חולין | דף קלד | נתינה ו"עזיבה" במתנות עניים

אגב המשנה בדף קלד העוסקת בחיובו של גר שנתגייר במתנות זרוע לחיים וקיבה, דנה הגמרא על אתר במצוות נתינה נוספות, ובכלל זה במתנות עניים: לקט, שכחה ופאה. הגמרא מחדשת, כי אם בפועל לא באו עניים ליטול את מתנותיהם, רשאי בעל הבית ללקטן, כדי שלא יאבדו:

"אמר ליה: "לעני ולגר תעזוב אותם" - ולא לעורבים ולא לעטלפים".

הרמב"ם (הלכות מתנות עניים א, י) דייק במקרא המצוטט בסוגיה:

"נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם - כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם. שאין גופו קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם".

מדברי הרמב"ם למדנו, כי יש להבחין בין שני מושגים: נתינה, ועזיבה. נתינה פירושה מעשה אקטיבי של מסירת המתנות לידי זה שאמור לזכות בהן. עזיבה פירושה הסתלקות של בעל הבית, המאפשרת לזוכה לבוא וליטול אותן בעצמו.

הבחנה זו בין שני המושגים עומדת במוקד חקירה שחקרו כמה מן האחרונים בעניין מתנות הכהונה. כך מנסח הר' אלחנן וסרמן את הדברים (קובץ שיעורים חלק ב, סימן יז):

"ויש לחקור בלקט שכחה ופאה קודם שהגיעו ליד העני אם הן ממון עניים כמו במתנות כהונה קודם שהגיע ליד כהן, דהן שייכין לשבט הכהונה; או דאינן ממון עניים אלא הפקר לעניים ולא לעשירים."

על פי האפשרות הראשונה שמעלה הקובץ שיעורים, יש להקביל בין מתנות עניים לבין מתנות כהונה. מתנות הכהונה הן "ממון השבט", כלומר הן שייכות לשבט הכהנים כולו, ובעל המתנות מוסמך להחליט למי הוא נותנם. האפשרות השניה קרובה יותר להבחנתו של הרמב"ם: מתנות עניים אינן ממון של 'שבט' העניים, אלא למעשה סוג מסויים של הפקר. העניים רשאים לזכות מאותו הפקר, אך כאמור, המתנות אינן שייכות להם באופן חיובי. אשר על כן, אם משום מה לא זכו העניים במתנותיהם, רשאי בעל הבית לזכות בהן, ואין בכך הפסד של ממון השבט.

גם בעל "קצות החושן" (סימן רמג ס"ק ד) דן בחקירה זו, ועמד על הנפקא-מינה העולה ממנה. סוגיות אחדות בפרק הראשון במסכת בבא מציעא (דפים ט-יב) עורכות השוואה בין קניין אבידה מן ההפקר ובין קניין במתנות עניים. אילו היו מתנות העניים ממון השבט, השוואה זו לא הייתה במקומה. שהרי, המתנות שייכות מלכתחילה לשבט העניים, ועל כן די בפעולה קניינית סמלית בכדי לזכות בהן. אמנם, אם בעל הבית איננו נותן את המתנות, אלא עוזב ומפקיר אותן, בהחלט מסתבר לומר שדינן כהפקר גמור בכל הנוגע לדרכי הקניין. קצות החושן אוחז באפשרות האחרונה:

"ואפשר לומר דמתנות עניים שאני, דכתיב "לעני ולגר תעזוב אותם", ואם כן אינו אלא עזיבה שיזכו בו בעצמם."

בהתאם להבחנת הרמב"ם, מפרש גם קצות החושן כי אין חובת נתינה במתנות עניים, אלא חובת עזיבה בלבד.

נעיר, לסיום, כי גם הגמרא לעיל בדף קלא דורשת דרשה מן המילה "תעזוב", וקובעת שלבעל הבית אין טובת הנאה במתנות עניים. כאשר עסקינן במתנות כהונה, רשאי בעל הבית לבחור כהן חביב עליו, ולמסור לו את המתנות. אך במתנות עניים, אין לבעל הבית כל סמכות; כל תפקידו הוא לעזוב את המתנות, והעניים הם הזוכים בהן בעצמם.