דילוג לתוכן העיקרי

סוטה | דף לא | עד אחד בסוטה ובעגלה ערופה

הגמרא בסוגייתנו מביאה את דבריו של עולא, הקובע ש"כל מקום שהאמינה תורה עד אחד – הרי כאן שנים": כאשר עד אחד מעיד על דבר שהוא נאמן בו, כגון טומאתה של סוטה שנסתרה לאחר שבעלה קינא לה, עדותו נחשבת כעדותם של שני עדים, ועד אחד הבא לאחריו אינו יכול לסתור את דבריו משום ש"אין דבריו של אחד במקום שנים".

דין זה נזכר גם ביחס לדין עגלה ערופה: יש לקיים את טקס עריפת העגלה דווקא כאשר "לא נודע מי היכהו", אך כאשר הרוצח ידוע – אין צורך בעריפת העגלה. הגמרא (להלן מז ע"ב) קובעת שלצורך הגדרת הרוצח כ'ידוע' די בעדות של עד אחד, אף שעדות כזאת אינה מספיקה כדי לעשות דין ברוצח, וגם במקרה זה עדותו של העד האחד חזקה דייה עד שעד אחד אחר אינו יכול להכחישו ולחייב את הציבור בעריפת עגלה (דין דומה נזכר גם ביחס לעדות על מות בעל כדי להתיר את אשתו, ולא נרחיב בכך כאן). אולם התוספות בסוגייתנו (ד"ה הא) הביאו את דברי הירושלמי, שהבחין בין התחומים:

"עד אחד אמר נטמאת ועד אחד אמר לא נטמאת – שמעון ב"ר אבא בשם ר' יוחנן: כאן לא היתה שותה, ובעגלה ערופה היו עורפין. וטעמא מפני שכאן רגלים לדבר".

רבי יוחנן, על פי הירושלמי, מבחין בין השקאת סוטה לעגלה ערופה: כוחו של העד האחד למנוע את השקאת הסוטה נובע מכך שנאמנותו נתמכת בראיה שמספקת העובדה (המעוגנת בעדותם של שני עדים) שהאישה נסתרה לאחר שבעלה קינא לה, ולכן עד אחר אינו יכול לסתור את דבריו, אך ביחס לעגלה ערופה אין לעד הראשון נאמנות כזאת, ולכן העד האחר יכול לסתור את דבריו ולחייב עריפה.

אם כן, נראה שלפי רבי יוחנן דין "כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים" מבוסס על ההנחה שהעובדה שהתורה האמינה לעד האחד מעידה שנאמנותו גדולה משל עד אחד בתחומים אחרים. אולם בבבלי, כאמור, דין זה מופיע גם ביחס לעגלה ערופה, ושם אין ראיה המחזקת את נאמנותו של העד הטוען 'ראיתי את ההורג'. אם כן, מדוע אין עד אחד יכול להכחיש את העד הראשון?

נראה שלפי הבבלי יסוד כוחו של עד אחד ביחס לעגלה ערופה אינו נובע מנאמנות מיוחדת שניתנה לו אלא מכך שהוא אינו מעיד על דבר הדורש את גדר העדות הנוהג בשאר דיני התורה: תוכנה של עדות זו אינו 'פלוני הוא הרוצח' אלא 'אני יודע מיהו הרוצח'. במקרה זה העד אינו נכנס לגדר 'לא יקום עד אחד באיש', שלפיו אדם המעיד בחברו אינו נאמן אלא אם יש עימו עד נוסף, אלא הוא בגדר 'עד אחד באיסורים', הנאמן גם בלא הצטרפות עד נוסף.

הבחנה זו בין יסודה של העדות בשני המקרים עשויה להתבטא בנפקא מינות שונות, ונזכיר אחת מהן: הגמרא בסוגייתנו קובעת שבדינים הדורשים עד אחד בלבד אין צורך בעד כשר, אך האם אכן כל אדם כשר לעדות זו?

מדברי הרמב"ם נראה שלדעתו יש הבדל בעניין זה בין דין עגלה ערופה לדין השקאת סוטה. ביחס לסוטה פסק הרמב"ם (סוטה א, יד–טו):

"האשה שקינא לה בעלה ונסתרה... ובא עד אחד והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו – הרי זו אסורה על בעלה לעולם, ואינה שותה, ויוצאה בלא כתובה...   
אפילו אשה ועבד ושפחה ופסול לעדות בעבירה מדברי סופרים ואפילו קרוב נאמן לעדות שוטה להעיד עליה שזינת".

הרמב"ם קובע שעל אף שגם הפסולים לעדות נאמנים להעיד על הסוטה, דין זה שייך דווקא במי ש"פסול לעדות בעבירה מדברי סופרים", ומשמע שהפסול לעדות מדאורייתא מחמת עבירות שעבר, כגון גזלן, אינו יכול להעיד גם בעדות זו.

לעומת זאת, מדברי הרמב"ם ביחס לעגלה ערופה (רוצח ט, יב) נראה שיש לקבל גם את עדותו של הפסול בעבירה מן התורה:

"אפילו ראה ההורג עד אחד, אפילו עבד או אשה או פסול לעדות בעבירה, לא היו עורפין".

המנחת חינוך (מצווה ל"ז) תמה על הבחנתו של הרמב"ם בין התחומים:

"וכאן דמה"ת כשרים כל הפסולים, כמבואר בסוטה, אם כן אין צריך עדות מן התורה כלל, והוה ליה כשאר איסורים, ולמה לא יהיו נאמנים פסולים מד"ת בעבירה כמו שאר איסורים... ומאי שנא בעגלה ערופה דפסול בעבירה נאמן... ומאי שנא עד סוטה דגם כן אין צריך עדות ופסול בעבירה פסול".

לדעת המנחת חינוך, העובדה שעד אחד נאמן מוכיחה שאין צורך בגדרי עדות הרגילים, ולכן אין כל פסול גם בקבלת עדות מפי הפסול לעבירה מן התורה. אם כן, מדוע פסק הרמב"ם שדווקא הפסול בעבירה מדברי סופרים יכול להעיד על הסוטה?

תשובה לשאלה זו מופיעה בטורי אבן (ראש השנה כב ע"א):

"והיינו טעמא דבהני גזלן של תורה אינו נאמן ובהא נאמן משום דהא דעד א' נאמן גבי סוטה שלא תשתה נפקא לן רפ"ק דסוטה מדכתיב 'ועד אין בה'... וכיון דאפיק רחמנא בלשון עד להא דעד אחד נאמן היינו דוקא בראוי להעיד, לאפוקי גזלן שאינו בתורת עדות כלל... ואין שֵׁם עד עליו לגמרי, אבל אשה שם עד עליה, והא דאשה פסולה לעדות נפקא לן מ'ועמדו שני האנשים' אלו עדים, ודרשינן 'אנשים' ולא נשים, ולא למימרא שאינה בתורת עדות... אבל הא דחד נאמן לומר שראה את ההורג לאו משום תורת עדות נגעו בה, דניבעי שיהא תורת עד עליו, אלא נפקא ליה התם מדכתיב 'לא נודע מי הכהו', הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף עולם לא היו עורפין, ו'נודע מי הכהו' כל דהו, אפילו גזלן במשמע".

הטורי אבן מבחין בין אישה, הנחשבת 'עדה' אף שהיא פסולה מלהעיד בפועל, ובין גזלן, שאינו נחשב 'עד' כלל, כפי שלמדו חכמים – "אל תשת רשע עד". על פי זה מבחין הטורי אבן בין התחומים: ביחס לעגלה ערופה אין צורך בעדות אלא ב'נודע מי היכהו', וידיעה זו מתקיימת גם במי שאינו עד כלל. ביחס לסוטה, לעומת זאת, אף אם התורה הכשירה עד פסול, יש צורך לפחות באדם המוגדר כעד. לשון אחר: ביחס לסוטה יש צורך באדם הראוי לעמוד בפני בית הדין ולהשמיע את דבריו, וגזלן אינו ראוי לכך, ואילו ביחס לעגלה ערופה די בכך שהרוצח מוכר למישהו בעולם, ושוב אין כאן 'לא נודע מי היכהו'. הדבר קשור להבחנה שהעלינו לעיל: ביחס לסוטה אכן מתקיים גדר של 'עדות', אלא שמחמת נאמנותו הקלושה של העד האחד נצרכה התורה לחזקו ב'רגליים לדבר', ואילו ביחס לעגלה ערופה אין עדות כלל וגם אין בה צורך אלא ב'ידיעה' בלבד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)