דילוג לתוכן העיקרי

נידה | דף סה | דם בתולים

המשנה הפותחת את הפרק (סד ע"ב) מביאה מחלוקת תנאים סבוכה בעניין משך הזמן שבו בתולה ששימשה וראתה דם יכולה לתלות את הדם בבתוליה. באופן מפתיע, מסקנת הגמרא בשאלה זו (סה ע"ב) מחמירה יותר מן העמדות המחמירות ביותר שבמשנה:
"תניא רבותינו חזרו ונמנו: בועל בעילת מצוה ופורש".
כדברי הבבלי הסיק גם הירושלמי (ברכות ב, ו), וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד קצג, א). השאלה המתבקשת היא מדוע החמירו כל כך בדם בתולים, ובמה גרוע דינה מכל אישה שיש לה מכה, שתולה את דמה במכתה.
הראשונים הציעו מספר תשובות לשאלה זו, ונביא כאן שלוש תשובות שמתוכן ניתן ללמוד על שלוש דרכים שונות להבין את אופיו של האיסור:
א. בראבי"ה (ח"א, נדה סי' קפג) נאמר: "דמדרבנן הוי דם בתולים כדם נדה, ובנות ישראל החמירו על עצמן אפילו רואות טיפת דם כחרדל, וכדרבי זירא". מדבריו נראה שדם בתולים הוא חלק מחומרת רבי זירא, ונראה שההבדל בינו ובין דם מכה הוא שדם הבתולים הוא חלק מובנה ממערך הדמים של האישה, בניגוד למכה, שהיא מקרה חד-פעמי. ניתן לחזק גישה זו מלשון הרמב"ם (איסורי ביאה יא, ז-ח), שהשווה את דם הבתולים לדם טוהר של יולדת, שנהגו בו טומאה אף שאין בו שום חשש ריאלי של טומאה.
ב. בשו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' י) הביא מדברי ספר האשכול ועוד ראשונים שהחשש הוא "שמא מחמת חימוד תשמיש ראשון נפתח המקור, ויבא טיפת דם חימוד".
ג. התשובה המובאת ברוב הראשונים (שו"ת הרשב"א ח"ז סי' קסא; רא"ש נדה י, א) היא שאנו חוששים שמא בפועל לא נוצר דימום מחמת קריעת הבתולים והדם שמופיע הוא דם נידה, וזאת או משום שיש אנשים שיכולים לבעול בתולה מבלי לפגוע בבתוליה (רשב"א), או משום שאצל בוגרת כבר כלו הבתולים וחז"ל לא רצו לחלק בין קטנה ובוגרת כדי שלא לבלבל את הציבור (רא"ש).
שאלה זו ביחס לטעם האיסור ואופיו עשויה להשליך גם על גדריו. אחת השאלות המעניינות שנידונו בפוסקים בענייננו היא דין בתולים שהוצאו על ידי ניתוח. האגרות משה (יו"ד ח"א סי' פז) הכריע שאין בדם שיוצא בניתוח זה דין של דם בתולים, משום שגזירת חז"ל הייתה רק בבתולים שהוצאו על ידי ביאה, בגלל חשש החימוד שבביאה (וכ"פ ביביע אומר שם). המנחת יצחק (ח"ד סי' נח) דן באריכות בדברי האגרות משה ומוכיח, הן מן המקורות והן מסברה, שהעמדה המרכזית בפוסקים אינה תולה את דין דם בתולים בחימוד ביאה ראשונה. בשל כך הוא נוטה להכריע שחכמים "גזרו בדם בתולים אף אם בודאי אין שם דם נדות", על פי האפשרות הראשונה שהובאה לעיל (וכ"פ בשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קיט).
אמנם, נראה לענ"ד שהזרם המרכזי בראשונים איננו לא כדברי האג"מ ולא כדברי המנח"י, אלא כשיטה השלישית שהובאה לעיל, היינו שהחשש הוא שמא לא היה כלל דם בתולים ולכן אי אפשר לתלות בו. לאור הבנה זו בהחלט יהיה מקום לקבל את פסקו של האג"מ (ולא מטעמו) ולומר שכאשר המנתח רואה בבירור שהוא מוציא דם – אפשר יהיה לתלות בדם זה ולטהר את האישה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)