את רמת הסבירות של כל אחד מסוגי הרוב – מניין לנו ש"רוב דמים מן המקור" חזק יותר מ"רוב תינוקות מטפחים"? מלבד זאת – התוספות אינם מבארים מהי רמת הסבירות המינימלית שמגדירה את הרוב כ"רוב גמור", והדבר מקשה על יישום הכלל במקרים נוספים.
אולם חלק מן האחרונים העלו הבנה שונה: "רוב שאינו גמור" הוא "רוב התלוי במעשה", ואילו "רוב גמור" הוא רוב שאינו תלוי במעשה (ההבחנה בין רוב התלוי במעשה לרוב שאינו תלוי במעשה מופיעה כבר בגמרא, עיין בכורות כ ע"א, אך יתכן ששם משמעותו שונה מעט, ואכמ"ל).
רוב שאינו תלוי במעשה הוא רוב הקובע את זהותו של חפץ או אדם מסוים: על סמך הרוב ניתן להסיק כי במקרה העומד לפנינו – האדם או החפץ משתייך לקבוצת הרוב של בני מינו. לדוגמא – רוב הדם הנמצא בפרוזדור מגיע מן המקור, ולכן ניתן להסיק שגם הדם שלפנינו הגיע מן המקור. לעומת זאת, רוב התלוי במעשה אינו קובע דבר לגבי זהותו של חפץ מסוים, אלא מניח שניתן לצפות את התנהגותו של אדם מסוים על פי המנהג המקובל. כך, לדוגמא, במקרה של תינוק שנמצא בצד העיסה – כל שאנו מנסים לקבוע הוא שבמקרה זה התינוק נגע בעיסה. איננו דנים בשאלה אם התינוק שלפנינו שייך לסוג התינוקות שנוגעים בעיסות, שהרי אותו תינוק עשוי במקרים מסוימים לגעת בעיסה, ובמקרים אחרים להימנע מכך.
רוב מן הסוג השני איננו רוב במובן המקובל, אלא מעין חזקה, הצופה את ההתנהגות הסבירה והמתבקשת. כנגד רוב כזה יכולה חזקה דמעיקרא לעמוד, ולכן אין כאן הכרעה ודאית אלא רק ספק.