סוטה דף כח - "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן "

  • הרב אביהוד שורץ

בפרשת סוטה (במדבר ה, לא) נאמר:

"וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ:".

וביאר על כך רש"י:

"ונקה האיש מעון - אם בדקוה המים אל ידאג לומר חבתי במיתתה, נקי הוא מן העונש".

פירוש דומה מפרש הרשב"ם:

"וניקה האיש מעון – אף על פי שגרם לה פורענות זו על ידי קנוי שקינא בה".

בצד פירוש זה שעל פי פשוטו של מקרא, הוסיפו חז"ל בסוגייתינו (דף כח' ע"א) ודרשו:

"ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה', בזמן שהאיש מנוקה מעון - המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון - אין המים בודקין את אשתו".

תפקידו של הבעל בפרשת סוטה הוא תפקיד של "קינוי" – תפקיד המוכיח בשער. והנה כלל גדול בתוכחה: קשוט עצמך, ואחר כך קשוט אחרים! כבר לימדתנו הסוגיה לעיל בדף י' ע"א:

"וא"ר יוחנן: כל המזנה - אשתו מזננת עליו ... והיינו דאמרי אינשי: איהו בי קארי, ואיתתיה בי בוציני".

אישה שהולכת לרעות בשדות זרים כנראה לא באה על סיפוקה בתוך הבית פנימה, ועל כן גם הבעל נדרש לחשבון נפש, ולוודא שהוא עצמו נקי מעוון.

הגדרה כללית זו המחייבת את האיש להיות מנוקה מעוון מצויה במחלוקת מעניינת בין הראשונים: רש"י נקט פירוש מצומצם ביותר:

"בזמן שהאיש מנוקה מעון - שלא בא עליה משנאסרה עליו".

לדעת רש"י, הבעל נדרש לנקיות בכל הנוגע לקינוי ולסתירה. כלומר, במידה והוא שמר את עצמו מביאת איסור לאחר שקינא לה, וקיים את הדין שהינה אסורה עליו, יוכלו המים לבדוק אותה. ניתן להקצין ולומר, שאם בא עליה לאחר הקינוי, הרי למעשה מחל על קינויו, ושוב לא יוכל להביאה למקדש ולהשקותה.

לעומת רש"י, נקט הרמב"ם (הלכות סוטה, ב' ח') פרשנות מרחיבה ביותר:

"כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו, ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדברי סופרים אין המים בודקין את אשתו שנאמר "ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה", בזמן שהאיש מנוקה מעון האשה נושאה את עונה".

הרמב"ם חזר על דבריו המרחיבים אף בפרק הבא (הלכות סוטה, ג' י"ז-י"ח):

"וכל הדברים האלו בשלא חטא הבעל מעולם אבל אם בעל בעילה של איסור אין המים בודקין את אשתו כמו שבארנו. ואם עבר והשקה את אשתו הרי זה מוסיף על חטאתו פשע שגורם לשם המפורש שימחה במים לבטלה ומוציא לעז על מי שוטה שאשתו אומרת לאחרות שזינת ולא בדקו בה המים והיא לא תדע שמעשי הבעל גרמו".

הראב"ד משיג על הרמב"ם, וחולק על הפרשנות המקיפה והמרחיבה לכך שכל אדם שבעל פעם אחת בעילה אסורה אינו יכול להשקות את אשתו. הראב"ד אף מוכיח את דבריו מן הסוגיה לעיל בדף כ"ד, שם נאמר שאם הארוס בא על ארוסתו בבית חמיו ולאחר מכן קינא לה – ישנה גזירת הכתוב שלא יוכל להשקותה. הראב"ד סבור, שאלמלא אותה גזירת הכתוב יכול היה להשקותה, אף שעבר על האיסור לבוא על ארוסתו.

המשנה למלך בפרק ב' שם, דן בהרחבה יתירה ומופלגת במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, ויעויין שם. מבחינת עיוננו הנוכחי, חשוב לשים לב לסברתו של הרמב"ם, אשר ככל הנראה מקצינה את הסברה שהצענו לעיל - שהמבקש להוכיח אחרים נדרש להיות נקי לחלוטין.

אמנם, ניתן לבאר את הדברים גם באופן נוסף. הזכרנו בעבר את דבריו היסודיים של הרמב"ן בפירושו לתורה, שקבע שייחודית היא מצות סוטה בכך שאין בכל משפטי התורה כולם עוד מצוה אחת המבוססת על הנס. בהמשך לקביעה חשובה זו, כותב רמב"ן:

"וזה טעם מה שאמרו "ונקה האיש מעון", בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. והנקיון הוא, שלא בא עליה משקנא לה ונסתרה. ויש מפרשים, שאם בעל הבעל שום בעילה אסורה כל ימיו אין המים בודקין אותה. והעולה מן ההלכה, שאפילו היו בניו ובנותיו נואפים ולא כהה בם לא היו בודקין. והכלל, שהוא נס וכבוד לישראל".

הרמב"ן מצטט את מחלוקת רש"י והרמב"ם, ונראה שנטה לדעת הרמב"ם ובצורה מרחיקה אף יותר, שאפילו אם בניו של אדם עברו על עבירות שבעריות ולא מיחה בהם – הרי שאין המים בודקים את אשתו. אלא, שלדעת הרמב"ן אין מדובר רק על הוראה מוסרית, שלפיה לא ראוי לו לאדם להוכיח אחרים כאשר לא תיקן את עצמו, אלא על חלק בלתי נפרד ממהותה של מצות סוטה. מצוה זו, אשר בה מתבצע המעשה הנורא של מחיקת השם אל המים, באה להרבות קדושה בישראל, ולאפשר את השראת השכינה. כדי לזכות לאותו נס, שסופו להביא כבוד לישראל, יש צורך בנקיות של ממש. על כן, מי שהוא או בני ביתו אינם מנוקים, לא יוכל לבדוק את אשתו.