נידה דף נט – ספק ספיקא

  • יהודה רוזנברג
המשנה הפותחת את הפרק התשיעי עוסקת באשה שעשתה צרכיה וראתה דם בספל, ויש ספק אם הדם הגיע מן המקור, או שהוא דם מכה שהגיע עם מי רגליה של האשה. רבי מאיר מטמא את האשה, ורבי יוסי מטהר. הגמרא מסבירה שרבי מאיר חושש שמא מי רגליה של האשה "הדור למקור" והביאו עימם דם נידה, ואילו רבי יוסי אינו חושש לספק זה.
בהמשך מביאה הגמרא מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש בנוגע למקרה שבו היו גם איש וגם אשה שעשו את צרכיהם באותו ספל. במקרה זה נוסף עוד ספק – ספק אם הדם הגיע מן האיש או מן האשה. ריש לקיש סובר שרבי מאיר מטמא גם במקרה כזה, ואילו רבי יוחנן סובר שרבי מאיר מטהר, משום שזהו "ספק ספיקא".
יתכן שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בהבנת דינו של רבי מאיר: רבי יוחנן סובר שרבי מאיר מודה שיש סיכוי נמוך שהדם אכן הגיע מן המקור, אולם הוא מטמא את האשה מחמת הספק, על פי דרכו – לחשוש למיעוט במקום שהדבר אפשרי. אם כן, כאשר מצטרף ספק נוסף – זהו כבר מצב של "מיעוטא דמיעוטא", שבו גם רבי מאיר מודה. לעומת זאת, ריש לקיש סובר שהעובדה שרבי מאיר חושש למיעוטא גורמת לו להחשיב את הסיכוי שהדם בא מן המקור כוודאי, ולכן גם כאשר ישנו ספק אם הדם בא מן האיש או מן האשה – יש כאן רק ספק אחד, ורבי מאיר מחמיר במקרה כזה.
אם נסביר כך, אזי מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש מקבילה למחלוקת שהובאה לעיל בדף יד ע"ב, אם רבי מאיר מטמא "משום נידה" – מדין ודאי, או "משום כתם" – מדין ספק.
אולם אפשר להבין את מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש בדרך נוספת, וכדי להבין אותה נקדים הקדמה קצרה בנוגע לדין ספק ספיקא. ישנן שתי דרכים להבין את סיבת ההיתר בדין ספק ספיקא:
א. רוב. אפשר להבין רוב זה בשתי דרכים: הדרך האחת מכונה באחרונים "רוב מקרים" – ישנו סיכוי נמוך להתגשמותם של שני תנאים, שהסיכוי להתגשמותו של כל אחד מהם הוא חמישים אחוז. האפשרות השניה מכונה "רוב צדדים" – איננו בודקים מה הסיכוי של כל אחת מן האפשרויות להתגשם, אולם רוב האפשרויות היוצאות משילוב שני הספקות מובילות להיתר, ורק אחת מתוך ארבע אפשרויות מובילה לאיסור (נפקא מינה אפשרית בין שתי ההבנות הללו היא במקרה שבו אחד מן הספקות אינו "ספק שקול", כלומר ישנו סיכוי גבוה באופן משמעותי שהאפשרות המובילה לאיסור היא הנכונה. על פי ההבנה הראשונה – יתכן שכבר אין כאן רוב, ואילו על פי ההבנה השניה – אין זה משנה, משום שבכל מקרה יש כאן רוב צדדים להקל. נפקא מינה זו עשויה גם היא להסביר את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, ואכמ"ל).
ב. ספק דרבנן לקולא. הרמב"ם סובר שמדאורייתא מותר לעבור על ספק איסור, ואיסור ספק אינו אלא מדרבנן. על פי דעה זו, יוצא שספק ספיקא אינו אלא ספק דרבנן – הספק הראשון הופך את האיסור לאיסור דרבנן בלבד, והספק השני הוא ספק דרבנן, ומותר.
אם כן, יתכן שמחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש אליבא דריש לקיש תלויה בהבנת דין ספק ספיקא. לדעת רבי יוחנן רבי מאיר סובר שהיתר ספק ספיקא הוא מדין רוב, ומכיון שהוא חושש למיעוטא – הוא אינו מקבל היתר זה, ואילו לדעת ריש לקיש רבי מאיר סובר שהיתר ספק ספיקא נובע מדין ספיקא דרבנן לקולא, ולכן גם הוא מודה בהיתר זה, אף שבדרך כלל הוא חושש למיעוט.