נידה | דף מד | כנותן אצבע בעין

נאמר במשנה (מד ע"ב):

"בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה...
פחות מכן – כנותן אצבע בעין".

כלומר, ביאה על קטנה בת פחות משלוש שנים אינה נחשבת ביאה. כהמחשה לחוסר המשמעות של ביאה זו נקטה המשנה במשל: "כנותן אצבע בעין". בגמרא להלן (מה ע"א) דייקו ממשל זה שבתוליה של הקטנה מוסרים במהלך הביאה, ואחר כך חוזרים:

נראה שהגמרא הלכה בכך בעקבות התוספתא (נדה ב, ח, הובאה בשינוי לשון בגמ' לעיל יג ע"א), שהמשילה משל דומה ביחס לממשמש באיברו להוציא שכבת זרע:

עם זאת, נדמה שבמשל זה, כפי שמבינה אותו הגמרא, קיים קושי גדול מסברה. זאת משום שכאשר מבקשים לבטא במשל מעשה שאינו מותיר רושם בגוף, אין זה מסתבר לנקוט בדוגמה של נתינת אצבע בעין. בניגוד לבתולי הקטנה, העין איננה איבר גמיש או מתחדש, ומי שייתן אצבע בעינו יגרום בכך לתוצאות בלתי הפיכות ומאוד לא נעימות.

לאור זאת, יש מקום להבין את דברי המשנה באופן שונה לחלוטין. המילה 'עין' בלשון המשנה משמשת לא רק לציון איבר הראייה, אלא גם במשמעות של 'מעיין'. כך, למשל, מתוארת במשנה בכתובות (יד ע"ב) תינוקת שירדה "למלאת מים מן העין". אם כן, אפשר להבין שגם במשנתנו משמשת המילה 'עין' כ'מעיין', ואזי המשל מובן: הנותן אצבע במעיין יוצר מעין "חור" במים, אך המים שבים מיד וממלאים אותו, והוא הדין בבתולי קטנה.

על אף שפירוש זה דחוי לחלוטין בסוגיית הבבלי, מצאתי לו חיזוק בדברי הירושלמי (כתובות א, ב):

"תני רבי חייה: לעוכר את העין וחוזרת וצוללת.
אמר רבי יוסי: מתניתא אמרה כן פחותות מיכן כנותן אצבע בעין".

התיאור של מי ש"עוכר את העין וחוזרת וצוללת" אינו נראה כמתייחס לאיבר הראייה, אלא למעיין – שאפשר לעכור את מימיו והם ישובו עד מהרה לצלילותם, וכך מפורש גם בקרבן העדה על אתר. אם כן, מסתבר שרבי יוסי, שמביא חיזוק לתיאור זה מלשון משנתנו, מבין שגם המשנה התייחסה בדבריה למעיין מים ולא לאיבר הראייה.