נידה דף נד | טומאתו של דם הנידה

הסוגיא בתחילת הפרק השביעי קובעת שדם הנידה מטמא, ומביאה מקור לדבריה:

החזון איש (סי' ק"כ ס"ק ד) מעלה שתי אפשרויות להבנת טומאתו של דם הנידה:
א. הדם מטמא מחמת הנידה. דין זה דומה במידה מסוימת לדין הקובע ש"מעיינות" הנידה, כלומר רוקה, מימי רגליה וכדו', מטמאים.
ב. הדם מטמא מחמת עצמו. התורה קבעה שדם הנידה טמא, בדומה לטומאתה של שכבת זרע, שמטמאה מחמת עצמה וללא קשר לטומאת בעליה.

יתכן ששאלה זו עשויה להשפיע על דינו של דם שיצא "שלא בהרגשה". כדי שאשה תיטמא מחמת ראיית דם עליה להרגיש ביציאת הדם, ולא – היא אינה טמאה. האם במקרה כזה הדם עצמו טמא? רבי עקיבא איגר (שו"ת מהדורא קמא סי' סב) סבר שדם כזה מטמא, אולם רוב האחרונים חלקו עליו.

על פי ההבנה הראשונה – סביר שיש לקבל את דעת רוב האחרונים, ולטהר את הדם, שהרי במקרה כזה האשה עצמה טהורה, ואם טומאת הדם נגרמת מחמתה – גם הדם עצמו אמור להיות טהור. לעומת זאת, על פי האפשרות השניה יש מקום לקבל את דעת רעק"א, משום שגם אם האשה לא הרגישה ביציאת הדם – סוף סוף זהו דם נדה, והסיבה לכך שהאשה אינה טמאה היא שכדי להיטמא על האשה לראות דם "בבשרה", ודרשו חכמים (לקמן נז ע"ב) "בבשרה – עד שתרגיש בבשרה". כלומר, ראייה בלא הרגשה אינה נחשבת ראייה שלמה, ולכן אינה מטמאת את האשה, אבל הדם עדיין נחשב דם נידה.

[נפקא מינה דומה עשויה לעלות בנוגע לאשה שראתה דרך שפופרת, שאינה נטמאת, והדבר נלמד מאותו פסוק – "בבשרה ולא בשפופרת".]