גנזי המלך | סוד העיבור

לכבוד פורים הקרב ובא, נביא הפעם קטע מתוך  "גנזי המלך" – מפירושו של המוהרא"ש, הצדיק מיבניאל זצ"ל, על המגילה,. דבריו מבוססים על ליקוטי מוהר"ן ועל ליקוטי הלכות, כמו שמובא בפנים.

ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים כי כן דבר הלך לפני כל יודעי דת ודין (מגילת אסתר א, יג).

צריך שתדע אהובי, בני! אשר המשפט אמת ורק על ידי החכמים יודעי העתים, שהם יכולים לעבר את השנים כמובא בדברי רבנו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, סימן סא), אשר סוד העיבוד נמסר רק לגדולי מובחרי הצדיקים, שיש להם נשמות גדולות, שעליהם נאמר (דברים ד, ו) "כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים", ודרשו חכמינו הקדושים (שבת עה ע"א): איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הווה אומר: זה חישוב תקופות ומזלות. כי יש בזה שכל, שיישאר הסוד אצלנו אף על פי שמודיעין להן את החכמה. כי בוודאי צריך להודיע להם החכמה כדי שידעו מחוכמתנו, שאנו יודעים מחכמה זו, ואם כן מאחר שמודיעין להם אינו סוד, כי הלא גם הם יודעים, אך יש בזה שכל שיכולים להודיע להם החכמה, ואף על פי כן נשאר הסוד אצלנו.

וזו מעלת חכמי ישראל, שיודעים משפט אמת, לברר האמת הן בין אדם לחברו, והן כלל ההנהגות בעבודת השם יתברך, לדעת מה יעשו ישראל, לידע מה שישראל צריכין לעשות בזה העולם, ועליהם נאמר (דברי הימים א, יב, לג): "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל". "יודעי בינה לעתים" – הם אלו הצדיקים הגדולים מביני מדע ואמת, שיודעין בינה לעתים, שיודעים ומבינים סוד העתים והזמנים (ליקוטי הלכות, מילה, הלכה ד אות כו), שהם יודעים לקשר ולהעלות אל למעלה מהמקום ולמעלה מן הזמן. כי באמת אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלקות גמור הוא, וכשנתגלתה הידיעה הזו, אז רואין שאין שום זמן כלל, כי מרוב גלוי אלקות, נתברר שאין נמצא בכלל זמן, כמובא בדברי רבנו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב, סימן סא). ולכן אחשורוש שלח "לחכמים יודעי העתים" דייקא, שיורו לו מה לעשות, כי גם הוא הבין מעלת גדולי החכמים. כי באמת רק החכמים האמיתיים הם נקראים "יודעי עתים", כי הם התלמידים של הצדיק האמת, שהוא בחינת יששכר, שמודיע לכולם אשר יש שכר, כמו שכתוב (ירמיה לא, טו): "כי יש שכר לפעולתך, ויש תקוה לאחריתך". כי הצדיק האמת מאיר דרך תלמידיו לכולם בהתחזקות עצומה ונוראה, שיתחזקו כל ימיהם ועתותיהם, וכל מה שיעבור עליהם, שלא יפלו ולא יתרחקו מהשם יתברך לעולם, אף אם יעבור עליהם מה שיעבור, וזה "ומבני יששכר", שהם הבנים והתלמידים של הצדיק, שנקרא יששכר, כי גם התלמידים נקראים בנים, כמאמרם ז"ל (סנהדרין יט ע"ב): כל המלמד בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. הם "יודעי בינה לעתים", שיודעים בינה להתבונן, "לעתים" – שהם כל העתים שעוברים עליהם, כי זה ידוע לכל אדם, כמה וכמה עתים עוברים עליו בגשמיות וברוחניות, בגוף ונפש, בממון ובפרנסה, ובגידול בניו בקטנותם ובגדלותם וכו' וכו', וכמה מיני צרות מצרות שונות עוברים על כל אחד ואחד בכל יום ויום מחדש ממש, וכן כמה וכמה ישועות וחסדים ונפלאות שהשם יתברך עוזר לו בכל פעם, ובפרט בעניין קדושת יהדותו, שיישאר ויחזיק מעמד בין בטיבו ובין בעיקו, ושלא יפול בדעתו כלל שזה העיקר מה שמקבלים מהצדיק האמת ומתלמידיו, במה יחיו את עצמם באופן שיישארו על עומדם, ולא יפלו ולא יתרחקו לעולם. שזה: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים", כי צריכים לקשר כל העתים שעוברים על האדם – אל העת האחרון, שהוא עת כיבוד השכר של כל אחד (ליקוטי הלכות, נטילת ידיים, הלכה ו, אות נא). ולכן גם אחשורוש הוצרך להודות שאם צריכים עצה, ההכרח לבוא אל הצדיק האמת ואל תלמידיו הקדושים שבכל דור ודור, שהם "יודעי העתים", שהם יכולים ללמד עצות לכל אחד ואחד בכל העתים שעוברים עליו. כי יש כ"ח עתים, כמובא (קהלת ג, א): "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע" וגו'. כי על כל אדם עובר בכל יום ויום אלו הכ"ח עתים, היינו לטוב ולהיפך, וצריכים לבוא אל הצדיק האמת ואל תלמידיו, שילמדו עמו איך להחזיק מעמד ולא להישבר מכל מה שעובר עליו בכל העתים שעוברים עליו. וכן אמרו חכמינו הקדושים (אסתר רבה, פרשה ד, סימן א): "ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים", מי היו? אמר רבי סימון – זה שבטו של יששכר. כי יששכר זה הצדיק האמת המגלה לכולם אשר אין שום יאוש בעולם כלל כמובא בדברי רבנו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, סימן עח), שמחזק את כל בר ישראל, אשר יש שכר לפעולתך ואסור להתייאש במצבים הכי קשים אלא תמיד להתחזק, שכל זה סוד העיבור, שהוא סוד שלא נמסר אלא ליחידי הדורות. ולכן צריך לבקש תמיד ממנו יתברך שיזכה לאמונת חכמים, ועל ידי זה ילמדו עמו עצות איך להתחזק ולילך בדרכי הקב"ה ולא להתייאש אפילו במצבים הכי קשים, אלא לקשר את העת הרע אל העת הטוב. אשרי מי שמתחזק באמונת חכמים והולך כפי עצתם, והבן למעשה.

 

בשעת הקצף הגדול של אחשורוש על כי ממאנת ושתי לבוא בדבר המלך, התייעץ המלך עם "החכמים יודעי העתים" (מגילת אסתר א, יג) ומי היו אותם חכמי העתים? חז"ל מבארים (אסתר רבה, ד, א) כי היו אלה שבטו של יששכר שעליהם נאמר "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" (דברי הימים א, יב). אחד ההסברים לביטוי זה הוא כי משבט יששכר היו החכמים שידעו לעבר את השנה:

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים" וגו' (אסתר א, יג). מִי הָיוּ? אָמַר רַבִּי סִימוֹן זֶה שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָֹּׂשכָר. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א יב, לג): וּמִבְּנֵי יִשָֹּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל וגו'. רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר לַקּוּרְסִין, וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר קָצְרַת אָמַר לָעִבּוּרִין. לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ יוֹדְעִין לְרַפְּאוֹת אֶת הַקִּירוּס [פרוש קלפה העולה מחמת מכה]. רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם אֵלּוּ מָאתַיִם רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁהָיוּ שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָֹּׂשכָר מַעֲמִידִים, וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם, וְכֻלָּם הָיוּ מַסְכִּימִים הֲלָכָה עַל דַּעְתָּן כַּהֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. אָמַר לָהֶם אוֹתוֹ רָשָׁע, בִּשְׁבִיל שֶׁגָּזַרְתִּי עַל וַשְׁתִּי שֶׁתִּכָּנֵס לְפָנַי עֲרֻמָּה וְלֹא נִכְנְסָה, מַה הוּא דִּינָהּ, אָמְרִין לֵיהּ אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, כְּשֶׁהָיִינוּ בְּאַרְצֵנוּ הָיִינוּ שׁוֹאֲלִים בָּאוּרִים וְתֻמִּים, וְעַכְשָׁיו מְטֻלְטָלִין אָנוּ, וְקָרְאוּ לְפָנָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה (ירמיה מח, יא): שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר. אֲמַר לוֹן אִית הָכָא מִינְּהוֹן? [יש כאן מהם? מבני מואב?], אָמְרִין לֵיהּ: קָרִיבֵיהוֹן [יש מקרוביהם]. הֲדָא הוּא דַּאֲמַר: 'וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ מֶרֶס מַרְסְנָא מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי וגו''. 'צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו.' (משלי יא, ח)צַדִּיק מִצָרָה נֶחֱלָץ – אֵלּוּ שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָֹּׂשכָר. וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו – אֵלּוּ שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי.

 (אסתר רבה ד,א)

 

לכאורה הדברים תמוהים – האם ייתכן שאחשורוש התייעץ דווקא עם בני יששכר, מבני אותו עם שעוד מעט יחתום בטבעת המלך להורגם? האם ייתכן שאחשורוש העריך או ידע בכלל על השכלתם של בני השבט בסוד העיבור? ומה הוא בכלל סוד זה ומה עניינו אצל אחשורוש בשעת כעסו על ושתי?

המוהרא"ש מחזיר אותנו לרחל אמנו, אשר בעטיה נולד יששכר. כזכור לנו מספר בראשית, בזכות בקשתה של רחל את דודאי ראובן בן לאה, זכתה לאה ב"עיבורו" של יששכר, כאשר קנתה את יעקב בעבור הדודאים ויששכר היה "שכרה" (ראה בראשית פרק ל'). ומה היה "שכרה" של רחל – הדודאים. דודאים אלה מכילים בתוכם את סוד ה"עיבור" שרחל כל כך השתוקקה לו וצפתה לזכות לפרי בטן. רחל אמנו ממתינה לפרי זה ומצפה לשכרה כי יבוא. שנים אחר כך ירמיה הנביא פונה שוב לרחל אמנו, זמן רב אחרי מותה, ומבקש ממנה – "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך" (שם, לא, טו). ירמיהו פונה דווקא לרחל, מכיוון שהיא למודת ניסיון – היא כבר התמודדה בעבר עם סוד ההמתנה ל"שכר" המיוחל.

סוד העיבור מלמד אותנו את חשיבותה של ההמתנה. "שמור את חדש האביב" – המתן לאביב, אל תקדים את הפריחה, אל תצא לחרות בטרם עת. היה מוכן להישאר עוד במצרים, החזק שם מעמד. המתן שפסח יצא בניסן והיה מוכן להמתין לשם כך. החורף הינו העיבור של האביב. סודו של העיבור הוא היותו גנוז בפנים ואל לו לעובר לצאת לפני הזמן. על הממתין לדעת כי חוסר הודאות והחשיכה שבהמתנה הינם מה שמהווה את החיים שיבואו לאחר מכן בלידה.

אולם רחל מתקשה להמתין. היא רוצה עיבור כאן ועכשיו ועל כן היא רוצה את דודאי ראובן. רחל "מאנה להינחם על בניה כי איננו" – לא רק על בניה שיצאו לגלות, אלא קודם לכך, על הבנים שהיו אמורים להיוולד לה ובשעת עסקת הדודאים הייתה בטנה ריקה מהם.

לאה לעומתה זכתה לבנים. אולם עיניה רכות. בכייה מצוי בפנים בעוד בכייה של רחל שבחוץ, וכפי שמאופיינת רחל בקבלה – "עלמא דאתגלייא". לאה יודעת היא כי שנואה היא (אהובה פחות מרחל), וכואבת היא את הדבר בתוך תוכה. לאה קרויה בקבלה "עלמא דאיתכסייא" – כל עולמה מכוסה ופנימי, נסתר מן העין, כמו עיבור. אבל מנותק מן המציאות. המציאות שאיננה מסבירה פנים ללאה. את הכל אוגרת היא בבטן, את החזון, את הצפייה, את ההמתנה ללא סוף ואת הכאב המר על חוסר התממשותם.

המציאות של לאה שבורה, טופחת על הפנים, מעליבה. אבל בתוך תוכה היא שומרת על החלום שיום יבוא וילווה אליה אישה. היא שומרת על קשר מתמיד עם הקב"ה והרגשתה כי השם רואה את עוניה ושומע את קולה, מפצה אותה. היא גם לא שוכחת להודות לו. ובכל זאת כאב גדול אגור בתוכה, אשר מעט ממנו פורץ על רחל שרוצה היא את דודאי ראובן.

ובנקודה זו, בה לשתי האחיות יש בעיות הפוכות, מציעה רחל ללאה עיסקה. היי מוכנה לקבל את המציאות, היי מוכנה להזדווג עימה כפי שהיא. היי מוכנה לקבלה על אף מגרעותיה. היי מוכנה לוותר על החלום בשביל המציאות כאן ועכשיו. אמנם סוד העיבור הוא היכולת להישאר בפנים, בתוך אותו עולם חלומי ומכוסה וזהו סודם של הדודאים וכוחה הפנימי של לאה. אולם הא הוא לא מיצה את פריונו? האם ניתוקו מן המציאות , מאותו "עלמא דאתגליא" בו רחל חיה, איננו מחיר יקר מידי? ועל כך בדיוק מתפרצת לאה על רחל: "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני" (בראשית ל, טו). לא די לך שלקחת לי את המציאות, האם את רוצה לקחת לי גם את החלום? את עולמי הפנימי? הרי רק שם ,בכאב ובכעס הפנימיים אני שומרת על השלמות האבודה. רק שם עוד שומרת אני על החזון שבסוף אבוא על "שכרי". האם גם את זאת את רוצה לקחת ממני?

ייתכן שלולא רחל, לאה היתה נשארת בעולמה הפנימי, בחשך, במצרים. נשארת בעיבור, עם הדודאים, עם הילדים, אבל בלי המציאות, בלי זיווג, בלי שמחה. רחל עצמה זקוקה לדודאים אלה. זקוקה היא לסוד ההמתנה המוכן להיות שרוי בחשך בעולמו הפנימי. להידבק, כמו לאה, באיזו שהיא שלמות חלומית, בכדי להיות ניזונת מן הציפייה לה. זהו סוד ה"דודאים" הרוקם עם ה"דוד", כמו בשיר השירים, מערכת יחסים של געגועים וצפייה שהם בעלי ערך כשלעצמם, על אף שאינם מצליחים להתממש במציאות.

אלא שעל מנת לזכות לכל זה, צריכה רחל לוותר על אחיזתה במציאות זו, על הצלחתה החיצונית והגלויה – "עלמא דאיתגלייא". מתוך כך מציעה רחל ללאה את החילופין. אני אוותר על יעקב, על הצלחתי החיצונית. אתנסה גם אני בסוד ההמתנה, בסוד העיבור, אולי אזכה להתעבר מכך. ואת תוותרי על החלום הפנימי, על השלמות הנאגרת בתוכך בצורה של כעס וכאב, בעבור המציאות כפי שהיא והזיווג עימה. לאה נקראת לשמוח בחלקה, להזדווג עם המציאות ואף להוליד ממנה בנים, לנטוש את השלמות האבודה אותה שמרה בתוך הבטן ולמסור את הדודאים הללו לרחל.

המחיר של לאה ברור, אך גם שכרה עימו – בן, יששכר. גם המחיר של רחל ברור, אולם מה הרוויחה כאשר נשארה בלי יעקב ורק עם הדודאים? שכרה של רחל הוא סוד ההמתנה הפנימית והקשר עם הקב"ה הנרקם מתוך כך. קשר שמתוכו אפשר לשמוע את קול ה' אומר לרחל: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך". רק הנצח יכול לפייס את המציאות העגומה שרחל עומדת בפניה. רק הבטחה שבסופו של דבר יגיע שכרה.

אך איך פוקחים את עיני הנצח הללו? איך מרחיקים ראות? מי הם אותם "יודעי העתים" שיודעים "לחשב תקופות ומזלות", שיודעים להחזיק מעמד בגלות גם כשאין להם "אורים ותומים", שיודעים לא להתייאש?

אחשורוש ככל הנראה לא הכיר את בני יששכר ובוודאי שלא ידע את מעלתם. אבל בתוך תוכו משהו בו הבין כי הוא זקוק לעצתם הטובה ולעזרתם בשעת קצף ותסכול. לו היה הוא יודע את סוד העיבור, את היכולת לשמוח בחלקו ולהזדווג עם המציאות כפי שהיא, את היכולת להמתין גם בשעות קשות, היה בוודאי זוכה לזוגיות טובה יותר. הדיאלוג עם בני יששכר המתואר במדרש התרחש בתוך ליבו של אחשוורוש, גם אם לא היה מודע אליו. שורשו בעולמות העליונים, גם אם אף פעם לא התרחש במציאות.  אחשורוש לא יכול היה לשאת את חוסר הוודאות, את חסרונם של האורים והתומים. חסרון שבני יששכר ועם ישראל כולו סובלים ממנו ו"מטולטלים" בגלות בשלו. עם ישראל יכול היה להחזיק מעמד בטלטלה זו ואילו אחשורוש לא, ועל כן לקח לו ליועצים את שבעת שרי פרס ומדי, קרוביהם של מואב. המשותף להם הוא שאינם יודעים גלות מה היא, ובמשך שנים רבות הם ישבו שאננים במולדתם –"שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא על שמריו." (ירמיה מח, יא). עצתם היא כמובן להרוג את ושתי ולהחליפה באישה אחרת. לבטל את המציאות ולא ליצור עימה שיח. אבל השיח הרוחני עם בני יששכר ועם עם ישראל לא הפסיק בכך. היועצים החדשים מפרס ומדי הם אלו אשר לאחר מכן התנכלו ליהודים ורצו להורגם ולאבדם. בדיוק באותה שיטה בה הרגו את ושתי, להבדיל. ושוב צריכים היו עם ישראל את עצתם הטובה של בני יששכר "יודעי העתים", איך לחזקם בעת צרה ולהבטיחם כי בסופו של דבר "יש שכר לפעולתך".

בני יששכר הינם אם כן בנם המשותף של לאה ורחל. תוצר החליפין שעשו שתיהן על מנת להתמודד עם בעיותיהן ההפוכות. מסתבר שהחלופה ההדדית והפתרונות ההפוכים אינם סותרים זה את זה, אלא משלימים האחד את חברו. האדם נקרא לשמוח בחלקו ולקבל את המציאות כפי שהיא. לזנוח את החלום של השלמות שאוגר הוא בתוכו בתורת תסכול, כעס ועצבות. רק אם יעשה כן יוכל חלום זה להשתחרר מהריב עם המציאות, ולדבוק בהמתנה משותפת ופנויה לערגה ולגעגועים של שיר השירים, געגועים אל הדוד, ואמונה כי בוא יבוא היום ותבוא האמונה על שכרה.

אמנם כלפי חוץ נראות שתי תנועות נפש אלו כסותרות זו את זו. האחת מקבלת את המציאות כפי שהוא והשנייה מצפה שתשתנה. אך מבט כולל יותר מראה ששתיהן נכונות ומשלימות זו את זו, אלא שעת נפרדת לכל אחת מהן. "עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע..." (קהלת ג, א). ואכן, בכדי להבחין בכל מצב ומצב האם עת לכך או עת להיפך, צריך להיות "יודעי עתים". אלא שידיעה זו היא סוד גדול שאי אפשר להעביר לחברו, וגם אם יעביר לו יישאר עדיין סוד. סודם של עם ישראל שצמח מתוך אותה אחווה של שתי אחיות שיכלו ליצור שיח כל כך נוקב ביניהן. סודם של מי שנשמתם מספיק גבוהה על מנת לעשות שתי פעולות הפוכות בו זמנית ולהרגיש את השלמתן זו את זו בטווח זמן של נצח. נצח שדרכו ניתן לשמוע את קולו של הנביא מלפני אלפיים וחמש מאות שנה מדבר עם אם האומה, שכבר נפטרה מזמן ולקבל ממנו התחזקות. על לידה שבוא תבוא בבוא הזמן, בבוא העת – סוד העיבור.