נידה | דף מג | טומאת בעל קרי

במשנה (מ ע"א) נאמר:

ובגמרא (מג ע"א) למדו זאת מן הפסוקים:

"זב – דכתיב 'כי יהיה זב מבשרו', עד שיצא זובו מבשרו. בעל קרי – דכתיב 'ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע'".

כלומר, בניגוד לטומאת נדה וזבה, שמתרחשת בתוך גוף האישה, טומאתו של בעל הקרי נוצרת רק כאשר יוצאת ממנו שכבת זרע.

בהמשך הסוגיה מסייג שמואל את דין טומאת בעל קרי, והגמרא מביאה שתי גרסאות בדבריו:

"אמר שמואל: כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה – אינה מטמאה. מאי טעמא? שכבת זרע אמר רחמנא  – בראויה להזריע...
לישנא אחרינא, אמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ – אינה מטמאה.
מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא? איכא בינייהו נעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה".

שמואל מחדש שדווקא ראייה בהרגשה מטמאת (בדומה לדין נדה), אלא שיש מחלוקת בין הלישנות אם ההרגשה נדרשת רק בשלב העקירה שבתוך הגוף או גם בשלב היציאה מן הגוף. הגמרא מביאה את דברי רבא, שהסתפק גם הוא בשאלה זו:

"מילתא דפשיטא ליה לשמואל מיבעיא ליה לרבא;
דבעי רבא: נעקרה בהרגשה, ויצתה שלא בהרגשה, מהו?"

מפשט הגמרא נראה שאותה שאלה שעומדת במוקד המחלוקת בין הלישנות בדעת שמואל היא השאלה שבה מסתפק רבא. אך נראה שעיון בהמשך הסוגיה יכול להצביע על פער מסוים בין השאלות:

"בעי רבא: עובד כוכבים שהרהר, וירד וטבל, מהו?
אם תמצי לומר בתר עקירה אזלינן, הני מילי – לחומרא, אבל הכא דלקולא – לא אמרינן, או דילמא לא שנא?
תיקו".

רבא מקשר בין שאלת "נעקרה בהרגשה ויצתה שלא בהרגשה" למקרה של שכבת זרע שנעקרה כשהיה גוי (ואין לו דין טומאת בעל קרי) ויצאה כשכבר התגייר והפך ליהודי. החוט המקשר בין המקרים הוא סברת "בתר עקירה אזלינן": אם הולכים אחר העקירה הרי שדי בהרגשה בשעת העקירה, ומאידך – יש צורך בכך שיהיה יהודי כבר בזמן העקירה.

אמנם, נראה שדעת שמואל, גם לפי הלישנא שלפיה די בהרגשה בשעת עקירה, שונה לחלוטין. שמואל נימק את הצורך בהרגשה בדרשה "שכבת זרע – בראויה להזריע". ההרגשה איננה דין בעל ערך עצמאי, אלא סימן לכך שאכן ששכבת הזרע ראויה להזריע. ממילא, גם אם די בהרגשה בשעת עקירה אין זה משום ש"אזלינן בתר עקירה" אלא רק משום שדי בהרגשה כזו כדי ששכבת הזרע תהיה ראויה להזריע, ואין ללמוד מכאן לדין גוי שהרגיש והתגייר.

אם כנים הדברים, נראה ששמואל ורבא נחלקו בהבנת הדין הנזכר לעיל, שאין בעל קרי נטמא עד שתצא טומאתו. לדעת שמואל עניינו של הדין הוא שיציאת שכבת הזרע היא שמטמאת, ואין קשר בין דין זה ובין דין הרגשה, שמגדיר את שכבת הזרע המטמאת. לעומת זאת, לדעת רבא ייתכן שהעקירה היא עיקר הטומאה, ויציאת שכבת הזרע היא רק תנאי צדדי שמגדיר את זמן חלות הטומאה.

ייתכן שדעת רבא מתאימה לשיטתו במחלוקתו עם אביי בתחילת הסוגיה:

"היה אוכל בתרומה והרגיש, אוחז באמה ובולע וכו'.
אוחז? והתניא, ר"א אומר: כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם!
אמר אביי: במטלית עבה. רבא אמר: אפילו תימא במטלית רכה, כיון דעקר – עקר".

גם במחלוקת זו דעת רבא היא שעיקר מעשה הוצאת שכבת הזרע תלוי בעקירה, וממילא אין כל משמעות למעשה ההוצאה מן הגוף, מלבד לקביעת זמן חלות הטומאה על האדם.