סוגיית "מי שאכל ושכח ולא בירך"

  • רבני ותלמידי הישיבה

*דני ברלין

המשנה בברכות (דף נא ע"ב) מביאה מחלוקת בין בית שמאי ובין בית הלל:

מי שאכל, ושכח ולא בירך. בית שמאי אומרים: יחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים: יברך במקום שנזכר.

הגמרא שם (דף נג ע"ב) מבהירה שהמחלוקת היא דווקא במקרה ששכח ולא בירך, אבל בהזיד ולא בירך - לכולי עלמא צריך לחזור למקומו ולברך.

הגמרא מביאה ברייתא:

תניא - אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך - יחזור לראש הבירה ויברך?!

לכאורה, טענה פשוטה. לא יעלה על הדעת להטריח אדם לחזור ולטפס בבניין רב-קומות, כדי להקפיד לברך דווקא במקום אכילתו.

אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, מי ששכח ארנקי בראש הבירה - לא יעלה ויטלנה?! לכבוד עצמו הוא עולה, לכבוד שמים לא כל-שכן?!

כאן לכאורה עונים בית שמאי תשובה ניצחת. אדם מוכן לטרוח טרחה מרובה כדי להשיב את ממונו, ואם היה שוכח ממון רב, הוא לא היה חוסך במאמצים כדי להשיבו. אם כן, כל שכן שכך צריכה להיות הגישה כאשר מדובר בהידור אחר קיום מצוות. הרי בית הלל עצמם מודים שלכתחילה אדם צריך לברך במקום אכילתו. אם כן, אדם שעקר ממקומו טרם נתינת ההודאה המתאימה לקב"ה, מן הראוי היה שיחזור לכבוד קונו לא פחות ממה שהיה חוזר לכבוד עצמו.

אכן, אין מענה בפי בית הלל! וכאן המקום לשאול: האומנם תשובת בית שמאי נכונה היא? הרי ידוע שההלכה נפסקה כבית הלל, ואם כן, מה ניתן לענות על תשובתם 'הניצחת' של בית שמאי?

נראה לי שהתשובה פשוטה. אם נעקוב אחר התנהגות האדם באותו מקרה שהביאו בית שמאי (שאדם חוזר כדי להשיב ממונו), ניווכח שלא ניתן לצוות על חזרה כזו בשכח לברך ברכת המזון. כאשר אדם יורד מן הבירה (לדוגמה, בניין בן מאה קומות) ומגלה ששכח את ארנקו המכיל כסף וניירות ערך שונים אי-שם בקומה המאה, מה תהיה תגובתו הראשונית? ודאי שעלייתו לא תהיה ברצון ובשמחה אלא מתוך הכרח וצער. חזרתו תהיה, מן הסתם, מלווה בריטון ובזעם על מצב הביש שאליו נקלע - מצב המחייב אותו לשוב מרחק כה רב, על מנת להשיב את ארנקו.

אותה הרגשה ואותו מצב נפשי שבו נמצא האדם בזמן זה מהווה את ההבדל התהומי בין המצב של שכחת ממון לבין מצב של שכחת ברכה. וכך יאמרו בית הלל לבית שמאי: אמנם האדם ששכח ארנקו בראש הבירה, יעלה חזרה כדי לקחתו, אבל האם הוא מברך את יומו על כך? הלא הוא זועם ומקונן על כך. כשמדובר בארנק - המשימה היא להחזיר את הארנק, ומשימה זו תבוצע בשלמותה למרות הכעס והגידוף שילווה אותה. אולם, האם כך הוא גם בברכה? איזו צורה תהיה לברכה שאדם אומר אותה בכעס? התוצאה תהיה ההפך הגמור מברכה, ומצב מעין זה צריך למנוע! זוהי תשובתם של בית הלל לבית שמאי - לברכה ולא לקללה! זו צריכה להיות המטרה. אמנם ישנה שאיפה להגדלת כבוד שמים, אולם תמיד צריך לוודא שהפעלת עיקרון זה לא תביא לתוצאות הפוכות. ולכן במקרה זה, אם נחייב את האדם לחזור לבירה ולברך את קונו, נמצאנו משיגים את ההפך מהגדלת כבודו של מקום - רוב הסיכויים הם שהברכה לא תהיה שלמה. רק ברכה הנאמרת מתוך שמחה - ולא מתוך צער - סופה למלא את מטרתה ולגדל את שמו של הקב"ה בעולם.

 


* המאמר הופיע לראשונה בגיליון 226 של דף הקשר לחיילי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל.