נידה דף סא – בגד שאבד בו כלאים וביטול ברוב

  • יהודה רוזנברג
אגב העיסוק בבגד שאבד בו כתם של דם נידה, והדרך לבודקו או לבטל את הכתם כדי שהבגד לא יטמא, דנה הגמרא גם בבגד שאבד בו כלאים, כלומר בגד צמר שיש בו חוט אחד של פשתן, או להיפך. הגמרא מניחה שבגד כזה אסור באיסור כלאים, ודנה בשאלה מה מותר לעשות איתו.
התוספות (ד"ה בגד) מקשים על הנחת היסוד של הגמרא, שהבגד אסור, שהרי החוט האוסר אמור להתבטל ברוב. תשובתם היא:
"וי"ל דלא שייך בטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר, אבל כלאים, ששניהם היתר ונאסרין על ידי תערובות – כך אסור המרובה כמו המועט".
תשובה זו עשויה להכיל מספר סברות המונעות ביטול ברוב במקרה שלפנינו:
א. לא שייך ביטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר. על פי הסבר זה, כדי לבטל איסור יש צורך בכך שהאיסור וההיתר יתערבו זה בזה, ובגד שיש בו חוט אחד ממין אחר אינו נחשב "תערובת", ולכן לא שייך בו ביטול. לכאורה יש מקום ליישם כלל זה גם במקרים אחרים של תערובת איסור בבגד, כגון בגד שמעורב בו חוט אסור בהנאה (הראשונים נחלקו בדין זה, ואכמ"ל).
ב. שניהם היתר. על פי הסבר זה, כדי שאיסור יתבטל ברוב עליו להיות מוגדר כ"איסור" המעורב ב"היתר". במקרה של כלאים, גם הצמר וגם הפשתן אינם מוגדרים כ"איסור", משום שכל אחד כשלעצמו מותר. על סמך סברא דומה הסביר הר"ן את דין "דבר שיש לו מתירין" – דבר שאפשר להתירו אינו בטל ברוב, משום שהוא מוגדר במידה מסוימת כ"היתר", ולכן אינו בטל בהיתר אחר.
ג. נאסרין על ידי תערובות. האיסור אינו רובץ על כל אחד מן החומרים כשלעצמו, אלא התערובת עצמה היא האיסור, ולא שייך כאן ביטול ברוב. בכך דומה איסור כלאים לאיסור בשר בחלב, שבו האיסור נובע מהתערובת עצמה (היו ראשונים שהסבירו בכך את דין "חתיכה נעשית נבילה" – כאשר בשר וחלב מתערבים זה בזה, כדי לבטל את התערובת יש צורך בכמות של פי שישים היתר מכלל התערובת, ולא די בעירוב בכמות של פי שישים מאחד המרכיבים לבדו, משום שהחפצא האסור הוא התערובת, ולא כל אחד מן המרכיבים).
אמנם, מלשונם של התוספות משמע שעיקר תירוצם מתבסס על הטיעון השלישי, וכך משמע גם מהתוספות המקביל במסכת עבודה זרה (סה ע"ב ד"ה הבגד).
נראה שהתירוצים השונים מבוססים על הבנות שונות באיסור כלאים, שעשויות להתבסס על חלקים שונים בפסוק "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו" (נציין כי הגר"ח, בחידושים על אתר, כותב ששני האיסורים קיימים, ואלו שני דינים באיסור כלאים, עיי"ש):
א. על פי התירוצים הראשון והשני האיסור הוא לבישת צמר ופשתים יחדיו, כלומר החפצא האסור הוא הצמר או הפשתים, אלא שאחד מתנאי האיסור הוא לבישת המין השני יחד עם המין הראשון. לדוגמא – ישנו איסור על לבישת צמר, בתנאי שהאדם לובש עימו פשתן, בדומה לאיסורים אחרים שאסורים רק בתנאי מסוים, כגון איסור אכילת חמץ – החפץ האסור הוא החמץ, אך הוא אסור רק בתנאי שהדבר נעשה בפסח. הבנה זו מתמקדת במילים "לא תלבש... צמר ופשתים יחדיו".
ב. על פי התירוץ השלישי החפץ האסור הוא התערובת של הצמר והפשתים, ולא כל אחד מהם כשלעצמו, וכפי שכתבנו בנוגע לאיסור בשר בחלב. הבנה זו מתמקדת במילים "לא תלבש שעטנז", שמהן משמע שישנו חפצא מיוחד של איסור – "שעטנז".