נידה | דף לח | דם קושי בימי זיבה

במשנה ובגמרא בדף לו למדנו שדם שנגרם מחמת לידה אינו מטמא את האשה בטומאת זבה, אף שהוא מטמא אותה בטומאת נידה (ראו בעניין זה בעיון לדף לו). בסוגייתנו ממשיכה הגמרא לדון בעניין זה, ומביאה את מחלוקתם של רב ולוי בנוגע לגדרו של הדין (בשל קוצר היריעה לא נתייחס כאן לכל האפשרויות בהבנת הסוגיא, המובאות ברש"י ובתוספות על אתר). למחלוקת זו ישנן שתי גרסאות, והראשונה מופיעה בסוף דף לז עמוד ב:

"א"ר לוי: אין הולד מטהר אלא ימים הראויין להיות בהן זבה.
ורב אמר: אפי' בימים הראויין לספירת זבה.
אמר רב אדא בר אהבה: ולטעמיה דרב – אפי' ימים הראויין לספירת סתירת זבה".

על פי לישנא זו רב ולוי מסכימים שאשה שראתה דם קושי בימי זיבתה – אחד עשר הימים שבהם ראיית הדם אמורה להגדיר אותה כזבה ולא כנידה – אינה נטמאת. אך בעוד לוי מגביל את הדין לאשה שראתה דם בימי הזיבה בלבד, רב מוסיף שגם אם האשה החלה לראות דם קושי בימי הזיבה, והמשיכה לראות בשבעת הימים שלאחריהם – היא טהורה. הסיבה לכך היא שכאשר אשה רואה דם בימי הזיבה – עליה לספור עוד שבעה ימים נקיים, ונמצא ששבעת הימים הללו נחשבים חלק מימי הזיבה.

בפשטות נראה שלפי לישנא זו, המחלוקת בין רב ולוי תלויה בשתי הבנות אפשריות של דין דם קושי:
א. לדעת לוי הקושי מונע את הגדרת הדם כדם זיבה. מכיון שדין זה מוגבל לדם זיבה, הרי שבימי הנידה – האשה נטמאת כנידה רגילה.
ב. לדעת רב הקושי אינו מונע את הגדרת הדם כדם זיבה, אלא מגדיר אותו כדם זיבה שאינו מטמא. לכן, ככל דם זיבה, הדורש שבעה נקיים כדי שהאשה תצא מגדר "זבה", גם לדם זה יש שבעה נקיים. אמנם, בניגוד לדם זיבה רגיל, המטמא את האשה, דם זיבה זה אינו מטמא אותה, משום שהוא נגרם "מחמת ולד" ולא "מחמת עצמה". בעקבות הבנה זו מוסיף רב אדא בר אהבה כי גם אם האשה תמשיך לראות דם קושי שוב ושוב, הדם יוגדר בכל פעם כדם זיבה טהור, עד שיעברו עליה שבעה ימים נקיים שיוציאו אותה מגדר "זבה".

בהמשך (לח ע"א) מביאה הגמרא גירסא אחרת של המחלוקת:

"א"ר לוי: אין הולד מטהר אלא ימים הראויין להיות בהן זבה גדולה. מ"ט? 'דמה ימים רבים' כתיב.
אבא שאול משמיה דרב אמר: אפילו ימים הראויין להיות בהן זבה קטנה. מ"ט? 'ימי' ו'כל ימי' התם כתיבי".

"זבה קטנה", המכונה גם "שומרת יום כנגד יום", היא אשה שראתה יום אחד או יומיים במהלך אחד עשר הימים שבין נדה לנדה. בעוד שזבה גדולה צריכה לספור שבעה ימים נקיים מדם, זבה קטנה צריכה לספור יום נקי אחד בלבד. על פי לישנא זו (לפי פירוש רש"י) רב ולוי נחלקו בנוגע ליכולתו של דם קושי לטהר אשה שראתה יום אחד או שניים, ולא יותר.

נראה שלפי לישנא בתרא רב ולוי נחלקו בנוגע ליחס בין זבה גדולה לזבה קטנה. לדעת רב זבה קטנה דומה עקרונית לזבה גדולה, אלא שהיא צריכה להמתין זמן קצר יותר. לעומת זאת, לוי סובר שזבה קטנה שונה באופייה מזבה גדולה, ודומה יותר לנידה, ולכן פטור דם קושי – שנוהג רק בזיבה – אינו שייך בה. לפי הבנה זו, נראה שרב סובר שאשה שראתה דם קושי יום אחד בימי זיבה תצטרך לספור יום נקי אחד, כדין "שומרת יום כנגד יום" רגילה.

אולם ישנה אפשרות נוספת, העולה מדברי רב בדף לו ע"ב. בסוגיא שם קובע רב, בעקבות המשנה שכינתה את הרואה דם קושי "נידה", שאשה שראתה דם קושי יום אחד נחשבת כנידה, אך רק למשך יום אחד. כלומר – היא טמאה ביום שבו ראתה, אך אינה צריכה לספור יום כנגד יום.

כדי להסביר דין זה עלינו להבחין בין שתי סיבות אפשריות לצורך בהמתנה לאחר ראיית דם:

א. המתנה לאחר זמן הראייה, עד שניתן יהיה להניח שהדימום פסק. כאשר אשה רואה דם באופן חריג, כגון שהדימום אינו מתרחש בזמן המחזור הקבוע, יש חשש שמא היא תוסיף לראות, ולכן עליה להמתין עד שנוכל להיות בטוחים שהדימום חלף. כאן נעוץ ההבדל בין זבה גדולה וזבה קטנה – בזבה גדולה יש חשש גדול יותר שמא הדימום יימשך, משום שהיא כבר ראתה שלושה ימים, ולכן עליה להמתין שבעה ימים, בניגוד לזבה קטנה – הממתינה יום אחד בלבד.

ב. בזמן הראייה עצמה. כל אשה שראתה דם טמאה בזמן ראייתה, ואין זה משנה בשל מה נגרם הדימום. "זמן הראייה" לעניין זה משתנה: בנידה הוא שבעה ימים – משך זמן סביר של מחזור, אך לגבי זבה – הרואה שלא בזמן המחזור הקבוע – רק יום אחד נחשב כזמן הראייה. בדרך כלל הבדל זה אינו בא לידי ביטוי, משום שבכל מקרה הזבה צריכה להמתין שבעה ימים לאחר זמן הראייה, אולם הוא משפיע על דינה של שומרת יום כנגד יום – שמצד ההמתנה שלאחר הראייה היא צריכה לספור יום אחד בלבד, אך אם זמן ראייתה היה מוגדר כשבוע שלם – היה עליה להמתין כנידה.

לאור הסבר זה נוכל להבין את דבריו של רב בדף לו ע"ב. העובדה שמדובר בדם קושי שוללת את מעמדה של האשה כזבה קטנה, ונותר לנו דין שאפשר לכנותו "נידה קטנה": היא אינה צריכה לחכות לאחר זמן הראייה אפילו יום אחד, משום שאין לה מעמד של זבה כלל, אך היא טמאה באותו יום – כדין נידה, שטמאה בזמן הראייה. אולם בניגוד לנידה, שטמאה במשך שבוע שלם, משום שזהו זמן המחזור, במקרה שלפנינו האשה טמאה רק יום אחד, משום שהיא לא ראתה בזמן המחזור הקבוע.