נידה | דף ס | תליית כתם

אשה שגילתה כתם בבגדה יכולה, במצבים מסוימים, "לתלות" את הכתם באשה אחרת, ולהניח שהכתם הגיע מן האשה האחרת ולא ממנה. תליית הכתם עשויה להתבסס על אחד משלושה יסודות:
א. הערכה מציאותית. שיקול זה קיים כאשר הסבירות שהכתם הגיע מן האשה האחרת גבוהה יותר מן הסבירות שהיא הגיע מן האשה ה"תולה". דוגמא למקרה כזה היא אשה מעוברת, שבדרך כלל אינה רואה דם, ולכן היא יכולה לתלות בחברתה שאינה מעוברת.
ב. שיקול הלכתי – ספק דרבנן לקולא: כאשר תליית הכתם באשה האחרת לא תשפיע על מעמדה, נעדיף לפסוק לקולא בדיני כתמים, משום שיסודם מדרבנן. דוגמא למקרה כזה היא תלייה בנכרית, שלגביה אין כל נפקא מינה אם ראתה דם או לא. רק במקרה שבו כל אחת מן הנשים מעוניינת לתלות בחברתה, ניאלץ לטמא את שתיהן כדי להימנע ממצב של "תרתי דסתרי".
ג. שיקול הלכתי – חזקה דמעיקרא: כאשר אחת מן הנשים כבר טמאה, הרי שחזקת הטומאה שלה, יחד עם חזקת הטהרה של האשה השניה, מובילות אותנו למסקנה שמקור הכתם באשה הטמאה.

בהקשר זה מביאה הגמרא מחלוקת תנאים:

"תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה, ובסופרת שבעה שלא טבלה, לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת, דברי רשב"ג.
רבי אומר: אינה תולה, לפיכך שתיהן מקולקלות".

לדעת רשב"ג אפשר לתלות את הכתם באשה הטמאה, ואפשר להבין את הדבר על פי שלוש הדרכים שהצענו:
א. הערכה מציאותית – יותר סביר שהכתם בא מן האשה הטמאה, שראתה דם לפני זמן קצר, ו"מעיינה פתוח".
ב. ספק דרבנן לקולא – אמנם זמן טומאתה של האשה שבה אנו תולים יתארך, אך השפעה זו קלה יותר מההשפעה שעשויה להיות לכתם על האשה הנדונה, ולכן עלינו לתלות את הכתם באשה הטמאה.
ג. חזקה דמעיקרא – יש לתלות את הכתם באשה הטמאה, ואין זה משנה באיזו טומאה היא טמאה, ומה משך הטומאה הזו.

בהמשך הסוגיא מקשר רב חסדא את דעת רשב"ג לדין "טמא וטהור שהלכו בשני שבילים, אחד טמא ואחד טהור", ומסביר שלדעת רשב"ג גם במקרה כזה יש לתלות שהאדם הטמא הלך בשביל הטמא ואילו האדם הטהור הלך בשביל הטהור. נראה שרב חסדא שלל את ההבנה הראשונה שהצענו בדעת רשב"ג, שהרי מבחינה מציאותית – אין סיבה להניח שדוקא האדם הטמא הלך בשביל הטמא, והאדם הטהור הלך בשביל הטהור.

אולם עדיין יש מקום להתלבט בין שני הטעמים האחרונים – ספק דרבנן לקולא וחזקה דמעיקרא, והדבר עשוי להשפיע על הספק שאותו מעלים התוספות (ד"ה תולה):

"מספקא ליה להר"י אם טמא קל, כגון סופרת מקצת או הכל ולא טבלה, תולה בלא ספרה כלל, בין בנדה בין בטמא מת".

אם טעמו של רשב"ג נובע מדין ספק דרבנן לקולא – יש מקום להשתמש בו גם במקרה שבו שתי הנשים טמאות, אלא שהאחת כבר הספיקה לספור חלק מן הימים, ולכן השפעתו של הכתם עליה גדולה מהשפעתו על חברתה, שעדיין לא החלה בספירה. אולם אם דעתו של רשב"ג מבוססת על חזקה דמעיקרא, הרי שבמקרה זה, שבו שתי הנשים טמאות, אין כל עדיפות לאחת על פני חברתה, ושתיהן טמאות.