דילוג לתוכן העיקרי

סוטה | דף כב | שכר פסיעות

הרב אברהם סתיו
17.11.2015

הגמרא בסוגייתנו מביאה את עדותו של רבי יוחנן שלמד "יראת חטא מבתולה וקיבול שכר מאלמנה". הגמרא מביאה את המעשה באלמנה:

"ההיא אלמנה דהואי בי כנישתא בשיבבותה, כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דר' יוחנן. אמר לה: בתי, לא בית הכנסת בשיבבותך? אמרה ליה: רבי, ולא שכר פסיעות יש לי?".

בגמרא במסכת בבא מציעא (קז ע"א) מבואר שרבי יוחנן הפנים את השיעור שלמד מן האלמנה, כפי שעולה מפירושו לפסוק "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה":

"אמר רב: 'ברוך אתה בעיר' – שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת, 'ברוך אתה בשדה' – שיהו נכסיך קרובים לעיר.        
רבי יוחנן לא אמר הכי, אלא 'ברוך אתה בעיר' – שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך, אבל בית הכנסת לא. ורבי יוחנן לטעמיה, דאמר שכר פסיעות יש".

הן האלמנה הן רבי יוחנן העדיפו את ההליכה לבית כנסת רחוק בשל "שכר פסיעות" שמקבל ההולך.

מהו אותו "שכר פסיעות", ומדוע מקבלים שכר רב יותר כשהדרך ארוכה?

כיוון אחד עולה מדברי מסכת אבות דרבי נתן (נוסחא ב' פרק כ"ז) על דברי בן הא הא, "לפום צערא אגרא":

"מעשה בחמר אחד שבא אצל הלל הזקן. אמר לו: רבי, ראה מה אנו יתרים מכם, שאתם מצטערים בכל הדרך הזו ועולים מבבל לירושלים, ואני יוצא מפתח ביתי ולן בפתחה של ירושלים.            
שתק והמתין לו זמן. אמר לו: בכמה את משכיר לי חמורך מכאן ועד אמאום? אמר לו: בדינר. עד לוד בכמה? אמר לו: בשנים. עד קיסרין בכמה? אמר לו: בשלש. אמר לו: ראה, אני לפי שאני מרבה את הדרך את מרבה את השכר. אמר לו: הן, לפי הדרך הוא השכר. אמר לו: לא יהו שכר רגלי כשכר רגלי הבהמה? הוא שהיה הלל מקיים לפום צערא אגרא".

מדברים אלו נראה כי שכר פסיעות הוא מקרה פרטי של "צערא", או במילים אחרות – של האיכות הנובעת מההשקעה הנדרשת מהאדם לצורך קיום מצווה. לכן נראה שעיקרון זה קיים בכל המצוות כולן, שהרי דברי בן הא הא לא נאמרו דווקא על הליכה לתפילה.

אולם יש כמה קשיים בקביעה זו, ואחד מהם עולה מדברי הגמרא במנחות (סד ע"ב), הקובעת שמצווה להביא את העומר מן השדה הקרוב ביותר, משום "אין מעבירין על המצוות", ואין מביאים אותו ממקום רחוק, שבו אפשר לקבל יותר "שכר פסיעות".

קושיה נוספת, על עיקר התפיסה, עולה בשו"ת דברי מלכיאל (ה, יט):

"ובגוף הדבר נראה דבאמת צריך להבין סברת רבי יוחנן, דהא עיקר המצוה הוא שיתפלל בבית הכנסת, ואם כן, כיון שיש לו בית הכנסת סמוך איך אפשר לומר שיקבל שכר בעד מה שילך לבית הכנסת רחוק? ואטו אם ישלח אחד שליח למקום קרוב והשליח יקיף וילך בדרך רחוקה מאוד ויבוא בדרך ההוא למקום שנשלח אליו, מי זה יאמר שיוכל לדרוש ממשלחו שכר בעד הדרך רחוקה שהלך?".

הבעיה במשל של הלל היא שהוא מתאים דווקא למקום שבו מלכתחילה בית הכנסת נמצא במקום רחוק, ובמקרה כזה ברור שמי שמתאמץ ללכת אליו מקבל שכר על הליכתו. אך בפני האלמנה עמדו שני בתי כנסת, והיא בחרה מרצונה בבית הכנסת הרחוק, ומדוע תקבל על כך שכר גדול יותר?

הדברי מלכיאל עצמו נשאר בסופו של דבר בעמדה דומה לזו שראינו באבות דרבי נתן, ולכן הוא נאלץ לפרש את סוגייתנו באופן דחוק. אך מדברי רוב הפוסקים (ראו מגן אברהם צ, כב) עולה שגם כאשר עומדים בפני האדם שני בתי כנסת יש יתרון בהליכה לבית הכנסת הרחוק יותר.

לכן נראה שיש לפרש את הרעיון של "שכר פסיעות" באופן אחר, לאור דבריה של הגמרא במסכת ברכות (ו ע"ב):

"אמר רבי חלבו אמר רב הונא: היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי: לא אמרן אלא למיפק, אבל למיעל – מצוה למרהט, שנאמר 'נרדפה לדעת את ה''".

בגמרא מבואר כי עצם ההליכה לבית הכנסת היא מצווה שנאמרו בה דינים מיוחדים, כגון חובת ריצה. ואף שגם בסוגיה זו יש מן האחרונים שהשוו את המצוות כולן, בפשטות היא מתייחסת באופן מיוחד להליכה לבית הכנסת, שיש בה "רדיפה לדעת את ה'". דברים ברוח זו כתב המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב העבודה ה):

"ויראה כי אין הדין הזה גבי סוכה, שאם יש לו שתי סוכות לילך אל הסוכה הרחוקה, כי אם גבי בית הכנסת, וזה כי השם יתברך מצוי בבית כנסת וכו' שהוא מקדש מעט, ולפיכך כאשר הולך לבית הכנסת הוא נמשך אל השי"ת להיות לו דביקות בו יתברך, וידוע כי המתנועע אל דבר הוא דביקות גמור עם המתנועע יותר ממי שהוא קרוב אליו כבר וכו', וזהו דביקות וחיבור גמור, לכך אמר שהקב"ה מונה פסיעתך, כי אף פסיעה אחת יותר רחוק הקדוש ברוך הוא מונה, כי הכל לפי התנועה יש לו דביקות בו יתברך".

לפי גישה זו חוויית ההליכה לבית הכנסת, בניגוד להליכה לקיום מצוות אחרות, היא חלק מתהליך המפגש עם הקב"ה, ולכן יש מקום להשתדל ולהאריך אותה בכוונה תחילה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)