דילוג לתוכן העיקרי

נידה | דף לו | דם קושי בנדה ובזבה

במשנה (לו ע"ב) נאמר שאשה המקשה ללדת ורואה דם בימי זיבתה אינה נטמאת, ובברייתא דרשו זאת מן הפסוק:
"תנו רבנן: 'דמה' – דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד".
כלומר, דימום רצוף שהיה סמוך ללידה אינו מטמא את האישה בטומאת זבה, משום שהוא נחשב כדימום מחמת הולד ולא מחמת האישה. מהמשנה עולה שההיתר המיוחד של דם קושי קיים דווקא בזבה ולא בנדה, ואף חילוק זה נלמד בגמרא מן הפסוקים:
"אמר אבוה דשמואל: אמר קרא 'וטמאה שבועים כנדתה' – ולא כזיבתה, מכלל דזיבתה טהור, ואיזו זו – זו קושי בימי זיבה".
מהי הסברה לחלק בין דין נדה ודין זבה בהקשר זה?
התורה (ויקרא טו, יט-כה) מציגה את דיני נדה וזבה באופן הבא:
"וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד  הָעָרֶב...
וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא".
מהי משמעותו של החילוק בין דין נדה ובין דין זבה? הבנה אפשרית אחת היא שאין חילוק מציאותי מהותי בין הדינים, ומדובר בהלכות שונות המתייחסות למציאויות דומות במהותן. כך אפשר להבין מדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (ו, א):
"דם הנדה ודם הזבה ודם הקושי ודם יולדת ודם טוהר של יולדת כולו דם אחד הוא ומן המקור הוא בא ומעין אחד הוא ובזמנים בלבד הוא שישתנה דינו ותהיה רואה דם זו טהורה, וזו נדה, וזו זבה".
יצויין שהרמב"ם נוקט בכך כשיטתו, שהרי לדעתו (לפי חלק מהאחרונים) ייתכן מצב שבו המחזור החודשי הרגיל של האישה ייפול על ימי זיבתה ויחשיב אותה כזבה.
אמנם, בדברי הרמב"ן על התורה (ויקרא טו, יא) מבואר שקיים חילוק מציאותי מהותי בין שני הדינים:
"הקל הכתוב בזוב האשה בעת נדתה ולא חייב בה קרבן, בעבור שהוא בטבעה ולא נתרפאת מחולי. וטמא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד או כל השבעה, שכל הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה זולתי בהיות בהן שפע יתר בחולי. אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת הידוע לה, או שתוסיף על העת ויזוב זוב דמה ימים רבים אחרי השבעה ההם, הנה הוא חולי כזוב האיש, והצריך אותה קרבן בהתרפאותה כדין הזב".
לדעת הרמב"ן דין הנדה מייצג את המחזור הטבעי של האישה, בעוד דין הזבה מתאר מחלה חד-פעמית שפוקדת אותה. להבנה זו ישנן השלכות רבות, וניתן לבאר על פיה גם את דין דם קושי. כאשר האישה רואה דם נדה, מדובר במצב טבעי שמטמא אותה, וממילא אין זה משנה אם יש "תירוץ" לכך שראתה דם בסמוך ללידתה. לעומת זאת, דין הזבה קיים דווקא כאשר הדימום מלמד על מחלה של האישה, וממילא כאשר הדימום נוצר מחמת הוולד – אין הוא מלמד על מחלה.
אפשר לקחת תובנה זו צעד אחד הלאה, ולבאר על פיה את דיני טומאת היולדת וטהרתה. בפסוק שציטטה הגמרא הנ"ל נאמר "וטמאה שבועים כנדתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה". לאור הניתוח שערכנו, ניתן להגדיר את המילה "כנדתה" כנרדפת למילה "כהרגלה". היינו, מדובר בטומאה שנובעת מן הדימום הנורמלי וההכרחי שפוקד כל יולדת ומגדיר אותה כמעין נדה. התקופה שבאה לאחר מכן מועדת גם היא לראיית דם, אך מדובר בתקופה שמחד איננה "נדתה", ומאידך – גם אם ראתה דם במהלכה אין זה מעיד על מחלה, ומשום כך היא טהורה הן מדין נדה והן מדין זבה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)