דילוג לתוכן העיקרי

סוטה | דף כא | תלמוד תורה לנשים (ב): בדורנו

הרב אביהוד שורץ
16.11.2015

אתמול עסקנו בטעמו של האיסור ללמד תורה לנשים. הרמב"ם, ובעקבותיו גם השולחן ערוך, הכריעו להלכה כדעת רבי אליעזר במשנתנו, ובמהלך הדורות אכן מקובל היה שנשים כמעט שלא למדו תורה. הזכרנו גם את פסקו של בעל ספר חסידים, שלפיו האישה רשאית לעסוק בלימוד הלכות הנוגעות אליה. המהרי"ל (בשו"ת סימן קצ"ט) חלק על פסיקה זו, והסביר:

"ואי משום דידעו לקיים המצוות, אפשר שילמדו על פי הקבלה השורשים והכללות, וכשיסתפקו ישאלו למורה, כאשר אנו רואין בדורנו, שבקיאות הרבה בדיני מליחה והדחה וניקור והלכות נדה וכיוצא בזה, והכל על פי הקבלה מבחוץ".

הנשים בקיאות בתחומים הלכתיים שונים, אך כולם "מפי הקבלה" – כל אישה למדה זאת מאימה או מאחיותיה, ובמידת הצורך שאלה שאלת חכם.

והנה, בדורות האחרונים חל מפנה של ממש בתחום זה. כבר לפני כמאה שנה נוסדו באירופה בתי הספר של "בית יעקב", אשר בתחילתם היו חידוש מהפכני, ובימינו הפכו אפילו בחברה החרדית למוסד מקובל המתאים לכולם, ובעשורים האחרונים הוקמו בתי מדרש וישיבות לנשים, ובהם לומדים את כל מקצועות התורה בעיון ובהעמקה. אף שקיים הבדל גדול בין המוסדות השונים, וכל אחד מדגיש עניינים מסוימים על פני עניינים אחרים, הצד השווה לכולם הוא שנשים לומדות תורה במידה זו או אחרת.

אלא שאם נבקש לעמוד בקיצור נמרץ על יסודות השינוי נראה שניתן לזהות שלושה כיוונים שונים בתכלית:

א. מרן החפץ חיים, אשר תמך בהקמת רשת המוסדות של בית יעקב, מסביר (בספרו 'ליקוטי הלכות' על מסכת סוטה, בסוגייתנו):

"ונראה דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות היה חזק מאוד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב 'שאל אביך ויגדך', בזה היינו יכולים לומר שלא תלמוד תורה ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים. אבל כעת, בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאוד מאוד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצווה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל... כדי שיתאמת אצלם עניין אמונתנו הקדושה, דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרך ד', ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו".

נראה שנימוקו העיקרי של החפץ חיים הוא משמרת הדת והאמונה. בעידן המודרני החילוני, אישה שלא תלמד עלולה לנטוש את הדת פשוטו כמשמעו, ועל כן חובה לחזק את אמונתה וידיעותיה כדי לשמור על מסורת ישראל סבא.

בשו"ת ציץ אליעזר (ט, ג) הובאו מקורות נוספים ברוח זו, המשבחים את לימוד התורה לנשים כתריס בפני פורענות הכפירה והחילון. כאמור, תפיסה זו רווחת גם בציבור החרדי, אם כי גם שם ההסכמה אינה גורפת. האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג (שו"ת דברי יציב, יורה דעה קלט–קמ; והשיב לו בציץ אליעזר י, ח. התכתובת כולה בעילום שם!) התפלמס באריכות עם תשובה זו של הציץ אליעזר, וקבע ששגו כל אלה שסטו מדברי חז"ל והרחיבו את לימוד התורה לנשים. אך עמדת הציץ אליעזר, כאמור, היא ללא ספק העמדה המרכזית יותר.

ב. אם נדייק בדברי החפץ חיים נמצא רמז לשיקול נוסף. הוא מסביר את אתגרי האמונה המודרניים, אך מוסיף שיש מן הנשים "שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון עמים", כלומר הנשים משכילות, והדבר עומד ברקע ההיתר ללמדן תורה. כאן כמובן מדובר בחידוש גדול הרבה יותר, ודומני שלכן החפץ חיים רק רמז לו ולא כתבו בפירוש. עם זאת, רבני הדור האחרון הדגישו זאת ביתר שאת. כך למשל כתב הרב חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב ב, נב):

"נראה שבזמנים הראשונים, כאשר הייתה האשה עקרת בית גרידא והבנות לא למדו כל עיקר, היה קיים חשש שלימוד התורה, שכולה חכמה... תגרום אולי נזק לאותן נשים שהיו מרוחקות מכל חכמה אחרת... אבל בזמננו, שלומדות לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה, למה ייגרעו דברי תורה".

הרב הלוי כותב באופן מפורש שנשתנו ההלכות בעניין זה: אין ללמד אישה תורה כאשר היא אינה לומדת גם חוכמות אחרות, אך הלומדת את כל החוכמות רשאית בהחלט ללמוד גם תורה.

מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל שילב שיקול זה של הרב הלוי עם דברי החפץ חיים הנ"ל, וקרא להרחיב את לימוד התורה לנשים בימינו (במאמרו "בעיות יסוד בחינוכה של האישה", בתוך הקובץ: האישה וחינוכה):

"לדעתי רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות גם ממקורות תושבע"פ, בין אם משום הטענה שנשים עוסקות בכל המקצועות, מדוע ייגרע חלקן דווקא לגבי תורה, ובין אם משום דברי ה'חפץ חיים' (בהווסד 'בית יעקב')... לדעתי, מה שדרוש לבת כדי לקבל את ההכשרה התורנית המעשית זה הרבה מעבר למה שמלמדים היום. יש להגביר את הלימוד לבנות, כמותית ואיכותית, תוך כדי הוראת כל תחומי התורה, ובכל זאת עדיין לא נחרוג מן המסגרת הנ"ל... אין לי שום התנגדות ללמד בנות גמרא... אם לדבר על היכולת ללמוד דף גמרא ולהבין אותו וליהנות ממנו, איני רואה שום סיבה שלא לכוון לכך ללמד זאת לבנות, וצריך אפילו למסד את זה כחלק אינטגרלי של למידה בביה"ס, שיעור ממשי. כך אני מלמד את בתי וכך חונכה אשתי, וזו נראית לי הדרך המומלצת לציבור הבנות בדורנו".

ג. גישה שלישית מבקשת לבחון את הסוגיה כולה מזווית שונה. במשנה ובמקורות מפורש שאסור לאדם ללמד את בתו תורה. האיסור נוגע לאב או למחנך, המוסר את דברי התורה לנשים, אך מה דינה של אישה המבקשת ללמוד מיוזמתה? האם אף היא עוברת על איסור בכך שהיא מלמדת את עצמה תפלות? מפרש הטור, ה'פרישה' (יורה דעה סימן רמ"ו), כבר דייק מפסקי הרמב"ם שאישה שלמדה בעצמה "יצאה מהרוב", כלומר אינה בכלל רוב נשים שכאילו לומדות תפלות, ואין לה איסור בכך.

לעניות דעתי יסוד זה האחרון הוא העוגן המרכזי להתרחבות בתי המדרש לנשים בימינו. רבני בתי מדרש אלה ומחנכיהם אינם מלמדים תורה לנשים מיוזמתם. הדבר בא בעקבות הדרישה מן השטח, ותפקיד המחנכים אינו אלא להרוות את צימאונן של נשים כה רבות לדבר ה'. מעולם לא אמר מישהו מחכמי ישראל שדבקותה של האישה והשתוקקותה לקדושה ולקרבת אלוהים פחותה מזו של האיש. העובדה שנשים בדורנו מבקשות לעסוק בתורה, מרצונן וביוזמתן, מחייבת לדעתי את כלל חכמי ישראל להירתם למשימה חשובה זו.

הדברים עוד ארוכים, ובצמד עיונינו לא נגענו אלא בטיפה מן הים בסוגיה גדולה זו, ועוד חזון למועד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)