נידה דף נ – מחשבת אוכלים

סוגייתנו מהווה את אחד המקורות היסודיים בדין מחשבה באוכלים. באופן עקרוני, כדי שאוכל יהיה ראוי לקבל טומאה, הוא זקוק לשני תהליכים: מחשבה והכשר (עוקצין ג, א). ההכשר הינו תהליך של נתינת מים על המאכל, ואילו המחשבה היא שלב מוקדם יותר, שבו האדם חושב על החפץ ומייעד אותו לאכילה. החקירה היסודית בדין מחשבה היא מהו אופיו של התהליך: תהליך פורמאלי שמגדיר את החפץ כמיוחד לאדם, או בירור טכני של תכלית החפץ (עי' בספר מנחה טהורה לרב דניאל וולף, ישיבת הר עציון תשס"ט).

לשאלה זו יש השפעה בנוגע למאכלים שמיועדים בבירור לאכילת אדם משעת בריאתם: לפי ההבנה הראשונה – גם בהם יש צורך בייחוד לאדם, ואם אין צורך במחשבה בפועל – זה רק משום שאנו אומרים שמן הסתם האדם חושב עליהם. אך לפי ההבנה השנייה אין צורך במחשבה במאכלים אלו, כי המחשבה נועדה רק לברר את תכלית החפץ במקרים מסופקים.

ייתכן שניתן למצוא את הדיה של חקירה זו בניסוחי הראשונים בסוגייתנו. עיקר סוגיית הגמרא נסובה סביב הכלל שאותו קבע רבי יוחנן: "מחשבת חיבור לא שמה מחשבה". כלומר, מחשבה אינה יכולה לחול על חפץ שמחובר עדיין לקרקע, וכן אינה חלה על בעלי חיים בעודם חיים.

מהו טעמה של קביעה זו? התוספות על אתר (ד"ה מחשבת) ביארו זאת באופן הבא:

התוספות מסבירים שמחשבת האכילה בשעה שהחפץ היה מחובר או חי איננה מחשבה גמורה, משום שלא מדובר במחשבה על החפץ כפי שהוא עכשיו אלא רק במחשבה עתידית על תכלית החפץ לאחר שימות או ייתלש.

לעומתם, הריטב"א (ד"ה אלמא) הסביר את הדברים בלשון אחרת:

לפי הריטב"א אין פגם במחשבה עצמה, אלא שהמחשבה אינה יכולה לחול על חפץ שאינו ראוי לקבל טומאה.

נראה שהראשונים הנ"ל אחזו בשני צדדי החקירה הנזכרת לעיל בעניין מהות דין מחשבה באוכלים:

א. התוספות הבינו את המחשבה כפעולה טכנית שעניינה לברר את הייעוד המעשי של החפץ. לכן אין הם מגבילים את האפשרות העקרונית של המחשבה לחול על כל חפץ באשר הוא, והם נאלצים להסביר את הבעיה במחשבת חיבור ומחשבה מחיים כבעיה באופי המחשבה עצמה.

ב. הריטב"א מבין שהמחשבה היא חלות פורמאלית של ייחוד שנוצרת בחפץ. לכן הוא סבור שחלות זו כפופה להגבלות הקיימות בדיני טומאה, ומבאר שהמחשבה אינה יכולה לחול על חפץ שאינו ראוי לקבל טומאה.