דילוג לתוכן העיקרי

סוטה | דף כח | וניקה האיש מעוון

הרב אביהוד שורץ
23.11.2015

בפרשת סוטה (במדבר ה, לא) נאמר:

"וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ".

רש"י ביאר:

"ונקה האיש מעון – אם בדקוה המים אל ידאג לומר חבתי במיתתה, נקי הוא מן העונש".

הרשב"ם פירש באופן דומה:

"וניקה האיש מעון – אף על פי שגרם לה פורענות זו על ידי קנוי שקינא בה".

בצד פירוש זה, שעל פי פשוטו של מקרא, הוסיפו חז"ל בסוגייתנו ודרשו:

"'ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה' – בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון – אין המים בודקין את אשתו".

תפקידו של הבעל בפרשת סוטה הוא תפקיד של 'קינוי' – תפקיד המוכיח בשער. והינה כלל גדול בתוכחה: קשוט עצמך, ואחר כך קשוט אחרים! כבר לימדתנו הסוגיה לעיל (י ע"א):

"וא"ר יוחנן: כל המזנה – אשתו מזננת עליו... והיינו דאמרי אינשי: איהו בי קארי, ואיתתיה בי בוציני".

אישה ההולכת לרעות בשדות זרים כנראה לא באה על סיפוקה בתוך הבית פנימה, ועל כן גם הבעל נדרש לערוך חשבון נפש ולוודא שהוא עצמו נקי מעוון.

הגדרה כללית זו, המחייבת את האיש להיות מנוקה מעוון, מצויה במחלוקת מעניינת בין הראשונים. רש"י נקט פירוש מצמצם ביותר:

"בזמן שהאיש מנוקה מעון – שלא בא עליה משנאסרה עליו".

לדעת רש"י הבעל נדרש לנקיות בכל הנוגע לקינוי ולסתירה. אם הוא שמר את עצמו מביאת איסור לאחר שקינא לאשתו, וקיים את הדין הקובע שהיא אסורה עליו, יוכלו המים לבדוק אותה. ניתן להקצין ולומר שאם בא עליה לאחר הקינוי הרי למעשה מחל על קינויו, ושוב לא יוכל להביאה למקדש ולהשקותה.

לעומת זאת, הרמב"ם (סוטה ב, ח) נקט פרשנות מרחיבה ביותר:

"כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו, ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו, שאסורה מדברי סופרים, אין המים בודקין את אשתו, שנאמר 'ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה' – בזמן שהאיש מנוקה מעון האשה נושאה את עונה".

הרמב"ם חזר על דבריו המרחיבים גם בפרק הבא (סוטה ג, יז–יח):

"וכל הדברים האלו בשלא חטא הבעל מעולם, אבל אם בעל בעילה של איסור אין המים בודקין את אשתו כמו שבארנו. ואם עבר והשקה את אשתו הרי זה מוסיף על חטאתו פשע, שגורם לשם המפורש שימחה במים לבטלה ומוציא לעז על מי שוטה, שאשתו אומרת לאחרות שזינת ולא בדקו בה המים, והיא לא תדע שמעשי הבעל גרמו".

הראב"ד משיג על הרמב"ם וחולק על פרשנותו המרחיבה, ואף מוכיח את דבריו מן הסוגיה לעיל בדף כ"ד, שבה נאמר שאם הארוס בא על ארוסתו בבית חמיו ולאחר מכן קינא לה – יש גזרת הכתוב שלא יוכל להשקותה. הראב"ד סבור שאלמלא אותה גזרת הכתוב יכול היה הבעל להשקותה, אף שעבר על האיסור לבוא על ארוסתו.

המשנה למלך (בפרק ב' שם) דן בהרחבה יתרה ומופלגת במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, ויעוין שם. מבחינת עיוננו הנוכחי חשוב לשים לב לסברתו של הרמב"ם, אשר ככל הנראה מקצינה את הסברה שהצענו לעיל – שהמבקש להוכיח אחרים נדרש להיות נקי לחלוטין.

אומנם, ניתן לבאר את הדברים באופן נוסף. הזכרנו בעבר את דבריו היסודיים של הרמב"ן בפירושו לתורה, שקבע שמצוות סוטה מיוחדת בכך שרק היא, מכל מצוות התורה, מבוססת על נס. בהמשך כותב הרמב"ן:

"וזה טעם מה שאמרו 'ונקה האיש מעון' – בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. והנקיון הוא שלא בא עליה משקנא לה ונסתרה. ויש מפרשים שאם בעל הבעל שום בעילה אסורה כל ימיו אין המים בודקין אותה. והעולה מן ההלכה, שאפילו היו בניו ובנותיו נואפים ולא כהה בם לא היו בודקין. והכלל, שהוא נס וכבוד לישראל".

הרמב"ן מביא את מחלוקתם של רש"י והרמב"ם, ונראה שנטה לדעת הרמב"ם, ואף הרחיק לכת יותר וסבר שאפילו אם בניו של אדם עברו עבירות שבעריות והוא לא מיחה בהם – אין המים בודקים את אשתו. אלא שלדעת הרמב"ן אין זו רק הוראה מוסרית, שלפיה אדם אינו ראוי להוכיח אחרים אם לא תיקן את עצמו, אלא חלק בלתי נפרד ממהותה של מצוות סוטה. מצווה זו, אשר חלק ממנה הוא המעשה הנורא של מחיקת השם אל המים, נועדה להרבות קדושה בישראל ולאפשר את השראת השכינה. כדי לזכות לאותו נס, שסופו להביא כבוד לישראל, יש צורך בנקיות של ממש, ולכן מי שהוא או בני ביתו אינם מנוקים לא יוכל לבדוק את אשתו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)