סוטה דף כא - תלמוד תורה לנשים [ב'] – בדורנו

  • הרב אביהוד שורץ

עסקנו אתמול בטעמו של האיסור ללמד תורה לנשים. הרמב"ם, ובעקבותיו גם השולחן ערוך, הכריעו להלכה כדעת ר' אליעזר במשנתנו, ובמשך הדורות אכן מקובל היה שנשים כמעט שלא למדו תורה. הזכרנו אתמול את פסקו של בעל ספר חסידים, שלפיו האישה רשאית לעסוק בלימוד הלכות הנוגעות אליה. המהרי"ל (בשו"ת, קצ"ט) חלק על פסיקה זו, והסביר:

"ואי משום דידעו לקיים המצוות, אפשר שילמדו על פי הקבלה השורשים והכללות, וכשיסתפקו ישאלו למורה, כאשר אנו רואין בדורנו, שבקיאות הרבה בדיני מליחה והדחה וניקור והלכות נדה וכיוצא בזה, והכל על פי הקבלה מבחוץ".

הנשים בקיאות בתחומים הלכתיים שונים, אך כולם "מפי הקבלה" – כל אישה למדה זאת מאמה או מאחיותיה, ובמידת הצורך שאלה שאלת חכם.

והנה, בדורות האחרונים חל מפנה של ממש בתחומים זה. כבר לפני כמאה שונו נוסדו באירופה בתי הספר של "בית יעקב", אשר בתחילתם היו לחידוש מהפכני, ובימינו הפכו אפילו בחברה החרדית למוסד מקובל המתאים לכולם. בד בבד, בעשורים האחרונים הוקמו בתי מדרש וישיבות לנשים, שבהם לומדים את כל מקצועות התורה בעיון ובהעמקה. אף שקיים הבדל גדול בין המוסדות השונים, וכל אחד מדגיש עניינים מסויימים על פני עניינים אחרים, הרי שהצד השווה לכולם הוא שנשים לומדות תורה במידה זו או אחרת.

אלא, שאם נבקש בקיצור נמרץ לעמוד על יסודות השינוי, נראה שניתן לזהות שלושה כיוונים שונים בתכלית:

א. מרן החפץ חיים, אשר תמך בהקמת רשת המוסדות של בית יעקב, מסביר (בספרו "ליקוטי הלכות" על מסכת סוטה, בסוגייתינו):

"ונראה דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות היה חזק מאוד אצל כל אחד ואחד, להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב 'שאל אביך ויגדך'; בזה היינו יכולים לומר שלא תלמוד תורה, ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאוד מאוד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצווה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל ... כדי שיתאמת אצלם עניין אמונתנו הקדושה, דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ד', ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו".

נראה, שנימוקו העיקרי של החפץ חיים הוא משמרת הדת והאמונה. בעידן המודרני החילוני, אישה שלא תלמד עלולה לנטוש את הדת פשוטו כמשמעו! על כן, חובה לחזק את אמונתה וידיעותיה כדי לשמור על מסורת ישראל סבא.

בשו"ת ציץ אליעזר (ט' ג') הובאו מקורות נוספים ברוח זו של החפץ חיים, המשבחים את לימוד התורה לנשים כתריס בפני פורענות הכפירה והחילון. כאמור, מדובר על תפיסה רווחת גם בציבור החרדי, אם כי גם שם – ההסכמה אינה גורפת. האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג (שו"ת דברי יציב, יורה דעה קל"ט-ק"מ; והשיב לו בציץ אליעזר י' ח'; התכתובת כולה היא בעילום שם!) התפלמס באריכות עם תשובה זו של הציץ אליעזר, וקבע ששגו כל אלה שסטו מדברי חז"ל והרחיבו את לימוד התורה לנשים. אך כאמור, עמדת הציץ אליעזר היא ללא ספק העמדה המרכזית יותר.  

ב. אם נדייק בדברי החפץ חיים נמצא רמז גם לשיקול נוסף. הוא מסביר את אתגרי האמונה המודרניים, אך מוסיף שיש מן הנשים "שמרגילין עצמו ללמוד כתב ולשון עמים". כלומר, הנשים משכילות, והדבר עומד ברקע ההיתר ללמדן תורה. כאן, כמובן, מדובר על חידוש גדול הרבה יותר, ועל כן דומני שהחפץ חיים רק רמז לו, אך לא כתבו בפירוש. עם זאת, רבני הדור האחרון הדגישו זאת ביתר שאת. כך, למשל, כתב הרב חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב, ב' נ"ב):

"נראה שבזמנים הראשונים, כאשר הייתה האשה עקרת בית גרידא, והבנות לא למדו כל עיקר, היה קיים חשש שלימוד התורה, שכולה חכמה... תגרום אולי נזק לאותן נשים שהיו מרוחקות מכל חכמה אחרת... אבל בזמננו, שלומדות לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה, למה ייגרעו דברי תורה"

הרב הלוי כותב באופן מפורש, שנשתנו ההלכות בעניין זה. אין ללמד אישה תורה כאשר היא אינה לומדת גם חוכמות אחרות. אך הלומדת את כל החוכמות, בהחלט רשאית ללמוד גם תורה.

מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל שילב שיקול זה של הרב הלוי עם דברי החפץ חיים הנ"ל, וקרא להרחיב את לימוד התורה לנשים בימינו (במאמרו "בעיות יסוד בחינוכה של האישה", בתוך הקובץ: האישה וחינוכה):

"לדעתי רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות גם ממקורות תושבע"פ; בין אם משום הטענה שנשים עוסקות בכל המקצועות, מדוע ייגרע חלקן דווקא לגבי תורה, ובין אם משום דברי ה'חפץ חיים' (בהווסד 'בית יעקב') ... לדעתי, מה שדרוש לבת כדי לקבל את ההכשרה התורנית המעשית זה הרבה מעבר למה שמלמדים היום. יש להגביר את הלימוד לבנות, כמותית ואיכותית, תוך כדי הוראת כל תחומי התורה, ובכל זאת עדיין לא נחרוג מן המסגרת הנ"ל... אין לי שום התנגדות ללמד בנות גמרא... אם לדבר על היכולת ללמוד דף גמרא ולהבין אותו וליהנות ממנו, איני רואה שום סיבה שלא לכוון לכך ללמד זאת לבנות, וצריך אפילו למסד את זה כחלק אינטגרלי של למידה בביה"ס, שיעור ממשי. כך אני מלמד את בתי וכך חונכה אשתי. וזו נראית לי הדרך המומלצת לציבור הבנות בדורנו".

ג. גישה שלישית מבקשת לבחון את הסוגיה כולה מזווית שונה. במשנה ובמקורות מפורש, שאסור לאדם ללמד את בתו תורה. האיסור נוגע לאב או למחנך, המוסר את דברי התורה לנשים. אך מה דינה של אישה המבקשת ללמוד מיוזמתה? האם אף היא עוברת על איסור בכך שמלמדת את עצמה תפלות? כבר ה"פרישה" – מפרש הטור (יורה דעה, רמ"ו) דייק מפסקי הרמב"ם שאישה שלמדה בעצמה - "יצאה מהרוב", כלומר אינה בכלל רוב נשים שכאילו לומדות תפלות, ואין לה איסור בכך.

לעניות דעתי, יסוד זה האחרון הוא העוגן המרכזי להתרחבות בתי המדרש לנשים בימינו. רבני ומחנכי בתי מדרש אלה אינם מלמדים תורה לנשים מיוזמתם. הדבר בא בעקבות "הדרישה מן השטח", ותפקיד המחנכים אינו אלא להרוות את צמאונן של נשים כה רבות בדור הזה לדבר ה'. מעולם לא נאמר על ידי מישהו מחכמי ישראל שדביקותה והשתוקקותה של האישה לקדושה ולקירבת א-להים פחותה מזו של האיש. העובדה שנשים בדורנו – מרצונן וביוזמתן – מבקשות לעסוק בתורה, מחייבת לדעתי את כלל חכמי ישראל להירתם למשימה חשובה זו.

הדברים עוד ארוכים, ובצמד עיוננו לא נגענו אלא בטיפה מן הים בסוגיה גדולה זו, ועוד חזון למועד.