סדר העדיפויות באכילת מצת מצוה בליל הסדר

  • הרב שלמה לוי

"אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן..." (פסחים קח.), ומסבירה הגמ' שמצות אכילת מרור נלמדת מ"על מצות ומרורים יאכלוהו"; ולכן תלויה בקיום מצות הפסח, וממילא בזה"ז, שלא מתקיימת מצות קרבן פסח, גם לא חייבים באכילת מרור מדאורייתא.  לעומת זאת - מצה, בנוסף לאכילתה עם קרבן הפסח כמרור, חייבים גם לאכלה בפני עצמה, שנאמר: "בערב תאכלו מצות", ולכן מצה גם בזה"ז דאורייתא.  רב אחא בר יעקב חולק על רבא, וסובר שגם מצה בזה"ז דרבנן, אולם הרי"ף והראשונים פסקו כרבא שמצה בזה"ז דאורייתא.

מצה זו, שבאכילתה אנו מקיימים מצות אכילת מצה, נאמרו בה כמה תנאים: שלא תהא מבושלת, ושלא תהא מצה עשירה וכו', אולם לענייננו אזכיר רק את הנילמד מהפסוק "ושמרתם את המצות..." - מצה זו טעונה שימור.  שימור זה לכאורה משמעותו כפולה: א.  שימור מיוחד שלא יחמיץ. ב.  כוונה לשם מצת מצוה.

נחלקו הראשונים מאיזה שלב צריכה המצה להישמר, ואכמ"ל.  להלכה פסק השו"ע (ס' תנ"ג, סע"ד) ש"החיטים שעושים בהם מצת מצוה - טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה, ולפחות משעת טחינה, ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק", ולכן מנהג מקובל הוא לאכול בליל הסדר מצה שמורה, דהיינו משעת קצירה.  ראינו, א"כ, שבדיעבד אם לקח קמח מן השוק - הדבר מועיל, אולם גם זה רק בתנאי שמהלישה ואילך נעשה שימור מחמץ  ולשם  מצת מצוה. ניתן להניח שהמצות שאינם "שמורות" גם לא נאפו לשם מצת מצוה, ולכן אנו נתייחס אליהם כאל מצות שאדם לא יוצא יד"ח באכילתן, ורק כשאין כלל מצה "שמורה" ואין שום אפשרות להשיגה - יעשה את הסדר על מצה כזו, ללא ברכת "על אכילת מצה".

בימים כתיקונם אנו אוכלים בליל הסדר ארבע פעמים כזית מצה. אך כיצד לנהוג כשיש לאדם רק כזית מצה שמורה אחת? לכאורה ברור במקרה כזה שהכזית של "המוציא" תעשה במצה רגילה. גם על הכזית של הכורך ניתן לוותר בלית ברירה, שהרי זה זכר להלל, ובזה"ז שאין מצוה מדאורייתא במרור, גם הלל מודה שחובת המצה היא באכילה נפרדת. ההתלבטות, א"כ, היא בין הכזית של - "על אכילת מצה", שנאכל בתחילת הסעודה, לבין האפיקומן הנאכל בסופה, ובזה נחלקו הראשונים. הרי"ף בפסחים (דף כז. באלפס) כותב: "והיכא דלית ליה... אלא כזית בלחוד... ולבסוף מברך על כזית דמינטר..." כלומר, לפי הרי"ף יאכל את הכזית השמורה בסוף - כאפיקומן, ואז גם יברך "על אכילת מצה". הרא"ש בפרק ערבי פסחים סי' ל"ה חולק ואומר: "...אבל בזה"ז, שאין לנו חובת מצה אלא מ'בערב תאכלו מצות', אין לאחר ברכת המצה, ומוטב שיאכלנה בתחילה לתאבון". כלומר, לדעתו יאכל תחילה את הזית השמור ויברך עליו. בפשטות משמע שנחלקו בשאלה מה עדיף - האם להרוויח גם את האפיקומן ממצה שמורה, ולצורך זה ניתן לדחות את קיום מצות מצה מדאורייתא, או להעדיף קיום מהודר יותר של מצות אכילה מצה מדאורייתא, אעפ"י שיצטרך לוותר על האפיקומן.

אולם נראה שיסוד המחלוקת הוא בשאלה הקיימת גם כשיש לאדם מספיק מצה - מה תפקיד האפיקומן.  הרשב"ם בדף קיט: מסביר שהאפיקומן הנאכל היום הוא זכר למצה הנאכלת עם קרבן הפסח, והיא המצה שבה אדם מקיים מצות אכילת מצה. אולם הרא"ש מסביר שם שהאפיקומן הוא זכר לקרבן פסח עצמו הנאכל על השובע. ויתכן שנחלקו גם במה שהיה קורה בזמן שהיו מקריבים קרבן פסח. לפי הרשב"ם היו אוכלים אז כזית מצה אחד, ובזה היו מקיימים גם "בערב תאכלו מצות", וגם "על מצות ומרורים יאכלוהו". וא"כ, כיוון שהפסח נאכל על השבע ממילא מראש, ויתרו על הצורך לקיים מצות "בערב תאכלו מצות" בתחילת הסעודה, וא"כ גם כשאין קרבן פסח המצב לגבי זה לא השתנה. אולם, לדעת הרא"ש, אולי גם בזמן הבית היו אוכלים פעמיים מצה, וגם אם לא - לפחות כשאין קרבן פסח, ושוב אין סיבה לדחות את קיום מצות אכילת מצה עד הסוף, עדיף לקיים את המצוה בתחילת הסעודה.  ניתן לשאול לפי הרשב"ם, מדוע לא מברכים על "אכילת מצה" בסוף הסדר, הרי עיקר מצות מצה לדעתו בסוף?  הרשב"ם עצמו מתרץ זאת בהשוואה לדברי רב חיסדא לגבי מרור.  שם הנדון הוא אדם שאין לו שני סוגי ירקות, וצריך לקיים את הכרפס והמרור באותו הירק. לדעת רב הונא יאכל תחילה לשם כרפס ואח"כ יברך על אותו הירק "על אכילת מרור", ויאכל לשם מרור. רב חסדא חולק וטוען - כיצד יברך על אכילת מרור לאחר שכבר אכל ממנו? ולכן מברך בתחילה גם "על אכילת מרור", ואח"כ אוכל פעמיים, ואינו מברך בפעם השניה.

נחלקו שם הראשונים בהבנת רב חסדא: לדעת הר"ן, כיון שמברך תחילה "על אכילת מרור", יוצא יד"ח אכילת מרור תחילה, והאכילה השניה היא רק למען הסדר הטוב של ליל הסדר. לעומתו, מסביר התוס', שרב חסדא סובר ש"עיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני...". יש פה חידוש עצום - הוא מברך עתה "על אכילת מרור", אעפ"י שעיקר קיום המצוה מתבצע אח"כ. ניתן לראות זאת כקיום מתמשך של המצוה, כשכוונתו מונעת את קיום המצוה מיד, אלא שהדבר נחשב כאילו מקיים את המצוה בשני שלבים, כיון שלא מתכוון לצאת יד"ח מיד. אולם ברור שתחילת המצוה היא באכילה הראשונה, שאל"כ הרי אין זה "עובר לעשיתה". הרשב"ם הבין את רב חסדא כתוס', ולכן סובר גם לגבי מצה אפילו בזה"ז, שמברך "על אכילת מצה" בתחילת הסעודה, מקיים את המצוה באכילת האפיקומן בסוף הסעודה. אך יתכן שהרא"ש חולק גם בהבנת רב חסדא, ומבין כר"ן, ויתכן שסובר שאעפ"כ לגבי מצה בזה"ז - אין סיבה לדחות את קיום המצוה לסוף.  לכאורה, בזה תלויה מחלוקת הרי"ף והרא"ש דלעיל: לפי הרא"ש, הרי עיקר המצוה בהתחלה, ובסוף רק זכר לקרבן פסח, ולכן גם כשאין כזית לאפיקומן - עדיף לאכול את המצה תחילה.  אולם לדעת הרי"ף, אם הוא סובר כרשב"ם, ברור שאוכל בסוף, שהרי גם במקרה רגיל עיקר קיום המצוה בסוף, אלא שכאן אינו יכול לברך "על אכילת מצה" תחילה, כיון שבתחילה אינו אוכל כלל מצה שמורה, ואינו מתחיל אפילו בקיום המצוה.

העולה מדברינו:

א.  מחלוקת הרא"ש והרשב"ם היא בתפקיד המצה הנאכלת באפיקומן, ולכן יש שנהגו לאכול באפיקומן שני כזית - אחד לזכר הפסח ואחד לזכר המצה הנאכלת עם הפסח.  האוכל כזית אחד באפיקומן - אם ההלכה כרשב"ם - הריהו משלים עתה חובת אכילת מצה.  להלכה בשו"ע משמע כרא"ש.

ב.  מחלוקת הרי"ף והרא"ש בדין אדם שיש לו רק כזית אחד - האם יאכל בהתחלה או בסוף.

להלכה:

השו"ע פוסק כרי"ף, שאם אין לו אלא כזית מצה משומרת, יאכל תחילה מצה רגילה שעליה יברך "המוציא", ובסוף הסעודה, כשיאכל אפיקומן, יברך "על אכילת מצה" ויאכל את המצה, ושוב לא יטעם כלום, ע"מ שישאר טעם מצה בפיו.  אמנם יש אחרונים שכתבו שיעשה גם כורך עם המצה הרגילה, אולם נראה להלכה כדברי השו"ע, וכ"פ המשנ"ב.

דינים נוספים הקשורים לליל הסדר:

1.  הקידוש בליל הסדר, שלא כמו בליל שבת, צריך להיות לאחר צה"כ.  במקרה שיוצא לסיור עם צאת הכוכבים ואת הסדר יעשה רק בשעה מאוחרת, אם רוצה לאכול ולשתות לפני הסיור או בסיור עצמו - יעשה קידוש מיד אחרי תפילת ערבית, אפילו לפני צה"כ, וכשיעשה את הסדר ישתה כוס ראשונה תחילה בברכת הגפן בלבד ללא אמירת הקידוש, וימשיך את הסדר כרגיל.

2.  בתנאים נורמליים צריך לאכול את האפיקומן קודם חצות.  בכל מקרה צריך לעשות מאמץ לפחות את הכזית הראשון לאכול לפני חצות.  העושה את הסדר לאחר חצות - לא יברך "על אכילת מצה".

3.  מי שהתפנה זמן קצר לפני חצות - יקדש, ישתה כוס ראשון, יטול ידיו, יברך "המוציא" ו"על אכילת מצה", כורך, ורק אח"כ יאמר את ההגדה ויאכל את הסעודה.

4.  הכרפס והמרור לא מצויים תמיד וגם דורשים בדיקה מדוקדקת מתולעים - עדיף לא לקיים מצות מרור שהיא מדרבנן, מלאכול בבטחה חסה שלא נבדקה.  לכן, במקרה שא"א לבדוק כראוי, יש לזכור שכל ירק כשר בדיעבד לכרפס (מה רע במלפפון?).  לגבי מרור, כתב הרמ"א שאם אין לו מרור יקח לענה או כל ירק מר אחר, וכתב המ"ב שלא יברך על זה "על אכילת מרור".

לסיכום, יש לזכור שעיקר מצות ליל הסדר בסיפור יציאת מצרים, וכל המרבה ה"ז משובח!!!