דילוג לתוכן העיקרי

סוטה | דף ו | ייבום סוטה

הרב אביהוד שורץ
01.11.2015

אישה שנסתרה לאחר שבעלה קינא לה אסורה עד שתשתה מי סוטה. במשנה בתחילת הפרק נאמר שאם הבעל מת בלא ילדים לפני שהאישה הספיקה לשתות, אי אפשר לייבמה, ודינה שתחלוץ ולא תתייבם. הלכה זו נידונה בגמרא בדפים ה'–ו', ובמקביל בסוגיה ביבמות בדף י"א, שבה קובע רב יהודה בשם רב ש"צרת סוטה אסורה, טומאה כתיב בה כעריות" – מכיוון שהתורה הגדירה את הסוטה כ"טמאה", הרי דינה כדין הערווה. הסוגיות בתחילת מסכת יבמות עוסקות במצב המורכב שבו אשתו של המת היא ערווה על אחד מן האחים. במקרה שלפנינו הסוטה נחשבת ערווה כבר ביחס לבעלה, שכן אף הוא אסור בה עד שתשתה, אך איסור זה משתקף גם בעובדה שהיא אסורה על היבם.

על כל פנים, החידוש בכך שהסוטה נחשבת ערווה הוא שלא זו בלבד שאי אפשר לייבמה, אלא שהיא פטורה גם מן החליצה, שכן כשהאישה נחשבת ערווה כלל לא נוצרה זיקה (כך היא דעת רש"י, התוספות ורוב הראשונים, להוציא דעת הראב"ד החריגה, ואכמ"ל). בעקבות זאת מתקשה הגמרא שם בהסבר משנתנו, שאף שאסרה על היבם לייבם את אשת אחיו הסוטה, חייבה אותו לחלוץ. תשובת הגמרא היא שיש להבחין בין "סוטה ודאי", שידוע שזינתה והרי היא ערווה ופטורה הן מן הייבום הן מן החליצה, ובין "סוטה ספק", העומדת לשתיית המים המרים, ולגביה הדין כמשנתנו – שתחלוץ ולא תתייבם.

יש לציין שבתלמוד הירושלמי (יבמות י, א) נאמר שדברי רב יהודה בשם רב שנויים במחלוקת: יש שנקטו כדבריו שהסוטה היא אכן ערווה גמורה, הפטורה מן החליצה ומן הייבום, ויש שהסבירו שאיסורה של הסוטה הוא מדרבנן בלבד, שכן "מריח ערוה נגעו בה". כמו כן יש להזכיר את דברי התלמוד הירושלמי בסוטה (א, ב), המביא ילפותא מיוחדת לכך שהסוטה אסורה לא רק על הבעל ועל הבועל אלא גם על היבם.

אם באנו לדון בשאלה זו מסברה, עלינו לבחון שתי הגדרות עקרוניות. ראשית יש להסביר מדוע הגדרת סוטה כערווה אוסרת אותה על היבם, שהרי לכאורה הגדרה זו נוגעת אך ורק לבעל, ומדין "אסורה לבעל אסורה לבועל". התשובה לשאלה זו (ראה שו"ת אחיעזר סימן א') היא שהייבום מהווה המשך ישיר לנישואין עם האח המת: היבם קם תחת אחיו, כביכול 'נכנס לנעליו', ואם האישה הייתה אסורה על הבעל המת – אי אפשר להתירה ליבם. דומה שזו בדיוק כוונת הגמרא בסוגייתנו (ה ע"ב):

"א"ל אביי: אלא מעתה, חליצה נמי לא תיבעי! א"ל: אילו איתיה לבעל, מי לא בעיא גט? השתא נמי תיבעי חליצה".

דין היבם כדין הבעל, שכן הוא ממשיכו הישיר, ואם הבעל נדרש לגרש את האישה, אף היבם נדרש לחלוץ.

שנית, וכאן אנו שבים לענייני מסכת סוטה, עצם הגדרתה של הסוטה כערווה – חידוש יש בה. כל העריות כולן נוצרות כתוצאה מקרבה משפחתית כלשהי. כל העריות – למעט אשת איש, ההופכת ערווה מחמת נישואיה. ושמא יש לומר שזהו עומק החידוש ביחס לסוטה: בגידתה בבעלה הופכת אותה למעשה ל'אשת שניים'. כמובן, היא אינה צריכה גט מן השני, אך הזנות מצד עצמה הופכת אותה למעין "אשת איש", והרי היא ערווה, הפטורה מן הייבום ומן החליצה.

כאמור, על פי הסוגיה ביבמות שייך הפטור הגמור, הקובע שאין זיקה נוהגת, דווקא בסוטה ודאי, ולא בסוטה ספק, שלגביה קבעה הגמרא בסוגייתנו שהיא חולצת אך לא מתייבמת. הרמב"ם (ייבום וחליצה ו, יט) מחדש שאם הבעל שנפטר היה נשוי לשתי נשים, והאחת הפכה לספק סוטה, צרתה רשאית לחלוץ או להתייבם. המפרשים שם תמהו: אם ודאי סוטה היא ערווה – צרתה פטורה מן הייבום ומן החליצה, שכן אין זיקה, ולפיכך אם מדובר על ספק סוטה, ראוי להורות שאף צרתה תחלוץ ולא תתייבם!

ביישוב קושיה זו כתב הגר"ח מבריסק, לאור אותה סוגיה ביבמות, שיש להבחין הבחנה עקרונית בין ודאי סוטה לספק סוטה. ודאי סוטה היא ערווה גמורה, והדבר משפיע גם על צרתה, ואילו ספק סוטה אמורה הייתה להיות מותרת לבעלה, שכן לכל אישה יש חזקת כשרות עד שיוכח אחרת, אלא שהגמרא בהמשך מסכתנו (דף כ"ח) תסביר שהחידוש בדין סוטה הוא שכאשר יש קינוי וסתירה עשה הכתוב את הספק כוודאי. ר' חיים מסביר שחידוש זה נוגע אך ורק לאישה הסוטה, ולא לצרתה. הוי אומר – הספק ביחס לזנות (אם הייתה אם לאו) כלל לא נפשט, אלא שהתורה הורתה להחמיר ולאסור את הסוטה החשודה על בעלה ולעשות בה את הספק כוודאי. מכיוון שמצד עצמו הספק עומד בעינו, הרי שהצרה, שיש לה חזקת כשרות, שכן מעולם לא קינא לה ולא נסתרה, יכולה אף להתייבם, ולא רק לחלוץ.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)