דילוג לתוכן העיקרי

סוטה | דף כז | רוב בעילות אחר הבעל

הרב אביהוד שורץ
22.11.2015

הנחה פשוטה וברורה היא שילדיה של אישה נולדו לה מבעלה. אומנם, תמיד יש אפשרות שהאישה זינתה ח"ו, אך מכיון שאפשרות זו אינה סבירה, ההלכה אינה מתחשבת בה. הגמרא במסכת חולין (יא ע"ב) מוצאת בכך את המקור העקרוני לדין רוב: מכיוון שרוב בעילות אחר הבעל, יש להניח שכל אדם יודע בדיוק מיהו אביו (בעל אימו), ואין לחשוש לספקות אחרים. בירור זה נחרץ עד כדי כך שהמכה אביו מות יומת, ואין אומרים שמא איננו אביו (ראה ר"ן סנהדרין דף ס"ט).

הלכה כללית זו, שלפיה רוב בעילות אחר הבעל, מקבלת משנה תוקף וחשיבות בהלכות ממזרות. מכוח הלכה זו קובעת הגמרא בסוגייתנו שאפילו אם אישה זינתה – בניה כשרים, משום שמניחים שרוב בעילות היו של הבעל, ולכן סביר יותר שהתעברה מבעלה ולא מזנותה.

והינה חקרו האחרונים אם קביעה זו, שלפיה רוב בעילות אחר הבעל, היא בתורת ודאי או בתורת ספק. רבי עקיבא איגר דן בכך בתשובותיו (מהדורא תניינא סימן ק"ח) והציע נפקא־מינה: על פי ההלכה רק ממזר ודאי אסור לבוא בקהל, אך מי שאינו אלא ספק ממזר מותר לבוא בקהל. כאשר אשת איש זינתה – בנה הוא ממזר ודאי, ואסור לבוא בקהל, והלכה פסוקה היא שאף בנו של אותו ממזר אסור לבוא בקהל. והינה מקשה רבי עקיבא איגר: מניין לנו שאותו אדם הוא בן ממזר? שמא אשת הממזר נבעלה גם לאחרים? התשובה לכך היא שרוב בעילות אחר הבעל. ובכן, טוען רבי עקיבא איגר, אילו היה דין "רוב בעילות אחר הבעל" מן הספק בלבד, הרי שאותו בן ממזר מותר היה לבוא בקהל, שכן הוא אינו אלא ספק ממזר. העובדה שלהלכה גם בן ממזר אסור לבוא בקהל מלמדת בהכרח שדין "רוב בעילות אחר הבעל" יוצר בירור ודאי. בלשונו של רבי עקיבא איגר:

"ולפי דברינו ניחא, דמיד כשנולד דנין לכמה דברים אם הוא בנו של זה בעל אמו, וכיון דהחזקנו אותו מכח הרוב לבנו ממילא מקרי קהל ודאי".

לאחר שביררנו מכוח "רוב בעילות אחר הבעל" שאדם מסוים הוא בנו של אביו, הרי בירור זה הוא בירור ודאי, ולא בירור מסופק.

ההיגיון שבבסיס הלכה זו הוא שמעבר לבירור הסטטיסטי בעניין רוב הבעילות, ההלכה מתייחסת באופן עקרוני לקיום חיים נורמליים ולזיקה בריאה בין הבעל לאשתו. כל אב יודע מי הם ילדיו לא רק מכוח הסטטיסטיקה אלא מכוח המשימה המשותפת המוטלת עליו ועל אשתו בבניין ביתם.

התוצאה המרכזית של העובדה שדין "רוב בעילות אחר הבעל" הוא בירור ודאי נוגעת למצבים שבהם מתמודד כלל הלכתי זה כנגד בירורים אחרים. אחת השאלות הסבוכות ביותר בדיני ממזרות שעסקו בה גדולי דורנו נוגעת לבדיקת רקמות להוכחת אבהות. בדרך כלל בדיקה זו היא 'לחומרה', שכן היא תוכיח שהילד המסופק הוא בנו של הנואף ולא של הבעל ולכן הוא ממזר. רוב פוסקי הדור נקטו שאין לסמוך על בדיקה כזאת (ראה קובץ תשובותיו של הגר"ע יוסף בעניין, בשו"ת יביע אומר, אבן העזר חלק י', ואין כאן המקום לדון בהרחבה בשלל המקורות והסברות בנדון). לענייננו, אבקש לצטט מפסק של בית הדין בירושלים, המבהיר מדוע לא הסתמך על בדיקת רקמות:

"אמנם נראה שרוב בעילות הוא יותר חזק מכל רוב ודינו כודאי, ואילו ההוכחה של בדיקת רקמות אינה אלא דין רוב, וכשהיא מתנגדת לרוב בעילות אינה יוצרת ספק של פלגא ופלגא כמו בכל רוב נגד רוב".

העובדה שרוב בעילות אחר הבעל היא הכלל היסודי והמכריע בכל מצב של ספק. אפילו בדיקה מדעית כבדיקת רקמות אינה אלא בגדר ספק, אך רוב בעילות אחר הבעל הוא כלל חד משמעי, שיש לקבל בכל מקרה.

יישום נוסף לסברה זו קשור להלכה אחרת שדנו בה ראשונים ואחרונים (ראה בית יוסף אבן העזר ד, יד–טו), העוסקת בבעל שנעדר מביתו לזמן ממושך, אך ייתכן שבמהלך תקופת ההיעדרות ביקר את אשתו ובא עליה. בנוסף, במהלך תקופת היעדרותו של הבעל יצא קול שאשתו זינתה. לכאורה במצב כזה אי אפשר לומר שרוב בעילות אחר הבעל, שכן האישה זינתה לאורך זמן, ואף אם הבעל שב לביתו, היה זה באופן קצר ביותר וללילה אחד בלבד. גם כאן קבעו הפוסקים (ראה שו"ת יביע אומר, אבן העזר ג, א) שיש מקום להקל, שכן אף אם מבחינה סטטיסטית אין זה ברור שרוב הבעילות אחר הבעל, ניתן לומר כי "רוב נבעלות – מבעליהן". לאמור – כל עוד אישה נשואה כדת וכדין לאדם, אנו מייחסים לו את כל ילדיה כל עוד לא הוכח אחרת באופן חד משמעי.

בשולי הדברים נעיר שלא התייחסנו כלל לשאלת רוב בעילות במצב של "פרוצה ביותר", למחלוקת הראשונים על אודות הכרעת ההלכה בכך ולהגדרת פרוצה ביותר, ועל כך בעז"ה בהזדמנות אחרת ועוד חזון למועד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)