נידה | דף סו | הלכה פסוקה

הגמרא בסוגייתנו מביאה את דבריו של רבי זירא, שמספר שבנות ישראל החמירו על עצמן, וכאשר אשה רואה דם, ואפילו דם בשיעור מועט ביותר – היא סופרת שבעה ימים נקיים. הגמרא מקשה מכאן על דבריו של רבא, שאמר שאשה שראתה דם קושי במשך יומים, וביום השלישי הפילה – אינה נחשבת זבה, משום שבהפלה אין "דם קושי". לכאורה, על פי דבריו של רבי זירא צורך לדבר דוקא על אשה שראתה דם במשך יומים, שהרי אפילו אם ראתה "טיפת דם כחרדל" – עליה לשבת שבעה נקיים. רבא מתרץ את הקושיא:

רבא מסביר שדבריו נאמרו על פי דין תורה, ולא על פי המנהג. אמנם על פי מנהגן של בנות ישראל אין בדבריו צורך, אך המנהג מחייב רק במקום שבו הוא התקבל, ואילו דבריו של רבא נכונים בכל מקום.

על אף שרבא מתייחס להלכה זו כמנהג בעלמא, שלא כולם קיבלו אותו, רבותינו ז"ל קיבלו מנהג זה כמחייב. כך כותב הרמב"ן (הלכות נידה פרק א אות יט):

"חומרא זו שנהגו בנות ישראל הוכשרה בעיני החכמים ועשו אותה כהלכה פסוקה בכל מקום, לפיכך אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם".‏

הריטב"א מוסיף שאי אפשר לבטל הלכה זו או להקל בה כלל.

בגמרא במסכת ברכות (לא ע"א), מובאים דברי רבי זירא הנ"ל כדוגמה להלכה פסוקה, וכך נפסק להלכה ונתקבל על ידי הפוסקים ללא עוררין.

דוגמא לקבלתה המוחלטת של הלכה זו אפשר לראות בדבריו של ר' שלמה זלמן אוירבך (מובאים בספר אמרי אברהם, ענף א ס"ק ב-ג), שסירב להקל בדין זה אפילו במקום שהדבר גורם לצער רב, כגון במקרים של "עקרות הלכתית", שבהם זמן המחזור של האשה אינו מאפשר לה להיטהר לבעלה לעולם:

"כיון דמה שאמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן כו' אמרו עלה בגמרא שהיא הלכה פסוקה, פשוט הוא דאי אפשר כלל להקל גם במקום צער גדול ואף בכה"ג דאיכא נמי מצווה רבה של פו"ר ושבת שגם האשה חייבת בה, ואפילו במקום שיש חשש של הוצאת אשה מבעלה אי אפשר כלל להקל לעבור על הלכה פסוקה זו... גם ממ"ש הרמב"ן ז"ל בריש הלכות נדה נראה שהלשון 'בכל מקום' ו'לעולם' בא להורות שאף במקום מצווה ובשעת הדחק גדול אין להקל".

בשונה מ'חומרות' שבהן אנו נתקלים לעיתים, חומרא זו אינה מבוססת על חששות רחוקים או עוסקת בדיני דרבנן או בגזירות, שיש מקום להקל בהן בשעת הדחק. במקרה שלפנינו אכן יש קושי אמיתי לזהות מהו דם נידה ומהו דם זיבה, ומדובר בספק דאורייתא של איסור כרת, ולכן הרבה יותר קשה להקל בדבר.