נענוע הלולב

  • הרב אברהם סתיו

</p> <p>בית המדרש הוירטואלי</p> <p>


 


דף יומיומי

סוכה לז – נענוע הלולב

< במשנה (לז ע"ב) נאמר:

משנה. והיכן היו מנענעין? בהודו לה' תחילה וסוף, ובאנא ה' הושיעה נא, דברי בית הלל, ובית שמאי אומרין: אף באנא ה' הצליחה נא. אמר רבי עקיבא: צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע, שכל העם היו מנענעין את לולביהן, והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא.

המשנה מביאה מחלוקת תנאים בנוגע למקומות שבהם מנענעים את הלולב במהלך אמירת ההלל. אך הגמרא (שם) עומדת על כך שלא התבארה במשנה כלל עצם החובה לנענע את הלולב:

נענוע מאן דכר שמיה? - התם קאי: כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו - כשר. וקאמר: היכן מנענעין.

הגמרא מבארת שעיקר החובה לנענע את הלולב נרמזה כבר במשנה שהגדירה את שיעור הלולב ככזה ש"יש בו כדי לנענע". אמנם עדיין לא נאמר בה טעמו ומקורו של דין זה. רש"י על אתר (ד"ה כדי) סבור ששורש הדין נמצא בהמשך דברי הגמרא (שם):

תנן התם: שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה? מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין, ומניח ידו תחתיהן ומניף, ומוליך ומביא, מעלה ומוריד, שנאמר אשר הונף ואשר הורם. אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא - למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד - למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי, אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים... אמר רבא וכן בלולב.

הגמרא מביאה את המשנה המתארת את אופן הנפת המנחה, ומסבירה שההנפה לרוחות השמים היא כנגד רוחות רעות וטללים רעים. רש"י (שם) מסביר שזהו הטעם למצוות הנענוע:

כדי לנענע בו - אלמא, מצוה לנענע, כדלקמן, לעצור רוחות רעות וטללים רעים.

אמנם מדברי הריטב"א (לז ע"א ד"ה מתניתין) עולה כיוון אחר:

מתניתין היכן (אנו) מנענעין. פי' על נענועין שבשעת ההלל שיילינן דאילו בשעת ברכה פשיטא מילתא שיש לנענע שזהו עיקר מצותו, וכדאמרינן התם השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע.

מדברי הריטב"א עולה שיש לחלק בין חובת הנענוע בהלל, שאפשר אולי לראות בה רק אמצעי לדחות רוות וטללים רעים. אך יש דין אחר של נענוע שמהווה את "עיקר מצוות הלולב". מהו המקור לדין זה? מדוע זהו עיקר המצווה? הריטב"א לא מסביר זאת, אך אפשר להבין שזו משמעות הפסוק בפרשת אמור (ויקרא כג, מ):

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.

בפסוק מבואר שמצוות ארבעת המינים כוללת "לקיחה" ו"שמחה". וכך ביאר את המצווה בעל ספר החינוך (מצוה שכד):

וכמו כן מצות הלולב עם שלשת מיניו מזה השורש היא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל... ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים בעת ההיא, ציונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם.

כלומר, מהותה של מצוות ארבעת המינים היא הציווי "לשמוח" בהם. ממילא נראה שיש להסביר לאור זאת את חובת הנענוע. שהרי עצם אחיזת המינים איננה נחשבת כ"שמחה", אלא דווקא הנענוע, כעין תיאור שמחתם של דוד ובית ישראל (שמואל ב ו, ה):

וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים.

היינו, שחלק מגילויי השמחה הוא השימוש ב"מנענעים", כלים שמעודדים את האדם לנוע ולרקוד אתם (עיין במפרשים שם). וכך נאמר גם בפסיקתא (פסיקתא דרב כהנא נספחים ב):

ועוד אמרתי לכם שתקחו לולב ותנענעו לפני, ואף על פי שאתם עושין כן אין אתם גומלין לי אלא פורעין לי, למה, שבשעה שהוצאתי אתכם ממצרים עשיתי את ההרים לנענע מלפניכם, שנאמר (תהלים קיד, ד) "ההרים רקדו כאלים", ואף לעתיד לבא כן אני עושה לכם, הדא הוא דכתיב " ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה".

הרב אברהם סתיו