סוטה | דף ט | מידה כנגד מידה

סוגייתנו עוסקת בהרחבה ביישום הכלל שקבעה המשנה (ח ע"ב):

"במדה שאדם מודד – בה מודדין לו".

ניסוח אחר של כלל זה הובא בגמרא במסכת סנהדרין (צ ע"א):

"שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה".

לאור עיקרון זה מראה הגמרא כיצד העונש המוטל על האישה הסוטה הוא מידה כנגד מידה ביחס לחטאה, ולאחר מכן היא סוקרת את העונשים שניתנו לגיבורי התנ"ך ומראה את יישומו של הכלל באמצעות הקבלה בינם ובין המידה שבה חטאו. ניכר מן הגמרא שיש חשיבות רבה לרעיון זה, וכך נאמר גם בבראשית רבה (בראשית ט):

"אמר רבי סימון בשם רבי שמעון בר אבא: כל המדות בטלו, מדה כנגד מדה לא בטלה".

וכאן הבן שואל: מדוע? מדוע כל כך חשוב שהעונש יינתן במידה שבה נעשה החטא? מדוע הכרחי הדבר שעיניו של שמשון, שחטא בעיניו, ינוקרו, ואבשלום, שנתגאה בשערו, ייתלה בשערו, ולא להיפך?

הסבר נפוץ להיגיון שבצורת ענישה זו מובא בספר חסידים (צב):

"סייג לחסידות: החי יתן אל לבו מקראות ופגעי בני אדם, וידע כי על חטאיהם היה להם כן, ובדבר אשר זדו נפרע להם מדה כנגד מדה, ומתוך כך יפשפש במעשיו פן יקרה לו כאשר קרה להם".

ומפורש יותר בדברי האלשיך (ויקרא ט):

"כי זה חסדו יתברך בפרוע פרעות תוכחות על עון מדה כנגד מדה פורע, למען החי יתן אל לבו כי תבואהו שואה אל אשר לא טוב עשה דוגמתה וישוב ממנה, כדבר שנאמר 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו', שהוא מדה כנגד מדה. שעל ידי כן יפשפש וימצא מאשר חטא על הנפש מעין המאורע, ושב ורפא לו".

אילו היה העונש מגיע במנותק מן החטא, לא הייתה לאדם דרך להבין שהוא חוטא. אם אדם חוטא בעיניו ולמוחרת סובל מכאב ברגלו – אין לו סיבה לקשר בין שני האירועים. לכן הקב"ה מעניש את האדם מידה כנגד מידה ורומז לו שהוא חוטא, כדי שידע שעליו לתקן את מעשיו.

על אף ההיגיון שברעיון זה, נדמה שאין הוא מסביר את רוב הדוגמות והמקרים בסוגייתנו, שהרי כאשר העונש הוא עונש מוות שוב אין לחוטא הזדמנות לעשות תשובה, וממילא אין ערך לרמז שרומז לו הקב"ה.

משום כך נראה להציע גוון שונה מעט של רעיון זה ולומר שהעונש ניתן מידה כנגד מידה עבור שאר בני האדם העדים לדבר. אולי משום כך אנו פוגשים רעיון זה בעוצמה בעונשה של האישה הסוטה, שעליו נאמר "וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים" (עיין לעיל ז ע"ב), היינו שהנשים צריכות לראות את הקשר שבין החטא לעונש כדי שההרתעה תפעל כראוי. דברים ברוח זו כותב הר"ן בדרשותיו (הדרוש השלישי):

"ורצה זה השם יתברך כדי שתתיישב ענין ההשגחה בלב בני האדם, כי אם לא יבא הגמול הטוב בענין שהיה הפֹּעַל הטוב, אפשר שיהיה זה נתלה במקרה ובמנהגו של עולם, אבל כאשר יבא הגמול באותו ענין בעצמו שהיה הפעל הטוב, אז יודע כי זה בהשגחה מהשם יתברך ובכונה ממנו לשלם טוב לטובים".

אולם הגמרא בסנהדרין (צ ע"א) מגיעה בעקבותיו לקביעה: "הוא כפר בתחיית המתים – לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים". קימתו של אדם לתחייה איננה דבר הנראה לעין בעתיד הקרוב, וכן כפירתו היא דברים שבליבו, שאינם נראים לכל אדם, וממילא לא תושג בעונש זה התועלת שעליה דיבר הר"ן (וקל וחומר שלא תושג המטרה שמציינים ספר חסידים והאלשיך).

משום כך יש מקום להסביר את הדברים לאור השיטה המובאת בגמרא במסכת שבועות (יג ע"א), שלפיה יום הכיפורים מכפר על כל העבירות שבתורה מלבד חילול קדושת יום הכיפורים עצמו. מדוע? וכי חילול יום הכיפורים חמור מכל שאר העבירות? נראה שכאשר אדם פוגע בקדושת יום הכיפורים הוא מאבד את זכותו להתכפר באמצעות יום זה. בדומה לכך נראה להסביר גם בסוגייתנו: כאשר אדם חוטא ופוגם בפן מסוים של אישיותו או של המציאות הוא מוותר על הזכות לקבל מן השפע האלוהי בתחום זה, וממילא הוא לוקה בו.

למעשה, קשה לומר שדווקא אחת מן האפשרויות הנ"ל היא הנכונה, וראוי לעיין בדוגמות השונות המובאות בסוגיה ולשייך כל אחת מהן לאחד הטעמים דלעיל (או להציע אפשרויות אחרות), ואידך זיל גמור.