סדר עבודות התמיד

פתיחה[1]

כפי שמתארת המשנה הרביעית בפרק שלישי, לאחר הטבילה הראשונה לובש הכהן הגדול בגדי זהב ומתחיל לעבוד את עבודות התמיד הנעשות בכל בוקר:

פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם, פשט ירד וטבל עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב, ולבש וקדש ידיו ורגליו. הביאו לו את התמיד, קרצו, ומרק אחר שחיטה על ידו. קבל את הדם וזרקו. נכנס להקטיר קטורת של שחר, ולהטיב את הנרות, ולהקריב את הראש ואת האברים, ואת החביתין ואת היין          

המשנה מונה מספר עבודות אותם עושים בכל בוקר: שחיטת התמיד, קבלת הדם וזריקתו, הקטרת קטורת, הטבת הנרות, הקרבת אברי התמיד, מנחת כהן גדול המוקרבת בכל בוקר וניסוך היין. המעיין בסוגיות העוסקות במלאכות יומיומיות אלו, יגלה כי בניגוד לרושם העולה ממשנתנו, שאלת סדר עבודות התמיד בכל יום נתונה במחלוקת ומצאנו בדברי חז"ל מספר גישות בעניין.

נקדים ונציין שמצאנו חמש עבודות אותן ציוותה התורה לעשותן 'תמיד': סידור לחם הפנים[2], הטבת הנרות^[3], הקטרת קטורת במזבח הקטורת^[4], הקרבת קרבן התמיד^[5] וקיום האש על מזבח העולה^[6]. עבודות אלו נעשות בכל יום בבוקר, וחלקן אף בין הערביים, אולם הביטוי שנוקטת בו התורה ביחס לעבודת הבוקר, אינו זהה בכל העבודות:

ביחס לתמיד נאמר:

אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי ת      ַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם                    

(שמות כט, לח).

אך ביחס לנרות ולקטורת נאמר:

וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה            

(שם ל, ז).

גם ביחס לסידור העצים והבערת האש בצורה קבועה על המזבח משתמשת התורה בביטוי זהה:

וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה

                                                                (ויקרא ו, ה-ו)

בפשטות, ההבדל בין המושגים הוא בעניין הזמן: הביטוי 'בבקר בבקר' מכוון לעשייה מיידית בראשיתו של הבוקר, בעוד שהביטוי 'בבקר' סתם מכוון לזמן מאוחר יותר במהלך הבוקר. כך אכן פירשו חז"ל:

יקדים דבר שנאמר בו 'בבקר בבקר' לדבר שלא נאמר בו אלא 'בבקר' אחד

                                                (ספרא צו פרשה א,ב).^[7]

אם כן, פשט הפסוקים מורה לכאורה על כך שמבין ארבעת העבודות התמידיות, הקרבת קרבן התמיד נעשית אחרונה, בעוד ששאר העבודות נעשות מוקדם יותר. אולם הפסוקים סותמים באשר לסדר שאמור להתקיים בין שאר העבודות המוקדמות.

לא מפתיע, אם כך, שמצאנו גישות שונות בחז"ל בנוגע לסדר המדויק של העבודות. להלן נתמקד בעיקר בשאלת היחס בין עבודות הפנים הנעשות בהיכל (קטורת והטבת הנרות) לבין עבודות החוץ, הנעשות סביב למזבח הנחושת.

ב. שיטת הספרא

בספרא (צו, פרשה א,ב) מובאת הדרשה הקובעת  שהתמיד נעשה אחרון. בהמשך הדרשה, הספרא עוסק גם בקביעת סדר שאר העבודות:

"ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר". נאמר כאן "בבקר בבקר" ונאמר בתמיד "בבקר". איני יודע אי זה יקדים, יקדים דבר שנאמר בו "בבקר בבקר" לדבר שלא נאמר בו אלא "בבקר" אחד.

נאמר בעצים "בבקר בבקר", ונאמר בקטורת "בבקר בבקר". איני יודע מי יקדים את מי, מי מכשיר את מי עצים מכשירים הקטורת הם יקדימו את הקטורת.

נאמר בקטורת "בבקר בבקר" ונאמר בנרות "בבקר בבקר". איני יודע איזה יקדים, כשהוא אומר "בהטיבו את הנרות יקטירנה" סמכו ענין לקטורת אף הם יקדימו את הקטורת...

מנין שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר ת"ל עליה"            

הספרא מתבסס על ההבדל בין 'בבקר בבקר' לבין 'בבקר' סתם וקובע שעקרונית התמיד מאוחד לעבודות בהם נאמר 'בבקר בבקר'. באשר לשאר העבודות הספרא מבין שהמערכה קודמת לכול, משום שהיא מכשירה את הקטורת שהרי ללא האש שעל המזבח לא ניתן לקחת גחלים להקטרת הקטורת[8]. באשר ליחס בין הטבת הנרות והקטרת הקטורת, קובעת הספרא שבשל העובדה שהתורה סמכה את הקטורת לנרות הרי שהטבת הנרות קודמת. 

לסיכום: לפי הספרא הסדר הוא כדלהלן - סידור המערכה, הטבת הנרות, הקטרת הקטורת, הקרבת התמיד והקרבת שאר הקרבנות. העולה מדברי הספרא הוא שלמעשה עבודות הנעשות בפנים, בהיכל, קודמות לעבודות החוץ, ואף שהמערכה קודמת לכול, אין זה אלא מפני שהיא מכשירה את הקטורת.

ג. שיטת הספרי זוטא

בספרי זוטא (כח, ד) מצאנו גישה שונה לחלוטין:

"תעשה בבקר" ונאמר להלן "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבוקר בבקר". אבל איני יודע איזה יקדים. כשהוא אומר "את הכבש אחד תעשה בבקר". הוא יקדים. יכול שחיטתו; מנין אף זריקת דמו? ת"ל "תעשה בבקר" - אי אפשר לומר שיקדים הקטרת לזריקת דמו של כבש, שכבר נאמר "את הכבש". ואי אפשר לומר שיקדים חלבי הכבש להקטר קטרת. שכבר נאמר "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים". הא מה הדבר. מלמד ש(הכבשים)[9] שהקטר קטרת בין זריקת דמו להקטר חלביו. 

וכבר זכינו שאין מקריבין אלא על מערכה בנויה. ת"ל "וזה אשר תעשה על המזבח". אם לומר מזבח בנוי הלא כבר נאמר "וזבחת עליו". הא מה אני מקיים (שמות כט, לח) "וזה אשר תעשה על המזבח". אלא זו המערכה. מכאן שמערכה קודמת לכל המעשים. ושחיטת הכבש ואחר כך קטרת וזריקת דמו ואחר כך הקטר חלביו. וכן "בבקר".

הדרשה בספרי זוטא מבינה שהפועל 'תעשה' אשר נאמר ביחס לקרבן התמיד מלמד על כך שעשייתו היא העבודה הראשונה, והיא קודמת אף לקטורת. אולם עדיין יש להתלבט האם הכוונה רק לזריקת הדם או שמא אף להקטרת האברים וכאן מכריע הספרי זוטא, כנראה על בסיס הביטוי 'בבקר בבקר', שיש בכל זאת זכות קדימה לקטורת הבאה לידי ביטוי בכך שהיא קודמת לאברי התמיד[10]. באשר למערכה, גם הספרי זוטא מבין שהיא קודמת לכל אך בניגוד ללימוד בספרא, אשר התבסס על העובדה שהמערכה היא 'מכשיר' הרי שהספרי זוטא מוכיח הלכה זו מפסוק עצמאי.

על כל פנים, שיטת הספרי זוטא שונה מהספרא: ראשית, היא מקדימה את קרבן התמיד, שחיטתו וזריקתו לפני מעשה הקטורת. שנית, למרות ההסכמה על כך שהמערכה קודמת לכול, בספרי זוטא אין זה נובע מכך שהמערכה משרתת את הקטורת, אלא נלמד מהפסוק העוסק בתמיד (שמות כט, לח) "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד".

לסיכום: סדר המערכה לפי שיטת הספרי זוטא הוא: סידור המערכה, שחיטת דם התמיד וזריקתו, הקטרת קטורת והקטרת אברי התמיד[11]. בהכללה ניתן לומר שבניגוד לספרא, הספרי זוטא סובר שעבודות החוץ קודמות לעבודות הפנים.  

סברה כוללת זו נתמכת גם ממספר משניות במסכת יומא מהם משמע שהשחיטה קודמת לקטורת ולנרות.

כך עולה מפרק א משנה ב:

כל שבעת הימים הוא זורק את הדם, ומקטיר את הקטורת, ומטיב את הנרות, ומקריב את הראש ואת הרגל. ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב, שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש             

מפשטות המשנה משמע שזריקת הדם קודמת להקטרה, ושההקטרה קודמת להטבת הנרות,  כאשר רק אחרי שתיהן מקריבים את אברי התמיד. אם כן, נראה כי המשנה מחזיקה בשיטת הספרי זוטא.

גם במשנה העוסקת בפייסות (פרק ב, ב) מתקבל הרושם שהשחיטה והזריקה קודמים להטבת הנרות ולעיסוק במזבח הקטורת:

הפייס השני מי שוחט, מי זורק, מי מדשן מזבח הפנימי, ומי מדשן את המנורה, ומי מעלה אברים לכבש.^[12]

כך גם משמע גם במשנה בפרק ג אותה ציטטנו בראשית הדברים:

פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם, פשט ירד וטבל עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב, ולבש וקדש ידיו ורגליו. הביאו לו את התמיד, קרצו, ומרק אחר שחיטה על ידו. קבל את הדם וזרקו. נכנס להקטיר קטורת של שחר, ולהטיב את הנרות, ולהקריב את הראש ואת האברים, ואת החביתין ואת היין        

ד. שיטת אביי

הגמרא ביומא (לג ע"א) מביאה את דברי אביי העוסקים בסדר המערכה:

אביי מסדר מערכה משמיה דגמרא, ואליבא דאבא שאול: מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטורת, מערכה שניה של קטורת קודמת לסידור שני גזירי עצים, וסידור שני גזירי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי, ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות, והטבת חמש נרות קודם לדם התמיד, ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות, והטבת שתי נרות קודם לקטורת, וקטורת קודם לאברים, ואברים למנחה, ומנחה לחביתין, וחביתין לנסכין, ונסכין למוספין, ומוספין לבזיכין, ובזיכין לתמיד של בין הערבים, שנאמר והקטיר עליה חלבי השלמים - עליה השלם כל הקרבנות כולן             

דברי אביי כאן עוסקים בעבודת היום כולו, אך אנו כאן נתמקד בעבודות התמיד בלבד.

הסדר שמציע אביי הוא: סידור המערכה (המתפצל למערכה גדולה, סידור מערכה שנייה של קטורת, גזרי עצים), דישון מזבח הפנימי, הטבת חמש נרות, שחיטת התמיד וזריקת דמו, הטבת שתי נרות, הקטרת הקטורת והקטרת אברי התמיד.

בדבריו של אביי אנו מתוודעים לשני עניינים שלא שמענו עליהם במדרשי ההלכה: דישון מזבח הפנימי^[13] ופיצול בין הטבת חמש הנרות להטבת שתי הנרות. סוגית הפיצול בין הנרות דורשת עיון רב שנדרשו לה ראשונים ואחרונים

ולא נוכל להאריך בה במסגרת זו^[14].

מה עומד מאחרי חלוקתו של אביי?

לפי ההבנה המקובלת בראשונים,^[15] עבודת הכהן בבוקר היא רק להיטיב את הנרות, ולהכינם להדלקה, ואילו ההדלקה נעשית רק משעת בין הערביים. אולם נר התמיד, הנר המערבי (השני ממזרח) צריך לדלוק כל הזמן, וממילא העבודה שנעשתה בו בבוקר לא הייתה רק הכנה לעבודה שלו אלא גם תכליה. כמו כן הבינו כמה ראשונים^[16] שמכיוון שהנר המערבי צריך להיות דולק כל הזמן, הוא הדין לנר המזרחי, שהרי אם הנר המזרחי לא דולק לא ניתן לכנות את הנר המערבי בשם זה.

לפי הסבר זה, נראה שההבדל בין חמש הנרות לשתי הנרות ברור: מטרת הכניסה להיכל לצורך חמש הנרות היא הכנה והטבה לקראת ההדלקה שלהן שתתבצע בערב, בעוד שמטרת הכניסה לשתי הנרות היא הדלקתן. נראה אם כך, שבתחילה הכוהן נכנס להכנת המזבח הפנימי (דישון) ולהטבת הנרות לקראת בין הערביים, ולאחר מכן הוא נכנס להדליק את הנר המערבי והנר המזרחי ולהקטיר את הקטורת. 

עולה אפוא מדברינו, שאביי מחלק את הקדימויות לשתי קטגוריות: פנים מול חוץ והכנות מול עבודות. היסוד המכונן את הסדר של אביי הוא: הכנות בחוץ, הכנות בפנים (דישון וחמש נרות), עבודות בחוץ (תמיד) ועבודות בפנים (שתי נרות וקטורת).

הגמרא עצמה בדף לג (ע"א וע"ב) מאריכה בהסבר שיטת אביי, ומביאה לימודים שונים לסדר זה. באשר להקדמה של דם התמיד לשתי הנרות אומרת הגמרא (לג ע"ב) שישנה סברא 'שמכפר עדיף', ובכך היא למעשה קובעת את העיקרון העומד בבסיס שיטה זו: עבודות החוץ המזוהות עם הכפרה קודמות לעבודות ההיכל.^[17]

תוספות ישנים (לד ע"א ד"ה קטורת) קובעים שלמעשה זהו העיקרון העומד מאחורי כל הלימודים. הם מתייחסים לסוף הסוגיה, לדיון בו הקדמת הקטורת לאברים מוסברת מצד הכלל של "יוקדם דבר שנאמר בו 'בבקר בבקר' לדבר שלא נאמר בו אלא 'בבקר'", ושואלים מדוע לא נאמר לפי כלל זה שהקטורת קודמת אף לדם. על כך עונים:

והא לא מצינו לאקדומי לכל מילי דתמיד אפ' לדם דהא דם הוא עיקר עבודה ומכפר עדיף.

אם דברינו נכונים, הרי שברמה העקרונית אביי הולך בדרכו של הספרי זוטא אשר מקדים את עבודות החוץ לעבודות הפנים אלא שהוא מוסיף את החלוקה בין ההכנה לעצם העבודה.

ה. בין עבודות הפנים לעבודות החוץ

כעת, לאחר שראינו את השיטות השונות, יש לנסות לעמוד על העקרונות המנחים כל שיטה ועל משמעותה.

הרמב"ם כתב בספר המצוות  ביחס לקרבן התמיד:

והמצוה הל"ט היא שצונו להקריב במקדש שני כבשים בכל יום ואלו נקראין תמידין.

על פי ניסוח זה של הרמב"ם, הציווי להקרבת התמיד הוא על כלל ישראל, ורק הקרבתו בפועל נעשית על ידי הכוהנים. לעומת זאת באשר לקטורת כתב הרמב"ם:

והמצוה הכ"ח היא שנצטוו הכהנים להשים קטורת פעמיים ביום על מזבח הזהב.

ניסוח דומה מופיע גם ביחס למנורה:

והמצוה הכ"ה היא שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני י"י.

במבט ראשון לא ברור מדוע במקום אחד סתם הרמב"ם שהציווי הוא על ישראל באמצעות הכוהנים, ובמקום אחר כתב שהציווי מוטל ישירות על הכוהנים. הגרי"ז עמד על שינוי לשון זה והסביר:

דאע"ג דקטורת בעצמותה ודאי קרבן ציבור היא... אבל בנוגע לענין המצוה חלוקה היא משאר קרבן ציבור ביסוד חיובה וקיום מצותה: דכל קרבנות ציבור כגון תמידין ומוספין עיקר דינם הוא דין חיוב קרבן, שהציבור חייבין בקרבן זה ומצוותן מתקיימת על ידי זה שהציבור מתכפרין בו, והקרבן עולה להן ככל הקרבנות הקרבים ועולים לבעליהן. אבל לא כן מצות הקטורת, עיקר מצוותה היא שיהא ממנה מעשה הקטרה

(חידושי הגרי"ז על הרמב"ם הלכות כלי המקדש פ"ב ה"ח).

הגרי"ז מחלק בין דין קרבן ציבור ובין דין בעצם המעשה. קורבן התמיד הוא חלק מעולם עבודת הקרבנות ולכן חובתו מוטלת על העם כולו, הקטרת הקטורת והטבת נרות המנורה, לעומת זאת, הן חלק מן הסדר של בית המקדש, ועל כן החיוב לבצען מוטל רק  על הכוהנים - הנחשבים לאחראים על תפעולו של המקדש. 

נראה שעבודות הפנים והחוץ מבטאות שני תפקידים שונים של המקדש. החוץ, מקומו של המזבח, מבטא את מקומו של האדם הפונה אל הקב"ה דרך המקדש בדרכים שונות, המבוטאות בקרבנות השונים. ההיכל, לעומת זאת, מבטא את הכבוד שאנו רוחשים לקב"ה באמצעות המקדש. אם נרצה, החוץ מקביל לתפילת בקשה בעוד שהפנים דומה לסידור שבח.

אופיו של ההיכל כמקום שמסדרים בו כבוד כלפי הקב"ה מתבטא במדרשים רבים. כך אמרו בירושלמי (סנהדרין י,ב) בדרשה על תפילת חזקיהו מלך יהודה:

רבי שמואל בר נחמן אמר: נשא את עיניו בקירה של שונמית, "נעשה נא עליית קיר קטנה ונשים לו שם מיטה ושלחן וכסא ומנורה" (מלכים ב, ד, י) אמר לפניו: רבון כל העולמים, שונמית קיר אחד עשתה לאלישע והחייתה את בנה, אבותי שעשו לך את השבח הזה על אחת כמה ואמר שתתן לי את נפשי .

כך גם מופיע במדרש אגדה (מהדורת בובר, שמות כ"ז):

וכל ענין המנורה והשלחן והמזבח והקרשים והאהל והיריעות וכל כלי המשכן מפני מה?

אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם!  מלכי הגוים יש להם אהל ושלחן ומנורה ומקטר קטורת, וכן הוא תכסיסי המלוכה, כי כל מלך צריך לכך, ואתה הוא מלכנו גואלינו מושיענו לא יהיה לפניך תכסיסי המלוכה!?..

אמר להם: בני אותם בשר ודם צריכים לכל זה, אבל אני איני צריך, כי אין לפני לא אכילה ולא שתייה, ואיני צריך מאור... אמר להם הקב"ה אם כן עשו מה שאתם חפצים, אלא עשו אותם כאשר אני מצווה אתכם, ובנוהג שבעולם אם יהא לאדם בן, כל זמן שהבן קטן אביו נותן דעתו עליו לסוך אותו לרחוץ אותו להאכילו ולהשקותו ולטענו על כתיפו עד שיגדל, וכיון שיגדל צריך להשרות את אביו בבית נאה, להתקין לו שלחן ומנורה, אף אתם הייתם במצרים קטנים, שנאמר "כי נער ישראל ואוהבהו" (הושע י"א, א)... עכשיו שעמדתן על פרקיכן בנו לי בית, שנאמר "ועשו לי מקדש" (שמות כ"ה, ח), ועשו מנורה, ועשו שלחן, ועשו מזבח מקטר קטרת   

(מהדורת בובר, שמות פרק כז).^[18]

כאמור לעיל, החוץ מבטא את פן הכפרה והריצוי שאותו אנו מבקשים מהקב"ה באמצעות הקרבנות. גם ביחס לקרבן התמיד מצאנו מקורות רבים הרואים בו עניין של כפרה. כך איתא בפסיקתא רבתי (פיסקא טו)

א"ר יודן ברבי סימון: מימיו לא היה לן אדם בירושלים ובידו עון, הא כיצד, תמיד של שחר היה מכפר על עבירות של לילה, תמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שנעשו ביום, מכל מקום לא לן אדם בירושלים ובידו עוון, מה טעם, "צדק ילין בה" (ישעיה א', כא) - צדיק ילין בה  

למעשה, כפי שראינו, הגמרא כאן עומדת על כך במפורש בקבעה שדם התמיד קודם משום 'שמכפר עדיף'.

אם נחזור למחלוקת באשר לסדר עבודות התמיד נראה שהשאלה אם החוץ קודם לפנים או להפך נובעת משאלת מרכז הכובד של המקדש: התגלות השכינה וכיבודה או עבודת הקורבנות.^[19] הספרא שהבין כי עבודת הפנים קודמת, רואה צורך לסדר תחילה שבח לפני ה', להכיר בגילוי השכינה במקדש, ורק אחר כך לפנות בבקשות. מנגד הספרי זוטא מבין כי מטרתו העיקרית של המקדש היא דווקא פנייתו של האדם אל ה', ובשל כך התמיד צריך להיות קודם לעבודות הקשורות לגילוי השכינה. כך אכן מסבירה הגמרא בדף לג ע"ב את שיטת אביי שלפיה דם התמיד קודם לשתי נרות: "מכפר עדיף".