נידה דף כב – נאמנות הרופאים

  • הרב אברהם סתיו
במשנה (כא ע"א) נאמר שאישה המפלת כמין קליפה או שערה תטיל למים: אם נימוחו – טמאה ואם לאו – טהורה. ביחס לדין זה נאמר בגמרא:
"ומי איכא כי האי גוונא?
אין, והתניא: א"ר אלעזר בר' צדוק, שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה:
מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות, ובאו ושאלו את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים, ואמרו להם: אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות, תטיל למים, אם נמוחו – טמאה..."
הראשונים והאחרונים עמדו על כך שהסיפור משלב שני גורמי היתר – אומדנא של הרופאים שיש לאישה מכה, והטלה של הקליפות לתוך מים כדי לבדוק אם נימוחו. בשו"ת הרא"ש (כלל ב סימן יח) מובאת שאלה שאותה שלח הרא"ש לרשב"א בעניין זה:
"כיון שבא מחמת מכה, אמאי טמאה? הא אמרינן בפרק כל היד: הרואה דם מחמת מכה, אפילו בתוך ימי נדתה, טהורה!"
כלומר, מכיוון שכבר יש אומדנא של הרופאים שיש לה מכה, לכאורה אין צורך בהוכחה הנוספת מכך שהקליפות לא נימוחו במים. בדומה לכך יש לשאול לאור משנתנו שאלה הפוכה: מדוע יש צורך באומדנא של הרופאים, אם הקליפות לא נימוחו במים?
יש מן הפוסקים שדייקו מתוך שאלתו של הרא"ש שאי אפשר לסמוך על הרופאים בענייני הלכה, ולכן אבחנתם לא הועילה, והיה צורך בבדיקה נוספת. כך, למשל, כתב הרמ"א בדרכי משה (יו"ד סי' קצא ס"ק ד):
"אמרינן בגמרא בהדיא דלא סמכינן אדברי רופאים לחוד אלא בעינן ג"כ בדיקה במים פושרין".
אמנם, עמדה כזו אינה מיישבת את שאלתנו השנייה – מדוע היה צורך באומדנא של הרופאים ולא היה די בבדיקה. נראה שתשובה מלאה יותר ניתן ללמוד מדברי הרא"ש בתוספותיו על אתר:
"לא שהיה ברור לרופאים שהיה לה מכה בתוך מעיה, שאם כן אפילו אם נימוחו טהורה... אלא כך אמרו הרופאים: אולי יש לאשה זו מכה בתוך מעיה, ויבדק הדבר על ידי הטלה למים".
קשה לדעת אם זו כוונת הרא"ש, אך ייתכן שלדעתו יש להבין את תפקידה של ברייתא זו באופן שונה לחלוטין. הקריאה הפשוטה של הגמרא הניחה שעצם הבדיקה במים היא דבר הידוע לחכמים, והברייתא הובאה רק כסיפור שמדגים את השימוש בבדיקה זו. אך ייתכן שלדעת הרא"ש ברייתא זו היא המקור הראשוני לעצם קיומה של בדיקה זו. כלומר, חוות הדעת הרפואית שהורתה לבדוק את הקליפות במים היא-היא היסוד לדברי המשנה שהמפלת כמין קליפה תטיל למים, וממילא אין כאן שני גורמי היתר אלא גורם אחד – חוות דעת רפואית שדורשת בדיקה במים.
החתם סופר (שו"ת חת"ס יו"ד קעה) פירש את סוגייתנו באופן שונה מזה של הרא"ש, אך הסיוג שאותו הביא ביחס לנאמנות הרופאים יכול להתקיים גם לפי פירוש הרא"ש:
"כבר בארתי בתשובה אחרת דהיות כל דברי הרופאים אינו אלא אומד הדעת, שהם עצמם אומרים כי חכמתם הוא רק עיונית, על כן המה נאמנים על הכלל ולא על הפרט רצוני שהם נאמנים לומר יש בטבע הכליות להוליד חצץ אדום אבל אינם נאמנים על הפרט על גוף זה שיש בכליותיה חצץ".
החתם סופר מחלק בין התאוריות הרפואיות הכלליות (בנידון דידן – הקביעה שקליפה שלא נימוחה מעידה על מכה), שלהן אנו מאמינים, ובין האבחנות הרפואיות הממוקדות – שלהן אי אפשר להאמין. אמנם, יש להעיר שבימינו הסברה דווקא מורה את ההיפך. ביחס לאבחנות המדויקות קשה שלא להאמין לדברי הרופאים בימינו, כפי שכבר כתב בעל הישועות מלכו (יו"ד ל, הובא בטהרת הבית ח"א עמ' רסה):
"וידוע שלא כימים הראשונים ששפטו הרופאים רק על פי אומד הדעת, לא כן עתה שנתחדשו כלי מחזה אשר יוכלו להביט אל חדרי בטנה של האשה ולראות ממש".
מאידך, דווקא התאוריות הרפואיות הכלליות הן נושא מורכב וגמיש הרבה יותר, ויש לדון בכל מקרה לגופו אם ניתן לסמוך עליהן.