נרות שבת

  • הרב משה טרגין

נרות שבת

הרמב"ם, הידוע כמי שתמיד מקפיד על לשונו ועל מיקום ההלכות במשנה תורה, מביא את הלכות הדלקת נרות בשני מקומות. בפרק ה' מהלכות שבת, הוא מביא את עיקרי ההלכות- מתי ואיך להדליק. אולם בפרק ל', כשהוא דן בהלכות כבוד שבת (מעשים הנעשים לפני שבת כדי לקבל את פניה בכבוד), הוא כותב: "וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת ויהיה נר דולק ושולחן ערוך לאכול ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד השבת הן". השאלה העולה מדברים אלו היא, מדוע חזר הרמב"ם על הלכות הדלקת הנר פעמיים. ר' חיים מבריסק הסיק מחזרה זו, כי יש שני ממדים בנרות שבת. למעשה, אנו לומדים שתי מצוות מהפסוק בישעיה (נ"ח) "וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד": כבוד שבת ועונג שבת. מצוות כבוד שבת כוללת את כל ההכנות שנעשות לפני שבת, כניקוי הבית, רחיצה, הכנת אוכל והחלפת בגדים. מצוות עונג שבת נוגעת לעונג שאותו מפיקים במהלך השבת עצמה- אכילה, לימוד ואיסור לצום ולהתענות. לדעת הרב מבריסק שני הממדים כלולים במצוות הדלקת נרות שבת. הדלקת הנר היא חלק מהכנת הבית לקראת בוא השבת. ההדלקה מוסיפה לכבוד השבת ומאדירה אותו, ונוסף על כך היא יוצרת אווירה המסייעת לקבלת שכינה (ראה סיום). נוסף על כל זאת , ההדלקה מפארת את סעודת שבת בכך שהיא מוסיפה לחוויה שבסעודה. בהתחשב באופי כפול זה של ההדלקה, התייחס הרמב"ם להדלקה בשני מקומות. בפעם הראשונה שהרמב"ם מזכיר את ההדלקה, בפרק ה', הוא מזכיר אותה במסגרת העונג שבה- העובדה שהיא מאירה את החדר בזמן הסעודה, והצורה שבה היא מוסיפה לחוויה שבסעודה. ההזכרה השנייה נוגעת לתפקיד ההדלקה ביצירת אווירה של כבוד. זהו מקרה קלאסי של שני ממדים המתבארים בשני מקומות. אמנם, ממספר מקורות עולה, כי המצווה להדליק שני נרות נובעת משתי המשמעויות של שמור וזכור- שתי מצוות שנועדו לאפיין את התוכן של השבת, מעבר לאיסור מלאכה הקיים ביום זה. שתי מצוות אלה יכולות לשמש מקור מקראי למצוות עונג וכבוד (ראה סיום). אם כך, ייתכן ששני הנרות מסמלים כל אחד ממד אחד של המצווה.

ניתן לבאר סוגיה מעניינת הנוגעת לשבת באמצעות חילוק זה. הגמרא במסכת שבת (כה:) מונה את סוגי השמנים שבהם אין להדליק נרות שבת בגלל ריחם הרע, שיגרום לבני הבית לצאת מהחדר שבו הם דולקים. אביי מקשה על דין זה: "ויצא", כלומר: גם אם יצאו בני הבית מהחדר- מה בכך? הגמרא משיבה בסוף הדיון כי נרות שבת הם "חובה". שאלתו הראשונה של אביי קצת תמוהה. האם אין הוא סבור כי נרות שבת הם מצווה מחייבת? הרי כל הפרק השני של מסכת שבת דן בדיני הדלקת נרות!! בפרק זה ישנן מספר התייחסויות להדלקת נרות כאל מצווה. שאלה זו נשאלה על ידי "בית הלוי" (סבו של ר' חיים מבריסק) בחלק הראשון של ספרו בסימן י"א. תשובתו מתבססת על האופי הכפול של נרות שבת. גם אביי מודה בכך שמצוות הדלקת נרות היא מצווה מחייבת. אולם לדעת אביי מצווה זו מכילה רק עניין של כבוד שבת- הדלקה על מנת לקדם את פני השבת. לפי הגדרה זו של המצווה, כלל אין הכרח כי המדליק יישאר בחדר עם הנרות הדולקים וייהנה מהדלקתם. זו הלכה פורמלית לחלוטין, שכל תפקידה לחייב הכנה אלגנטית לשבת בצורה של הדלקת נרות (ניתן היה לטעון שריח רע מהנרות מונע אף קיום כזה של המצווה, אך בית הלוי אינו הולך בכיוון זה). אביי לא ראה בנרות תרומה לאווירה שבסעודה, ולכן סבר שאין צורך להישאר בחדר שבו דולקים הנרות, ואפשר להדליק גם בדלקים בעלי ריח רע. אביי לא דחה את מצוות הדלקת נרות, הוא הגדיר אותה באמצעות אחד מבין שני הגורמים שצוינו לעיל. אם כך, ניתן להבין את דחיית הגמרא כאישוש לטבעה הכפול של ההדלקה. הממד השני שלה מצווה- העונג- מצריך שהייה בחדר והנאה מהנרות, ולכן אין להדליק בנרות בעלי ריח רע.

סביב שאלת אביי צמחה מחלוקת ראשונים מפורסמת בנוגע לברכה על הדלקת הנרות. לפי מספר דעות בראשונים (תוספות שם (כה:) והמרדכי בשם רבנו משולם), אין לברך על הדלקת נרות. הם ביססו את עמדתם על שלושה גורמים שיידונו להלן. רבנו משולם מתנגד לברכה משום שלדעתו ההדלקה אינה השלמת המצווה: הגמרא במסכת מנחות (מב:) אומרת כי אין מברכים על מצווה אלא אם כן היא נסתיימה. דין זה מסביר מדוע אין מברכים על עשיית ציצית ותפילין (שעדיין צריכים מעשה של לבישה או הנחה לקיום המצווה), לעומת מילה שמברכים עליה (משום שאין היא זקוקה למעשה נוסף להשלמתה). בהתבסס על כלל זה, קובע רבנו משולם כי אין לברך על הדלקת נרות, משום שעדיין יש לאכול ליד הנרות על מנת לסיים את המצווה. בהתאם לאופי הכפול שמצאנו במצוות הדלקת נרות, ניתן להסכים לעמדת רבנו משולם רק לגבי ממד העונג. ממד זה אכן אינו מסתיים עד שעת הסעודה, בשעה שאוכלים לאור הנרות. אולם ממד הכבוד מסתיים ברגע ההדלקה. אפשר לומר כי הברכה נעשית על ממד זה, המגיע להשלמה ברגע ההדלקה. למעשה, ייתכן שלכך התכוון רבנו תם (שענה בתשובותיו מ"ח, ו לרבנו משולם וצידד במנהג לברך על ההדלקה) כשענה "ומה שכתבת שגם הורה בנר שבת שלא לברך... הא ליתא שגמר מצוותה היא, כנר חנוכה דלפרסומי ניסא היא, וה"נ מדהווה שלום ביתו דאין לו להקדים ולא לאחר" (בהתבסס על הגמרא במסכת שבת (כה:) הלומדת זאת מפסוק באיכה ג'; אני מבין את המונח "שלום בית" כקשור גם לדרך שבה מכניסים את השבת). הגמרא במסכת מנחות ממעטת רק את המעשים הנעשים כהכנה למצווה שתבוא אחר כך, ואין בעשייתם שום מצווה המתקיימת מיד. נראה שרבנו משולם הסתמך על דעה ההפוכה לדעת אביי. אביי ראה בנרות רק כבוד שבת, ואילו רבנו משולם ראה בהם רק עונג שבת. ייתכן שבמנהגנו כיום אנו סומכים על האופי הכפול של נרות שבת, ולכן נוהגים לברך.

נוכל להשתמש בסברה דומה על מנת להבין עניין מסוים שמעלה אחד מבעלי התוספות. לדעתו, אין צורך בשום מעשה הדלקה לפני שבת. למעשה, אם אדם כבר הדליק נר, אין הוא צריך לכבות אותו ולהדליקו שנית (כפי שאכן נדרש ממנו לעשות בנרות חנוכה). ומכאן שאין לברך על נרות שבת; מעשה ההדלקה אינו מעשה חשוב ואין הוא ראוי לברכה. תוספות במסקנתם (המצריכה ברכה על נרות שבת) עונים לטענה זו בשתי דרכים. ראשית, הם מקבלים את העובדה שאין צורך במעשה הדלקה. אך עובדה זו מצד עצמה, אין בה כדי למנוע ברכה על מצוות הדלקה. באופן דומה, אם דמו של בעל חיים שנשחט כבר כוסה על ידי הרוח, אין צורך בכיסוי, אולם במקרה רגיל, שבו יש מעשה כיסוי בפועל, מברכים על כיסוי הדם. יש להתייחס להדלקת נרות באותו אופן: למרות שעקרונית אין צורך בהדלקה של נר חדש לצורך שבת, אם מדליקים נר לכבוד שבת- מברכים עליו. בסוף דבריהם,בוחרים תוספות לתרץ בדרך אחרת. הם טוענים כי אין די בנר שהיה דולק לפני שבת לקיום המצווה. ומכיוון שאדם חייב תמיד להדליק נרות בפועל לכבוד שבת, יש לברך תמיד על ההדלקה. בתשובה זו אנו נחשפים למחלוקת ראשונים יסודית בנוגע לשאלה האם יש צורך להדליק נר חדש לצורך שבת. על מה מתבססת המחלוקת? סיבה אחת אפשרית לצורך לכבות נר דולק ולהדליקו שוב לכבוד שבת, יכולה להיות הצורך לתת לנר שם של נר שבת. הגמרא במסכת שבת (כג:) מזהירה לבל ידליק אדם את נרות שבת מוקדם מדי או מאוחר מדי. הבעייתיות שבהדלקה באיחור מובנת. רש"י מסביר כי בהדלקה מוקדמת קיימת בעיה בכך שלא ברור שהנר הודלק לכבוד שבת. רש"י מאשר את הסברה כי נרות שבת צריכים להיות מיוחדים למצוותם. יש בכך כדי להסביר את דעת תוספות כי יש לכבות ולהדליק מחדש נר שהיה דולק מבעוד יום. במובן אחר, ייתכן שהצורך להדליק מחדש נר שהיה דולק מבעוד יום, משקף את האופי המורחב של מצוות הדלקת נרות. אילו כל מטרת הנרות הייתה רק להוסיף לאווירת הסעודה, הייתה מיוחסת אך מעט חשיבות לזהות הנר. כל עוד יש הנאה בסעודה, קוימה מצוות עונג. אולם בהתחשב בכך שלנרות יש תפקיד נוסף, כסימן לכך שהשבת עומדת להגיע, ניתן להבין בקלות מדוע רק נרות שבת יוכלו להשיג את המטרה. ממחלוקת זו יוצא, כי ישנם שני קווי חשיבה עקיבים, שכל אחד מהם יכול להיות מאומץ על ידי אחת השיטות: הסוברים כי אין לברך על נרות שבת, יכלו לסבור בעקיבות כי בנרות יש רק את ממד העונג. לפי זה, קיומה המלא של המצווה מושעה עד לשעת הסעודה, ואין מקום לברך על ההדלקה, כשם שאין צורך בנר מיוחד לכבוד שבת. לעומת זאת, אלו הסבורים כי יש צורך בברכה, יכולים לנמק את דעתם בכך שקיים ממד נוסף- כבוד שבת, לכבד את בואה של השבת על ידי יצירת סביבה מלכותית. מצווה זו נעשית מיד,ולשמה יש צורך בנר מיוחד. הראינו כי מספר שאלות הנוגעות להדלקת נרות יכולות להיות תלויות באופיה הכפול של המצווה. אין צורך להסביר את כל הדעות כמי שמודות בחילוק שאותו העלה הרב מבריסק ברמב"ם. ייתכן שאמוראים וראשונים חלקו בעניין זה, דרך מחלוקת מעשית בענייני ברכה ונר שהיה דולק מבעוד יום.

נקודות מתודיות:

1. יש צורך בתשומת לב מיוחדת כאשר הלכה מסוימת מובאת בשני מקומות. אם התורה נותנת שני מקורות להלכה זו, ייתכן שיש להלכה זו אופי כפול. הדברים נכונים גם כאשר הרמב"ם מתייחס לאותה ההלכה בשני מקומות.

2. מחלוקת בפרטי הלכה מסוימת נובעת, לעתים קרובות, ממחלוקת לגבי אופיה היסודי של ההלכה. בשיעור זה פעלנו לפי כלל זה, אך בסדר הפוך. תחילה העלינו את שני הממדים הקיימים במצוות הדלקת נרות, ואחר כך יישמנו ממדים אלו בשתי מחלוקות הנוגעות לפרטי ההדלקה. צורה זו של ניתוח- הידועה בשם "דדוקציה" (חלוקת עיקרון למספר פרטים) - אינה שכיחה ביותר בלימוד גמרא. לעתים קרובות יותר אנו נתקלים בתהליך הפוך- אינדוקציה: אנו נפגשים בפרטים (מחלוקת או הלכה), וממצבור נתונים זה אנו מנסים לנסח כללים הלכתיים. אינני זקוק לומר איזה מבין שני התהליכים קשה יותר לביצוע.

הערות:

1. בחלק הראשון של "שיעורים לזכר אבא מרי", מתייחס הרב סולובייצ'יק זצ"ל למצוות כבוד ועונג שבת. הוא קישר בין מצוות כבוד ועונג, שהן מדברי נביאים, לבן מצוות שמור וזכור המופיעות בתורה. בנוסף, הוא מבאר את הגדרת הרמב"ם למצוות כבוד שבת. מצווה זו אינה כוללת רק את ההכנות הנצרכות לשבת. היא כוללת גם את החובה להתכונן מבחינה נפשית לכבוד שבת. למעשה,הוא יוצר השוואה (הלכתית, המשמשת גם כהשוואה מחשבתית) בין קבלת שכינה שבשבת לבין קבלת שכינה שבתפילה. לאלה שיכולים להשיג את הספר, מומלץ מאוד לקרוא את הדברים מן הכתב.

2. עניין נוסף המקשה על אלו הסוברים כי אין צורך בברכה על הדלקת נרות הוא הדרך שבה הגמרא מכנה מצווה זו. במקום לקרוא להדלקה "מצווה", קוראת הגמרא לה "חובה". דרך זו מזכירה את הדרך שבה הגמרא מכנה מים אחרונים, שלפי שיטות רבות אינה "מצווה", אלא מטרתה להסיר מלח סדומית מהידיים (מלח הנשאר בידיים לאחר האכילה נחשב למזיק בימים ההם), ומשום כך אין מברכים על מים אחרונים. היו שהציעו כי באופן דומה גם נרות מכונים "חובה", ואם כן אין לברך עליהם. כיצד עולה החובה מאופיה הכפול של המצווה? חובה יכולה להתפרש כמעשה שאין לו מטרה מצד עצמו, וכל תפקידו הוא לשמש באופן הדומה למים אחרונים. האם תפקיד כזה מתאים יותר לעונג או לכבוד בהקשר של מצוות הדלקה?

3. האם נוכל להצדיק את הצורך להדליק מחדש נר שהיה דולק מבעוד יום בסיבה אחרת, פרט לצורך להגדיר את הנר כנר שבת? האם יש צורך במעשה הדלקה אובייקטיבי- כפי שמצינו בנר חנוכה? ראה בייחוד בראבי"ה סימן קצ"ט המשווה נר שבת לנר חנוכה.