סוטה דף ו - יבום סוטה

  • הרב אביהוד שורץ

אישה שבעלה קינא לה ולאחר מכן היא נסתרה אסורה עד שתשתה מי סוטה.

במשנה בתחילת הפרק נאמר, שאם הבעל מת לפני שהאישה הספיקה לשתות ולא היו לה ילדים, אין אפשרות לייבמה, ודינה שתחלוץ ולא תתייבם. הלכה זו נידונה בגמרא בדפים ה'-ו', ובמקביל בסוגיה ביבמות בדף י"א, שם למדנו:

"אמר רב יהודה אמר רב: צרת סוטה אסורה, טומאה כתיב בה כעריות".

היות שהתורה הגדירה את הסוטה כ"טמאה", הרי דינה כדין הערוה. הסוגיות בתחילת יבמות עוסקות במצב המורכב שבו אדם מת, ואשתו היא ערוה על אחד מן האחים. במקרה שלפנינו, הסוטה נחשבת ערוה כבר ביחס לבעלה, שכן אף הוא אסור בה עד שתשתה, אך איסור זה משתקף גם בעובדה שהיא אסורה על היבם.

על כל פנים, החידוש בכך שהסוטה היא ערוה הוא, שלא זו בלבד שאין אפשרות לייבמה, אלא היא פטורה אפילו מן החליצה, שכן במצב של 'ערוה' כלל לא נוצרה זיקה (כך היא דעת רש"י והתוספות ורוב הראשונים, להוציא דעת הראב"ד החריגה, ואכמ"ל). מכאן, מתקשה הגמרא שם להסביר את משנתנו, שאף שאסרה על היבם לייבם את אשת אחיו הסוטה, הרי שחייבה אותו לחלוץ. תשובת הגמרא היא שיש להבחין בין "סוטה ודאי", שידוע שזינתה ואם כך הרי היא ערוה ופטורה הן מן הייבום והן מן החליצה, ובין "סוטה ספק" העומדת לשתיית המים המרים, ולגביה הדין כמשנתנו שתחלוץ ולא תתייבם.

יש לציין, שבתלמוד הירושלמי (יבמות, י' א') נאמר שדברי רב יהודה בשם רב שנויים במחלוקת: יש שאחזו כדבריו שהסוטה היא אכן ערוה גמורה, הפטורה מן החליצה ומן הייבום; אך יש שהסבירו שאיסורה של הסוטה הוא מדרבנן בלבד, שכן "מריח ערוה נגעו בה". כמו כן, יש להזכיר את התלמוד הירושלמי בסוטה (א' ב'), המצטט ילפותא מיוחדת לכך שהסוטה אסורה לא רק על הבעל ועל הבועל, אלא גם על היבם.

אם באנו לדון בשאלה זו מסברה, עלינו לבחון שתי הגדרות עקרוניות. ראשית, יש להסביר מדוע הגדרת סוטה כערוה אוסרת אותה על היבם, הרי לכאורה הגדרה זו נוגעת אך ורק לבעל, ומדין "אסורה לבעל אסורה לבועל". התשובה לשאלה זו (ראה שו"ת אחיעזר, סימן א') היא, שהייבום מהווה המשך ישיר לנישואין עם האח המת. היבם קם תחת אחיו, ולמעשה "נכנס לנעליו". מכאן, שאם האישה היתה אסורה על הבעל המת, אין שום אפשרות להתירה ליבם. דומה, שזו בדיוק כוונת הגמרא בסוגייתינו (דף ה' עמוד ב'), כאשר קבעה:

"א"ל אביי: אלא מעתה, חליצה נמי לא תיבעי! א"ל: אילו איתיה לבעל, מי לא בעיא גט? השתא נמי תיבעי חליצה".

דין היבם כדין הבעל, שכן הוא ממשיכו הישיר, ועל כן אם הבעל נדרש לגרש, אף היבם נדרש לחלוץ.

שנית, וכאן אנו שבים לענייני מסכת סוטה, עצם הגדרתה של הסוטה כערוה – חידוש יש בה. כל העריות כולן נוצרות כתוצאה מקרבה משפחתית כלשהי. כל העריות – למעט אשת איש, שהופכת ערוה מחמת נישואיה. ושמא יש לומר, שזהו עומק החידוש ביחס לסוטה: העובדה שבגדה בבעלה וזינתה עם אחר, הופכת אותה למעשה ל"אשת שניים". כמובן, היא אינה צריכה גט מן השני, אך הזנות מצד עצמה הופכת אותה לזן של "אשת איש", ומתוך כך – הרי היא ערוה, הפטורה מן היבום ומן החליצה.

כאמור, הפטור הגמור הקובע שאין זיקה נוהגת, על פי הסוגיה ביבמות, דווקא בסוטה ודאי, ולא בסוטה ספק, לגביה קבעה הגמרא בסוגייתינו שחולצת אך לא מתייבמת. הרמב"ם (הלכות יבום וחליצה, ו' י"ט) מחדש, שאם אותו בעל שנפטר היה נשוי לשתי נשים, והאחת הפכה לספק סוטה, צרתה רשאית לחלוץ או להתייבם. המפרשים שם תמהו: אם ודאי סוטה היא ערוה, אזי צרתה פטורה מן היבום ומן החליצה שכן אין זיקה; ולפיכך אם מדובר על ספק סוטה, ראוי להורות שאף צרתה תחלוץ ולא תתייבם!

ביישוב קושיה זו, כתב הגר"ח מבריסק לאור אותה הסוגיה ביבמות שיש להבחין הבחנה עקרונית בין ודאי סוטה לספק סוטה. ודאי סוטה היא ערוה גמורה, מה שמשפיע גם על צרתה. ספק סוטה אמורה היתה להיות מותרת לבעלה, שכן לכל אישה בעולם ישנה חזקת כשרות עד שיוכח אחרת. אלא, שהגמרא בסוטה (דף כ"ח) תסביר, שהחידוש בדין סוטה הוא שעשה הכתוב את הספק כודאי, אם אמנם היו קינוי וסתירה. ר' חיים מסביר, שחידוש זה נוגע אך ורק לאישה הסוטה, אך לא לצרתה. הוי אומר – הספק ביחס לזנות (האם היתה או לא היתה) כלל לא נפשט, אלא שהתורה הורתה להחמיר ולאסור את הסוטה החשודה על בעלה, ולעשות בה את הספק כודאי. היות שהספק מצד עצמו עומד בעינו, הרי שבנוגע לצרתה, שיש לה חזקת כשרות, שכן מעולם לא קינא לה ולא נסתרה, רשאי אף לייבם, ולא רק לחלוץ.