נשים בתקיעת שופר

 

א. מי תוקע?

בשיעור הפתיחה ראינו שיש מחלוקת תנאים האם מותר לנשים לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן. בשאלה זו הכריעו הפוסקים כרבי יוסי, שאין בדבר איסור; אך יש מחלוקת בין הראשונים האם מותר לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן. כפי שראינו, השולחן ערוך והרמ"א נחלקו כמי לפסוק בשאלה זו.

הפוסקים מעלים בהקשר זה שאלה נוספת. נאמר שאנו מקבלים את דעת התוספות (והרמ"א), שאישה יכולה לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן שהיא מקיימת. עדיין קיימת שאלה בנוגע לתקיעת שופר בראש השנה. בדרך כלל הציבור יוצא ידי חובה בתקיעתו של תוקע מומחה; האם לאחר שתקע במהלך התפילה, מותר לו לתקוע שוב כדי להוציא את הנשים ידי חובתן?

כבר הזכרנו בשיעור הפתיחה שיש בשאלה זו מחלוקת ראשונים, והסברנו באריכות את  טעמיהם. כאן נסתפק בסיכום קצר. בשבת וביום טוב (שאינו ראש השנה) אסור לתקוע בשופר, וזהו איסור דרבנן. הגהות מיימוניות (הלכות שופר פ"ב סימן א) מבין שכיוון שנשים פטורות מתקיעת שופר בראש השנה, התקיעה נחשבת עבורן לאיסור, כמו תקיעת שופר בכל יום טוב אחר. התירו לנשים לתקוע, למרות אותו איסור דרבנן, רק כדי "לעשות נחת רוח לנשים". אם כך, הוא טוען, נתיר זאת רק לנשים עצמן. לגבר מותר לתקוע לנשים רק אם הוא עצמו עדיין לא יצא ידי חובה, ובתקיעה זו מקיים את מצוותו שלו. לולא זאת, לא נתיר לו לעבור על איסור דרבנן. מתירים לנשים לתקוע כדי לעשות לעצמן נחת רוח, אך לא נתיר לגבר לתקוע מחמת סיבה זו.

אמנם, הרא"ש (ראש השנה פ"ד סימן ז) כתב בשם הראבי"ה שגם גבר שכבר יצא ידי חובה יכול לתקוע בשביל נשים. כנראה לדעתו גם בלי השיקול של "נחת רוח לנשים" אין כל איסור בתקיעת שופר לנשים בראש השנה. אנו הצענו שלדעתו נשים אמנם אינן חייבות במצוות תקיעת שופר, אך אם הן בוחרות לתקוע (או לשמוע תקיעה) - אין זה רעש-חצרוץ סתמי, אלא קיימו בכך מצוות תקיעת שופר. אדם יכול לקיים גם מצוות שאין הוא חייב בהן. אם כך, אין כאן כל איסור של תקיעת שופר ביום טוב, שהרי תקיעת שופר שמקיימים בה מצווה אינה בכלל האיסור.

הלכה למעשה פסק השולחן ערוך (או"ח תקפ"ט, ו) כדעת הרא"ש, שגם גבר שכבר יצא ידי חובת תקיעת שופר יכול לתקוע לנשים, וכך גם נוהגים הלכה למעשה.

ב. מי מברך?

כאשר גבר בא לתקוע במיוחד עבור הנשים, לאחר שהוא כבר יצא ידי חובתו - מי מברך, התוקע או השומעות? הרמ"א פסק (או"ח תקפ"ט, ו) שאם התוקע כבר יצא ידי חובה, האישה השומעת היא שתברך. בפירושו לטור, דרכי משה (או"ח תקפ"ט ס"ק ב), הוא הסביר מדוע פסק כך. להלכה, אדם יכול לברך בשביל חברו בכל דבר מצווה, מדין ערבוּת - "כל ישראל ערבים זה בזה". כל יהודי אחראי במידה מסוימת שכל יהודי אחר יקיים את המצוות שהוא חייב בהן. לכן הוא יכול גם לברך בשבילו. אך נשים אינן חייבות בתקיעת שופר, ולכן לא שייך לברך בשבילן מדין ערבות. הוא מוסיף לכך את השיקול שעצם ברכת הנשים על מצוות עשה שהזמן גרמן שנויה במחלוקת. לכן התוקע לנשים יכול לברך רק אם הוא עצמו עדיין לא יצא ידי חובה. כיוון שמקרה זה נדיר, ובדרך כלל התוקע לנשים לאחר התפילה כבר יצא ידי חובתו בתקיעות שבתפילה, אחת השומעות צריכה לברך כדי להוציא את כולן בברכתה.

אגב, גם אם תוקע אחרי התפילה כדי להוציא ידי חובה גבר שלא שמע את התקיעות, טוב יותר לכתחילה שהשומע יברך את הברכות ולא התוקע, שכבר יצא ידי חובתו (פסקי תשובות תקפ"ה ס"ק ז).

ג. מנהג הנשים

רבי עקיבא איגר כתב:

"רוב נשי דידן [= הנשים שלנו] מחמירין לעצמן, וזהירוֹת וזריזוֹת לקיים רוב מצוות עשה שהזמן גרמן, כגון שופר סוכה לולב וכן בקידוש יו"ט, והווי כקיבלו עלייהו [= והרי זה כאילו קיבלו עליהן הנשים מצוות אלו]"

              (שו"ת רבי עקיבא איגר מהדו"ק סימן א).

למעשה, יש לנו עדויות שכבר דורות רבים לפני כן נהגו הנשים להקפיד בייחוד על מצוות תקיעת שופר, וחכמים ראו זאת כמעין חיוב המוטל עליהן:

"דרש מהר"י סג"ל: הכל חייבין בשופר בין קטנים בין גדולים. אכן נשים פטורות, דמצוות עשה דזמן גרמא הוא; אך שמכניסין את עצמן לחיוב [= הן נוהגות להקפיד על מצווה זו]. והואיל שמחייבין את עצמן, צריכין להזדרז לתקן צרכיהן הן בתכשיטין הן בתבשילין להיות פנויות לבא בית הכנסת ולהיות שם לשמוע קול שופר, ואל יטריחו את הציבור להמתין אחריהם. ואמר שבמדינת אושטרייך היו נוהגות הנשים לבשל בערב ראש השנה על ראש השנה ויהיו בראש השנה פנויות בבית הכנסת, וביוצאם מבהכ"נ החמו המאכל. ויכוונו כולם שיהיו בבית הכנסת הנשים והבתולות לשמוע התפלה והתקיעות מראש ועד סוף, וכן נהגינן עתה.                                       
והואיל והנשים הכניסו את עצמם בחיוב התקיעה, נכון הדבר אם יכולין בשום צד שיניחו התינוקות בבית כדי שלא יפסיקום משמוע קול שופר... ואם אי אפשר לאשה להניח את בנה בביתה, אז יותר טוב להחזיקו אצלה בבית הכנסת הנשים [= בעזרת הנשים], דאינהו אינן חייבים כל כך כאנשים [= שהן אינן חייבות במצווה כל כך כמו הגברים]. אכן המנחת בנה בביתה הרי זו משובחת, דהכניסה את עצמה לחיוב, וגם אנו מברכינן למעניהם על תקיעת שופר"

                              (ספר מהרי"ל, הלכות שופר).

אפשר לדייק מדברי מהרי"ל כמה יסודות. ראשית, מדבריו עולה שהנשים נהגו לשמוע תקיעת שופר. שנית, המהרי"ל רואה זאת כחיוב הלכתי-למחצה: "שמכניסין את עצמן לחיוב". בימיהם נהגו לבשל את סעודת יום טוב באותו יום עצמו. אך הוא מעיד שבראש השנה נהגו נשות אוסטריה לבשל את המאכלים כבר בערב יום טוב, כדי שבראש השנה עצמו יוכלו להתפלל בנחת בבית הכנסת.

בסיום דבריו הוא אומר שאם כבר מביאים תינוקות בוכים לבית הכנסת - דבר שהוא מתנגד לו - עדיף שיהיו בעזרת נשים, משום שהן "אינן חייבים כל כך כאנשים". זהו ביטוי מדהים, שהרי לכאורה הנשים אינן חייבות כלל, והוא כותב בלשון רפה - שאינן חייבות כל כך כמו גברים. בסיפא של דבריו הוא מדגיש שהנשים "הכניסו את עצמן לחיוב" - כנראה בגלל מנהגן. הוא מוסיף ואומר שנשים גם מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא (למעשה, בתקיעת שופר נהגו כנראה שהתוקע מברך בשבילן). זו הוכחה שכאשר הן מקיימות מצווה זו - עלתה בידן מצווה; המהרי"ל רואה זאת כתשתית שאפשר לבנות עליה חיוב ברמה כלשהי.

הנשים בימינו, הן בנות אשכנז והן בנות ספרד, נוהגות להקפיד לבוא לבית הכנסת ולשמוע תקיעת שופר. ונראה שגם אלו שאינן נוהגות לקיים מצוות עשה אחרות, כגון נטילת לולב, בדרך כלל מקפידות לשמוע תקיעת שופר.

מה דינה של אישה שרוצה בשנה מסוימת לא לבוא לבית הכנסת לתקיעת שופר? האם היא צריכה לעשות התרת נדרים על מנהגה הנושן לשמוע תקיעת שופר? הרב עובדיה יוסף דן בשאלה זו באריכות (שו"ת יביע אומר ח"ב או"ח סימן ל). הוא מזכיר גם את דברי המהרי"ל, מהם משתמע שלמנהג הנשים בנושא זה יש תוקף הלכתי. הבן איש חי (פרשת ניצבים אות יז) פסק במפורש בנושא זה שרוב הנשים נוהגות להקפיד לשמוע תקיעת שופר, ולכן מי שאינה יכולה לשמוע בשנה מסוימת צריכה לעשות התרת נדרים על מנהגה הטוב. אמנם, הרב עובדיה יוסף טוען שאולי מנהג הנשים מתייחס רק לאישה בריאה, ומעולם לא נהגו שאישה חולה תקפיד לבוא לבית הכנסת לשמוע את תקיעת שופר. ואם כך, כאשר אישה חשה ברע ומשום כך נשארת בביתה, אין התנהגותה סותרת כלל את המנהג, שהרי המנהג מעולם לא התייחס למציאות זו. למעשה, הוא פוסק שאותה אישה יכולה להקל גם בלי התרת נדרים, אך "טוב שיכוון בעלה עליה בהתרת נדרים שנוהגים לעשות בערב ראש השנה".

במהלך דיונו, מנסה הגרע"י להגדיר ביתר דיוק את שיטת הפוסקים הטוענים שמנהג הנשים יצר חיוב חדש לנשים לשמוע תקיעת שופר. הוא העלה שתי אפשרויות: האחת, ייתכן שמקור חיובן מדאורייתא, מדין נדר. אדם שנהג שלוש פעמים מנהג טוב, ולא אמר "בלי נדר", הרי זה כאילו קיבל עליו בנדר מנהג זה. הוא הדין באישה שנהגה להקפיד על תקיעת שופר בראש השנה. לפי הבנה זו לכאורה נאמר שזהו עניין אינדיבידואלי: כל אישה שנהגה שלוש פעמים לשמוע תקיעת שופר, כאילו נדרה לקיים מנהג טוב זה. אולי יש מקום גם לומר חידוש גדול - שמנהג הנשים הכללי מחייב כנדר גם אישה שבעצמה עדיין לא נהגה כך. האפשרות האחרת היא שמדובר בחובה דרבנן, כדין אנשים שקיבלו עליהם סייג מסוים שאינו מן הדין - "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור". לפי הבנה זו ברור שמדובר בעניין ציבורי: מנהגן של כלל הנשים מחייב כל אישה, אך לא כנדר, אלא רק כסייג שתוקפו מדברי חכמים. הגרע"י נוטה להבנה השנייה, ולפיכך לדעתו אין כאן נדר כלל. על כל פנים, מכלל דבריו עולה שגם הוא מכיר את מנהג הנשים להקפיד על תקיעת שופר, ואף מסכים שיש למנהג זה תוקף הלכתי.

לתגובות ולהערות: [email protected]