סוטה דף כז - רוב בעילות אחר הבעל

  • הרב אביהוד שורץ

הנחה פשוטה וברורה היא, שילדיה של אישה נולדו לה מבעלה. אמנם, תמיד ישנה אפשרות שזינתה, ח"ו, אך היות שאפשרות זו אינה סבירה, ההלכה אינה מתחשבת בה. הגמרא במסכת חולין (דף י"א) מוצאת בכך את המקור העקרוני לדין רוב: היות שרוב בעילות אחר הבעל, יש להניח שכל אדם יודע בדיוק מיהו אביו (בעל אימו), ואין לחשוש לספיקות אחרים. בירור זה נחרץ עד כדי כך, שהמכה אביו – מות יומת, ואין אומרים שמא איננו אביו (ראה על כך בר"ן סנהדרין, דף ס"ט).  

הלכה כללית זו, שלפיה רוב בעילות אחר הבעל, מקבלת משנה תוקף וחשיבות בהלכות ממזרות. מכוח הלכה זו, קובעת הגמרא בסוגייתינו (דף כז ע"א) שאפילו אישה שזינתה – בניה כשרים, משום שמניחים שרוב בעילות אחר הבעל, ועל כן סביר יותר שהתעברה מבעלה, ולא מזנותה.

והנה חקרו האחרונים האם קביעה זו, שלפיה רוב בעילות אחר הבעל, היא בתורת ודאי או בתורת ספק. רבי עקיבא איגר (בשו"ת, תניינא ק"ח) דן בכך, והציע את הנפקא-מינה הבאה: על פי ההלכה, רק ממזר ודאי אסור לבוא בקהל, אך מי שאינו אלא ספק ממזר מותר לבוא בקהל. כאשר אשת איש זינתה – בנה הוא ממזר ודאי, ואסור לבוא בקהל. אלא, שהלכה פסוקה היא שאף בנו של אותו ממזר אסור לבוא בקהל. והנה מקשה רבי עקיבא איגר: מניין לנו שאותו אדם הוא בן ממזר? שמא אשת הממזר נבעלה גם לאחרים? התשובה לכך היא, שרוב בעילות אחר הבעל. ובכן, טוען רבי עקיבא איגר, אילו הדין של "רוב בעילות אחר הבעל" היה מן הספק בלבד, הרי שאותו בן ממזר מותר היה לבוא בקהל, שכן הוא אינו אלא ספק ממזר. העובדה שלהלכה גם בן ממזר אסור לבוא בקהל, מלמדת בהכרח שדין "רוב בעילות אחר הבעל" יוצר בירור ודאי. בלשונו של רבי עקיבא איגר:

"ולפי דברינו ניחא דמיד כשנולד דנין לכמה דברים אם הוא בנו של זה בעל אמו, וכיון דהחזקנו אותו מכח הרוב לבנו ממילא מקרי קהל ודאי".

כלומר, לאחר שבררנו מכוח "רוב בעילות אחר הבעל" שאדם מסויים הוא בנו של אביו, הרי בירור זה הוא בירור ודאי, ולא בירור מסופק.

ההיגיון שבבסיס הלכה זו הוא, שמעבר לבירור הסטטיסטי בעניין רוב הבעילות, הרי שההלכה מתייחסת באופן עקרוני לקיום חיים נורמאליים, ולזיקה בריאה שבין הבעל לאשתו. כל אב יודע מי הם ילדיו לא רק מכוח הסטטיסטיקה, אלא מכוח המשימה המשותפת המוטלת עליו ועל אשתו בבניין ביתם.

ההשלכה המרכזית לכך שדין "רוב בעילות אחר הבעל" הוא בירור ודאי נוגעת למצבים שבהם מתמודד כלל הלכתי זה כנגד בירורים אחרים. אחת השאלות הסבוכות ביותר בדיני ממזרות שעסקו בה גדולי דורנו נוגעת לבדיקת רקמות להוכחת אבהות. בדרך כלל, בדיקה זו היא "לחומרה", שכן היא תוכיח שהילד המסופק הינו בנו של הנואף, ולא של הבעל, ועל כן הוא ממזר. רוב פוסקי הדור נקטו שאין לסמוך על בדיקה כזאת (ראה את קובץ תשובותיו של הגר"ע יוסף בעניין, בשו"ת יביע אומר, אבן העזר חלק י', ואין כאן המקום לדון בהרחבה בשלל המקורות והסברות בנדון). לענייננו, אבקש לצטט מפסק של בית הדין בירושלים, המבהיר מדוע לא הסתמך על בדיקת רקמות:

"אמנם נראה שרוב בעילות הוא יותר חזק מכל רוב ודינו כודאי, ואילו ההוכחה של בדיקת רקמות אינה אלא דין רוב, וכשהיא מתנגדת לרוב בעילות אינה יוצרת ספק של פלגא ופלגא כמו בכל רוב נגד רוב".

העובדה שרוב בעילות אחר הבעל היא הכלל היסודי והמכריע בכל מצב של ספק. אפילו בדיקה מדעית כבדיקת רקמות, אינה אלא בגדר ספק, בעוד שרוב בעילות אחר הבעל הוא כלל חד משמעי שאותו יש לקבל בכל מקרה.

יישום נוסף לסברה זו קשור להלכה אחרת שדנו בה ראשונים ואחרונים (ראה בית יוסף, אבן העזר סימן ד' סעיפים י"ד-ט"ו) בדבר בעל שנעדר מביתו לזמן ממושך, ואולם ייתכן שבמהלך תקופת ההיעדרות "קפץ לביקור". בנוסף, במהלך תקופה זו של היעדרותו, יצא הקול על אשתו שזינתה. לכאורה, במצב כזה אין אפשרות לומר שרוב בעילות אחר הבעל, שכן האישה זינתה לאורך זמן, והבעל אף אם שב לביתו, היה זה באופן קצר ביותר וללילה אחד בלבד. גם כאן, קבעו הפוסקים (ראה על כך בשו"ת יביע אומר, אבן העזר ג' א') שיש מקום להקל, שכן אף אם מבחינה סטטיסטית לא ברור שרוב הבעילות אחר הבעל, הרי שניתן לומר כי "רוב נבעלות – מבעליהן". לאמור – כל עוד אישה נשואה כדת וכדין לאדם, אנו מייחסים את כל ילדיה אליו, עד שלא יוכח באופן חד משמעי אחרת.

בשולי הדברים נעיר שלא התייחסנו כלל לשאלת רוב בעילות במצב של "פרוצה ביותר" ולמחלוקת הראשונים אודות הכרעת ההלכה בכך, והגדרת פרוצה ביותר, ועל כך בעז"ה בהזדמנות אחרת ועוד חזון למועד.