סוגיית טרוקנין – הגדרת לחם

  • הרב מאיר ליכטנשטיין
"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'"
העולם הלמדני והרעיוני של ברכות הנהנין
שיעור 34 – סוגיית טרוקנין – הגדרת לחם
 

א. פתיחה

בשיעור זה נעסוק בליבון הגדרת "לחם" תוך עיון בסוגית בבלי ברכות לז, ב, ומקבילתה בירושלמי חלה א, ה. הסוגיות עוסקות בהגדרות היסוד של "לחם" לעניין שלושה תחומים הלכתיים – חיוב הפרשת חלה, אכילת מצה בליל הסדר וברכת המוציא. נקודת ההשקה של שלושה תחומים אלו הוא השימוש המשותף שלהם במושג "לחם". חיוב הפרשת חלה הוא מ"לחם הארץ" (במדבר ט"ו, יט), המצה מוגדרת בתורה כ"לחם עוני" (דברים ט"ז, ג), וברכת המוציא היא ברכה על לחם. שאלה מרכזית העולה מתוך הסוגיה היא האם יש לשלושת התחומים הגדרה זהה, או שמא יש הפרדה בין התחומים.
מסוגיות שני התלמודים עולה בבירור שנקודת המוצא של הדיון הוא חיוב חלה, וממנו נעשה הבירור באשר להשלכות על ברכת המוציא. נבהיר במקצת את הרקע לשיבוץ הסוגיה בפרק כיצד מברכין ולזיקתה לסוגיות נוספות בפרק, תוך שאנו מבהירים את דרכי החשיבה של חז"ל בהגדרת מושגים.
במסגרת עיסוקנו בשנה שעברה בסוגיות של "ברכות הפירות", עסקנו בסוגית צלף. במסגרתה עמדנו על כך שמשניות הפרק מעמידות בפנינו מערך שלם של ברכות, ברם הן לא מבהירות את טיבן של הגדרות היסוד המצויות בה. כך, המשנה קובעת את הברכות על פרי העץ ועל פרי האדמה, ברם היא לא מבהירה מהי ההגדרה של פירות העץ ושל פירות האדמה. הגדרות אלו לובנו במסגרת סוגיות הבבלי, תוך השוואה לתחומי הלכה נוספים מתוך סדר זרעים. סוגיית צלף של ערלה (ראה שיעור 23) דנה בחיוב ערלה על חלקיו השונים של הצלף. היות ודין ערלה הוא דין שנאמר בפירות העץ בלבד, סוגיה זו הבהירה את ההגדרות של  פרי העץ. במסגרת אותה סוגיה עמדנו על מחלוקת ראשונים האם למסקנת הסוגיה יש השוואה בין ההגדרות של פרי עץ במסגרת הלכות ערלה לבין ההגדרות בתחום של "ברכות הפירות". בנוסף, ראינו שבמספר סוגיות נעשית השוואה בין דיני אכילת תרומה לבין דיני ברכות הפירות.[1]
סוגייתנו, סוגיית "טרוקנין", מהווה את המקבילה לאותן סוגיות במסגרת "ברכות הסעודה". מטרתה להבהיר את ההגדרה ההלכתית של "לחם" תוך שהיא מפנה את מבטה למסכת שלימה בסדר זרעים שנושאו לחם – מסכת חלה. כאמור, הבסיס לסוגיות אלו היא תפיסה מושגית שלפיה יש לבחון השוואה בין תחומים שונים בעלי מושג דומה, ופני הסוגיות הן להשוואה בין דיני ברכות לפני אכילה לבין מושגים השאובים מתוך סדר זרעים, בו משובצת מסכת ברכות.
נוסיף, שלא מדובר בהשוואה טכנית בלבד, אלא שיש שורש מחשבתי משותף לתחומים המושווים. במסגרת השיעורים על "ברכות הפירות" עמדנו על הזיקה בין העולם הרעיוני של ערלה ורבעי ואכילת תרומה לבין העולם הרעיוני של "ברכות הפירות". בדומה לכך, יש יסוד רעיוני משותף להפרשת חלה ולברכת הלחם. הפרשת חלה מראשית הדגן מבטאת את הכרתו של האופה שלחמו בא לו מידיו של מקום, וזהו הרי רעיון העומד בשורש ברכת הלחם.
סוגית טרוקנין אינה סוגיה קלה ללימוד מפאת שני קשיים מרכזיים העומדים בפני הלומד. ראשית, הסוגיה מתארת מאפים שונים בשמם ללא כל הסבר באשר למאפייני אותו מאפה. ככל הנראה, המאפים היו מוכרים לבני הזמן בו נשנו הסוגיות, ולכן הסוגיה לא מצאה לנכון לפרט ולהסביר את טיב המאפה. נתון זה מציב בפנינו קושי בלימוד הסוגיה, שכן לא תמיד אנו עומדים על טיב המאפה הנזכר.[2] לכן, אתגר ראשון העומד בפני הלומד הוא זיהוי טיבו של המאפה וממנו זיהוי העיקרון ההלכתי הקובע הגדרת "לחם". שנית, בסוגית טרוקנין יש חילופי נוסח רבים בין עדי הנוסח של הסוגיה, ועל לומד הסוגיה לבחון את נוסחה לאור העדים השונים. נביא את לשון הסוגיה מתוך הדפוס, ונעיר במהלך ניתוח הסוגיה על ההבדלים בין עדי הנוסח השונים.
עיקר העניין שלנו הוא בהשוואה שהסוגיה עורכת בין חלה לבין ברכת המוציא. לכן, נצמצם את הניתוח שלנו בדיון על חלה לאמור במסגרת הסוגיה במפורש, ולא נסתעף לדיון בהלכות חלה מעבר לכך.

ב. חטיבת חלה בסוגיה

הסוגיה פותחת בדין חיוב טרוקנין בחלה:
טרוקנין חייבין בחלה.
וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין פטורין מן החלה.
בבלי ברכות לז, ב
הסוגיה פותחת בקביעה סתמית, ללא ציון שם בעל המימרה, שטרוקנין חייבין בחלה, ומציינת שרבי יוחנן פטר את הטרוקנין מחיוב חלה. הגר"א בהגהותיו לסוגיה, מוחק את משפט הפתיחה הסתמי, ומגיה את המסורת בשם רבי יוחנן מ"פטורין" ל"חייבין". וכך, יש בפתיחת הסוגיה רק עמדה אחת בדין טרוקנין: "כי אתא רבין אמר רבי יוחנן טרוקנין חייבין בחלה". לאמתו של דבר, הצעת הגר"א תואמת את הממצא ברבים מכתבי היד של הסוגיה. הצעת הנוסח שלו מקוימת בארבעה עדי נוסח של הסוגיה: כתב יד מינכן 95, כתב יד אוקספורד 366, כתב יד פריז 671 ובקטע גניזה אוקספורד בודלי (2861) 97-90. בכתבי יד אלו נוסח פתיחת הסוגיה הוא: "כי אתא רבין אמר רבי יוחנן טרוקנין חייבין בחלה". לעומת זאת, יש גם עדי נוסח שבהם מופיע בשם רבי יוחנן שיש לפטור את טרוקנין מחלה: קטע גניזה קיימבירדג' T-S NS 329.841-842, וכן בכתב יד פירנצה, שם נוסח כתב היד הוא "פטורה", והוגה בגליון ל"חייבת".[3] באשר לנוסח הסוגיה בכתבי ראשונים, נוסח רבנו חננאל בסוגיה הוא שטרוקנין פטור מחלה,[4] ואילו בדברי הרמב"ן במלחמת השם לפסחים מפורש שהוא גרס בסוגיה "חייב בחלה".[5] המשותף לכל עדי הנוסח של הסוגיה שצוינו הוא שכולם פותחים ב"כי אתא רבין" ואין באף עד נוסח שתי מסורות הלכה בדין טרוקנין. אנו פוגשים לראשונה שתי מסורות הלכה בסוגיה עם הפתיחה הסתמית, בדברי בעל ה"אור זרוע":
בפ' כיצד מברכין אמר טרוקנין חייב בחלה. כי אתא רבין א"ר יוחנן טרוקנין פטור מן החלה ה"ג בספרים שלנו. ואומר רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאון גריס ע"פ הירושלמי כי אתא רבין אמר ר' יוחנן טרוקנין חייב בחלה. וכן גריס בערוך חייב בחלה.
אור זרוע חלק א - הלכות חלה סימן רטו[6]
כאן אנו פוגשים לראשונה את הפתיחה הסתמית של הסוגיה המחייבת בחלה ובצידה מסורת בשם רבי יוחנן הפוטר מחלה, וזהו נוסח הסוגיה בדפוס ראשון, בדפוס סונצינו (1484), ובדפוס וילנה. באשר לדרך היווצרותו של נוסח זה, יש לעמוד על לשון הפתיחה יוצא הדופן, הקובע שטרוקנין חייב בחלה, ללא ציון שם בעל המימרה, בניגוד לנוסח של כל כתבי היד, בהם הסוגיה פותחת ב"כי אתא רבין". נראה להציע שנוסח זה נוצר בשלבים. מסתבר שראשיתו של נוסח האור זרוע במסורת הנוסח של הר"ח שגרס "כי אתא רבין אמר רבי יוחנן טרוקנין פטורה מן החלה". מעתיק של הסוגיה שהיה מודע למסורת הנוסח האחרת, ציין בגיליון למסורת הנוסח האחרת "טרוקנין חייב בחלה", כאשר כוונתו היתה שזהו נוסח אחר לדברי רבי יוחנן.[7] בהעתקה הבאה, המעתיק שילב את הגיליון בתוך הסוגיה לפני דברי רבי יוחנן, וכך נוצרה פתיחת הסוגיה עם קביעה הלכתית סתמית שטרוקנין חייב בחלה, ולאחריה דברי רבי יוחנן החולק ופוטר טרוקנין מחלה.
באשר ליחס בין שתי המסורות בשיטת רבי יוחנן, כבר ציטטנו לעיל את דברי ר"י שירליאון שיש להעדיף את הנוסח "חייבין" משום התאמתה לסוגית הירושלמי בחלה. אף הרמב"ן העיר על הקשר בין סוגיות הבבלי והירושלמי, תוך שהוא מפנה את תשומת הלב לזיקה בין סוגית ברכות לבין סוגית פסחים לז, א, שם הסוגיה מביאה מחלוקת בין רבי יוחנן לבין ריש לקיש בדין לחם שלא נאפה בתנור. עמדת רבי יוחנן באותה סוגיה תואמת את גרסת הסוגיה בברכות שרבי יוחנן חייב טרוקנין בחלה, משום שטרוקנין הוא מעשה אלפס (לחם שנאפה שלא בתנור, ראה מיד להלן).[8]
נשלים את ההערות על נוסח הסוגיה, בכך שנציין שמדברי הרי"ף נראה שהוא לא גרס כלל את קיומה של חטיבה העוסקת בטרוקנין, היות והוא מביא דיון העוסק במעמד של טריתא בלבד.
באשר לטיב טרוקנין, הסוגיה מציינת:
מאי טרוקנין?
אמר אביי: כובא דארעא.
בבלי ברכות לז, ב
רש"י מבאר:
כובא דארעא - עושה מקום חלל בכירה, ונותן בתוכו מים וקמח, כמו שעושין באלפס.
רש"י מתאר הכנה של עיסה של קמח ומים שלא נאפו בתנור אלא באלפס. נעמוד על פשר הדברים לאחר שנעיין בהמשך חטיבת חלה:[9]
ואמר אביי: טריתא פטורה מן החלה.
מאי טריתא?
איכא דאמרי: גביל מרתח, ואיכא דאמרי: נהמא דהנדקא; ואיכא דאמרי: לחם העשוי לכותח.
גמרא שם
רש"י מפרש את הצעות ההסבר השונות לטריתא:
גביל מרתח - נותנים קמח ומים בכלי, ובוחשין בכף, ושופכין על הכירה כשהיא נסקת.
נהמא דהנדקא - בצק שאופין בשפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן.
לחם העשוי לכותח - אין אופין אותו בתנור אלא בחמה.[10]
רש"י ברכות לז, ב
המכנה המשותף של שלושת ההסברים הוא שבכולם מדובר באפייה שלא נעשית בתנור. מדובר במאפים שנאפו על גבי כירה או בחמה או נצלו כאשר הם על גבי שיפוד. ניטיב לעמוד על השוני שבין טרוקנין לטריתא (לשיטת הסוברים שטרוקנין חייב בחלה ואילו טריתא פטור מחלה) מהמשך הסוגיה:
תני רבי חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה.
והא תניא: חייב בחלה!
התם כדקתני טעמא, רבי יהודה אומר: מעשיה מוכיחין עליה, עשאן כעבין - חייבין, כלמודין - פטורים.  
גמרא שם
רש"י מסביר:
כעבין - ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות, גלי דעתיה דללחם עשאה.
כלמודין - כנסרים בעלמא, שלא הקפיד על עריסתם,
רש"י שם
רש"י מגדיר כאן את תכונת ככר הלחם שהיא "ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות". הדרך המצויה לאפות ככר מעין זו עוברת דרך שתי תחנות. ראשיתה בלישה של עיסה, שראשונים כינוה "בלילה עבה" היוצרת עיסה שהיא מוצק ומאפשרת לה החמצה ועריכה של ככר לחם, והמשכה באפייה בתנור. הכנתה של זו עורכת זמן רב, ולכן יש גם דרכי הכנת בצקים מהירה יותר. חלקם נעשים כ"בלילה רכה" שהיא נוזלית ואת צורתה היא מקבלת רק באמצעות תבנית המחזיקה את הבלילה הרכה בדפנותיה, וחלקם נעשים על גבי מקורות חום המכינים אותם במהירות אך לרוב תוצאת ההכנה היא בצק שטוח (דוגמת פנקייק). יסוד ההבחנה בין "עשאן כלמודין" לבין "עשאן כעבין" הוא שרק מאפה שערוך ומקוטף ואינו רקיק שטוח, חייב בחלה. זהו גם יסוד ההבחנה בין טרוקנין לבין טריתא, שכן שלושת ההסברים של טריתא מתארים מאפה העשוי כנסרים, ואילו טרוקנין נאפתה בתוך הכירה (רש"י - "כמו שעושין באלפס"), ולכן יש להניח שיש לה צורה שהתגבשה על ידי התבנית, ולכן דינה כמו "עשאן כעבין".
סיכומו של דבר, יסוד הדין האמור בחטיבת חלה הוא שמפרישים חלה רק ממאפה שיש לו צורת לחם. צורה זו נוצרת לרוב בבלילה עבה ובאפייה בתנור. ברם, ניתן ליצור צורת לחם גם בדרכים נוספות, דוגמת בלילה רכה הנאפית בתבנית. יש חובת הפרשת חלה ממאפה בעל צורת לחם, מבלי להקפיד על הדרך בה נוצרה הצורה.

 ג. ברכת המוציא על טרוקנין וטריתא

הסוגיה ממשיכה בבדיקת ההשוואה בין המסקנות של חטיבת חלה לבין הלכות ברכת המוציא. בעקבות הקביעה שיש להפריש חלה מ"כובא דארעא" התפתח דיון בין אביי לרב יוסף:
אמר ליה אביי לרב יוסף: האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה?
אמר ליה: מי סברת נהמא הוא? גובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה בורא מיני מזונות.
מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה, וברך עלויה, המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות.
אמר מר בר רב אשי: ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, מאי טעמא +דברים ט"ז+ - לחם עוני קרינן ביה.
בבלי ברכות לח, א
אביי שאל את רב יוסף האם חובת ההפרשה של חלה מ"כובא דארעא" מלמדת על כך שהיא "לחם" ולכן ברכתה היא המוציא. רב יוסף קבע מסמרות להלכה שיש להפריד בין התחומים, וכי "כובא דארעא", הינו "גובלא" אך אינו "לחם". בכך, רב יוסף מבדיל בין חובת הפרשת חלה המחויבת גם בגובלא, לעומת ברכת המוציא, אותה מברכים רק על לחם. לאמתו של דבר, ההמשגה של רב יוסף בעייתית, משום שבלשון הכתובים, אף חיוב חלה הוא מ"לחם הארץ". בהסבר הדברים יש להציע שלדעת רב יוסף, יש שני מושגי "לחם" – "לחם" בהגדרת החפצא של המאפה ו"לחם" המגדיר מאפה כעיקר סעודה. "כובא דארעא" מוגדר כ"לחם" בחפצא, כפי שעולה אף מדברי מר בר אשי, שקבע שניתן לצאת ידי חובת מצה בכובא דארעא, משום שהיא מהווה "לחם עוני". מוכח מדבריו, שהוא השווה את תחום חלה לתחום של מצה, וכי "כובא דארעא" עונה להגדרה ההלכתית של "לחם". הוא נעשה לחם על ידי צורת הגיבול שלו, אך אין זאת אומרת שברכתו המוציא, משום שמושג ה"לחם" ביחס לברכת המוציא הוא מושג אחר. את ברכת המוציא מברכים רק על לחם המשמש כעיקר סעודה, וכפי שעולה מהנהגת מר זוטרא שקבע סעודתו  על "כובא דארעא" וברך עליו המוציא. יסוד זה דומה ליסוד שראינו ביחס לפת הבאה בכיסנין, שאף שם נקבע שלמרות שהיא פת, יש לברך עליה המוציא רק במידה וקובע עליה את סעודתו. העולה עד כה, הוא שיש "לחם" החייב בהפרשת חלה ועדיין ברכתו תהיה מזונות, אלא אם כן קבע עליה סעודה.
מגרסת הרי"ף בסוגיה עולה מקרה הפוך שאף מי שפטור מחלה ואינו "לחם", יזכה לברכת המוציא במידה ונקבעה עליו סעודה. זאת משום, שלגרסת הרי"ף דיון הסוגיה על ברכת המוציא מוסב על טריתא הפטור מחלה:
אמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי מרתח גביל ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה [דף ל"ח ע"א] ואם עשאה כעבין חייבת כלמודים פטורה והא טריתא דארעא מברכינן עלה בורא מיני מזונות ואם קבע סעודתיה עילוה מברך עלה המוציא ושלש ברכות מר זוטרא קבע עלה ובריך עלה המוציא ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה י"ח בפסח מ"ט לחם עוני קרינא ביה
רי"ף ברכות כו, ב
כפי שציינו לעיל, הרי"ף לא גורס בסוגיה את החטיבה על טרוקנין, וכל דיון הסוגיה מוגבל לטריתא לגביה נקבע מפורשות שהיא פטורה מחלה. ביחס אליה קבע רב יוסף שברכתו בורא מיני מזונות, ומר זוטרא קבע שקביעת סעודה עליה מחייבת ברכת המוציא. לשיטת הרי"ף אין אנו יודעים מהי עמדתו באשר לברכת מאפה החייב בחלה, האם החיוב בחלה מלמד בהכרח על חיוב ברכת המוציא. מה שברור בדבריו הוא שייתכן מאפה הפטור מחלה ועדיין ברכתו המוציא במידה וקבע עליו סעודה.
הרא"ה חולק על כל דברי הרי"ף וכותב:
עשאה רבינו ז"ל לזו כפת הבאה בכיסנין דאמרינן לקמן דאית ליה האי דינא, והוא פת שנאפו קליות בתוכו. ומסתברא דלא דמי דהתם לאו פת דהא אישתני בכסנין ושינוייא שנוייא ולהכי בעינן קובע סעודתו עליו, אבל הכא פת גמור הוא בין קבע סעודתיה בין לא קבע סעודתיה חד דינא אית ליה ודינא דפת אית ליה. ודאמרינן דמר זוטרא קבע סעודתיה עליה ומברך עליה שלש ברכות, לא לעכובא דבלאו הכי נמי ליבריך נמי שלש ברכות, אלא אגב ארחיה אמר תלמודא דארחיה דמר זוטרא למעבד הכי ולמימר דשפיר חשיב דאורחייהו דאינשי למקבע סעודתיהו עליה.
רא"ה ברכות לח, א, מהדורת אהבת שלום עמ' רעז-רעח
באשר לחיוב חלה, הרא"ה מסיק מדברי מר בר רב אשי, שהוא חולק על ההסבר של דברי אביי שטריתא הפטורה מחלה היא "כובא דארעא":
וכיון דכן דלחם הוא, הוא הדין דחייב בחלה דאף על גב דליכא גלגול מכל מקום כל שהוא פת חייב בחלה, וליתיה לההוא לישנא דאמרינן לעיל בדאביי האי טריקתא איכא דאמרי מרתח גביל והיינו כובא דארעא ופטר ליה מן החלה משום דלא חשיב ליה לחם, והא ליתא דהא אמרינן הכא דלחם גמור הוא לכל דבר
רא"ה, שם עמ' רעח-רעט
לשיטת הרא"ה יש משוואה בין שלושת תחומי ההלכה התלויים בשם "לחם" והם בעלי הגדרה שווה. כל החייב בחלה ברכתו המוציא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. כל דין קביעות סעודה מוגבל לפת הבאה בכיסנין, משום שהיא אינה פת, ויסוד קביעות סעודה הוא הגדרתה כפת (ראה שיעור קודם).
שאלת התלות ההדדית בין חיוב חלה לבין ברכת המוציא, נדונה בתוספות ברכות לז, ב. התוספות דנים שם בגדרי חיוב חלה על רקע שיטת רבנו תם שיש שני מחייבים אפשריים לחיוב חלה – שעת הגלגול ושעת האפייה.[11] במסגרת זו הם דנים בהשוואה שבין חלה לבין ברכת המוציא:
מתחלה היה ר"ל ר"ת דדוקא חייבין בחלה דמצות חלה בעודן עיסה דכתיב עריסותיכם והואיל שהיו מתחלה עיסה חייבין בחלה אבל מן המוציא פטורים דעכשיו הם סופגנין ול"נ דהא לעיל קתני נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא גבי מנחה אף על פי דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן.
ורימשיי"ש אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה פטורין מהמוציא ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא ואחר כך ברכת מעין שלש על המחיה ועל ...
וכל דבר שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין בחלה ובהמוציא דקיי"ל כרבי יוחנן פרק כל שעה (פסחים דף לז.) דפליגי ר' יוחנן ור"ל במעשה אילפס ופליגי בבלילתו רכה דהיינו תחלתו סופגנין וסופו עיסה אם נאפה בתנור או בכירה או באילפס בלא מים ושמן דר"ל ס"ל דלא הוה חייב אלא כשנאפה בתנור ואהא קאי מתניתין תחלתו סופגנין וסופו עיסה דחייב בחלה אבל באילפס פטור ורבי יוחנן מחייב דמעשה אילפס סופו עיסה קרינן ביה רק שלא יהיו משקין באילפס דהכי איתא בירושלמי כל שהאור תחתיו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא אבל אנילי"ש אין מברכין עליו המוציא דלא הוי אלא גובלא בעלמא ומיהו אם קבע סעודתיה עלייהו כמו בפורים מברך המוציא וכל דבר שתחלתו סופגנין וגם סופו כגון הני סופגנין שמטגנין אותן בשמן שקורין בוניי"ש פטורין מן החלה.
תוספות ברכות לז, ב
תלמידי רבינו יונה מביאים בשם הר"י בעל התוספות:
ור' יצחק הזקן ז"ל אמר שכל דבר שפטור מן החלה פטור מהמוציא ושלש ברכות.
ונראה למורי הרב נר"ו שיש להעמיד חילוק הדבר בענין זה שאם היתה בלילתו עבה מתחלה ואח"כ רככו אותו ע"י משקין חייב בחלה שכיון שכבר היתה הבלילה עבה באותה שעה נתחייב בחלה שחיוב החלה תלוי בגלגול אבל אין מברכין עליו המוציא שברכת המוציא תלויה בלחם וזה כיון שנתבטל מתורת לחם אין מברכין עליו המוציא ולא ג' ברכות וכבר הארכתי בזה בפסחים ת"ל:
תלמידי רבינו יונה על הרי"ף ברכות כז, א
כפי שראינו לעיל, הרי"ף חולק על הקביעה של הר"י שלא ייתכן לברך המוציא על דבר הפטור מחלה. לדעת הרי"ף, במקרה של קביעות סעודה יברך המוציא על טריתא הפטורה מחלה. ובאשר לקביעה ההפוכה של רבינו יונה, שיש מקרה החייב בחלה אך אין ברכתו המוציא, ראינו לעיל שאף עמדה זו נתונה במחלוקת. הרא"ה חלק עליה, ולדעתו כל שחייב בחלה והוא לחם, ברכתו המוציא.

ד. סוגית הירושלמי

ראינו את סוגית הבבלי שבמסגרתה עולה שאלת ההשוואה בין חלה לבין מצה וברכת המוציא, ואת שיטות הראשונים באשר למסקנה הנלמדת ממנה. לעומת זאת בסוגית הירושלמי יש תלות ברורה בין שלשת התחומים ההלכתיים, ולא עולה כלל על הדעת לחלק ביניהם:[12]
ר' יוחנן אמ' טריקטא חייבת בחלה ואומ' עליו המוציא לחם מן הארץ  [ואדם] יוצא בה ידי חובתו בפסח.
ר' שמעון בן לקיש אמ' טריקטא אינה חייבת בחלה ואין אומ' עליו המוציא לחם מן הארץ ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. 
<ר' [יונה] אמר חדא
ר' יונה אמר ר' יוחנן אמר טרוקטה חייב בחלה ואומרין עליו המוציא לחם מן הארץ ואין [אד]ם[13] יוצא חובתו בפסח>[14]
ר' יוסי אמ' תרתיי
ר' יוחנן [א]מ' טריקטא חייבת בחלה ואומ' עליה המוציא לחם מן הארץ ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.
ר' שמעון בן לקיש אמר. טריקטא אינה חייבת בחלה ואין אומ' עליה. המוציא לחם מן הארץ. ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. 
ר' יוסי אמ' חורי.
ר' יוסי אמ' ר' יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומ' עליו המוציא לחם מן הארץ ויוצא בה ידי חובתו בפסח.
ר' שמעון בן לקיש או' כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה ואין אומ' עליו המוציא לחם מן הארץ ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.
ירושלמי חלה פ"א ה"ה[15]
האמוראים בירושלמי משווים לחלוטין את שלושת תחומי ההלכה, חלה, מצה וברכת המוציא, ולשיטתם אין מקום להבחנה ביניהם. נציין, שכבר בשיעורים קודמים עמדנו על כך שברכת בורא מיני מזונות מפותחת בסוגיות הבבלי כברכה על דגן שאינו לחם, בעוד שבמקורות א"י היא מהווה ברכה על מזון. פער זה בין התלמודים ניכר אף במסגרת סוגית טרוקנין. בעוד שבסוגיות הבבלי אנו פוגשים דיון על לחם שייתכן וברכתו אינה המוציא, בסוגיות הירושלמי אין רושם לפער אפשרי מעין זה. מי שמוגדר כ"לחם" ביחס לחיוב חלה, ברכתו היא המוציא ויוצאים בו ידי חובת מצה.

ה. להמשך הדרך

בעקבות סיום העיון שלנו בשתי הסוגיות שבהן מובא המושג קביעות סעודה, נעבור לעיון בדיוני בעלי ההלכה בימינו בברכה על מיני מאפים שונים העולים על שולחננו.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון,
ולרב מאיר ליכנטשטיין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1] ההשוואה קיימת במסגרת סוגית דובשא דתמרי וטרימא שיעורים 19 ו-20 , וכן בסוגית שמן זית שיעור 14.
[2] נסבר את אוזן הלומד בכך שלו היינו כותבים דיון עכשווי על כל מיני מאפה, היינו מסתפקים בציון שמות מאפים כגון בורקס, עוגת שמרים וכדו', ולא מוצאים לנכון לתארם משום שהם מוכרים לבני זמננו. ברם, במידה ובעוד מאות שנים ילמדו את הדברים, יתעורר בוודאי קושי בזיהוי טיב המאפים.
[3] עיינתי בעדי הנוסח במאגר הממוחשב של המכון לחקר התלמוד על שם שאול ליברמן http://www.lieberman-institute.com/.
[4] ראה: פירוש רבנו חננאל לברכות, מהדורת מכון לב שמח, עמ' פ.
[5] ראה: רמב"ן מלחמת השם לפסחים, הלכות רב אלפס, יא, א. הרמב"ן גורס "טריקנא" תחת "טרוקנין".
[6] ראה גם: אור זרוע, הלכות ברכת המוציא, סימן קמח. באשר לזהותו של ר' יהודה שירליאון, הוא רבי יהודה מפריס, בעל תוספות מאמצע המאה השלש עשרה. אף הרמב"ן, בהערה קודמת, ציין לזהות בין סוגית הבבלי בברכות לז, ב, לבין סוגית הירושלמי בחלה.
[7] ייתכן וכוונת המגיה היתה לציין להגהת דברי רבי יוחנן, כפי שהר"י שירלאון הציע להגיה על פי הירושלמי.
[8] ראה את דברי הרמב"ן במלחמת השם, לעיל הערה 5.
[9] דיון הסוגיה על טריתא מופיע בכל עדי הנוסח, אלא שיש ביניהם הבדלים באשר למיקומה בתוך הסוגיה. בדפוס וילנה, הדיון על טריתא מובא מיד בסמוך למימרת רבי יוחנן על טרוקנין, וכן בכתב יד מינכן 95 וכן בשני קטעי הגניזה שצוינו לעיל. לעומת זאת, בכ"י אוקספורד 366 ובכ"י פירנצה, הסוגיה עוברת לדיון אודות ברכת המוציא על כובא דארעא, והדיון על טריתא מובא לאחריה.
[10] על כותח ועל הלחם שבו, ראה: Weingarten, Susan, "Mouldy Bread and Rotten Fish: Delicacies in the Ancient World", Food and History 3:1 (2005), pp. 61-71.
[11] כאמור לעיל, לא אכנס כאן לעובי הקורה בכל דיני חלה. רק נציין שדברי רבנו תם נאמרו בזיקה למשנה חלה א', ה: "עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבין בחלה". הדעה הרווחת בראשונים היא ש"תחלתה עיסה וסופה סופגנין" ו"תחלתה סופגנין וסופה עיסה" מתארים מאפים שנאפו בדרך דומה, וכי ההבדל הוא בכוונתו המקורית של האדם, אלא שזו לא יצאה לפועל. לעומתם, רבנו תם מפרש שאכן מדובר במאפים שונים. "תחלתו עיסה וסופו סופגנין" פירושו בלילה עבה שנתבשלה באלפס, ו"תחלתו סופגנין וסופו עיסה" פירושו בלילה רכה שנאפתה בתנור. לשיטתו, ניתן להתחייב בחלה בשעת גלגול או בשעת אפייה.
[12] אני מביא את נוסח סוגית הירושלמי על פי מהדורת האקדמיה ללשון העברית, יחד עם תיקונים על פי קטע גניזה שפורסם על ידי הרי"ן אפשטיין, "לשרידי הירושלמי", תרביץ ג' (תרצ"ב), עמ' 125-124.
[13] הרי"ן אפשטיין מגיה – "ואדם".
[14] המסוגר בסוגרים ב< > נמצא רק בקטע גניזה.
[15] לזיהוי טריקטא, ראה: Weingarten, Susan, "The debate about ancient tracta: evidence from the Talmud", Food and History 2: 1 (2004), pp. 21-40