דילוג לתוכן העיקרי

סוטה | דף מח | מזמור שיר חנוכת הבית

הרב אביהוד שורץ
13.12.2015

שנינו במשנה:

"משבטלה סנהדרין – בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר 'בשיר לא ישתו יין'".

מעת הגלות בטל השיר, כדרך שנאמר בישעיהו (כד, ז–ט):

"אָבַל תִּירוֹשׁ אֻמְלְלָה גָפֶן נֶאֶנְחוּ כָּל שִׂמְחֵי לֵב: שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר: בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו".

השבוע נתחיל בעזרת ה' את לימוד מסכת גיטין. בגמרא שם בדף ז' אסר מר עוקבא לשמוע כלי זמר בזמן הזה, על פי הנאמר בהושע (ט, א):

"אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים".

הגמרא מקשה מדוע מחדש מר עוקבא פסוק שונה מזה שבמשנתנו, ומשיבה שיש להבחין בין שירה בפה לשירה בכלי נגינה. ואומנם, המקראות מישעיהו שהובאו לעיל עוסקים בפירוש בשירה בתופים ובכינור, ועל כן נדרש מר עוקבא ללמד שהשמחה והגיל עצמם נאסרו, אף בלא כלי נגינה.

הראשונים נחלקו בהבנת מסקנת הסוגיה. רש"י והתוספות הבינו ששתי הסוגיות גם יחד עוסקות בשיר ובזמרה בבתי משתאות, דהיינו במהלך חגיגה גדולה המלווה גם בשתיית יין, ולכן אין כל איסור בכך שאדם יאזין למוזיקה או אפילו ינגן בביתו, שלא במסגרת חגיגה מיוחדת.

הרמב"ם (תעניות ה, יד) קיבל אף הוא את ההבחנה שבין זמרה על היין ובין זמרה ביתית, אך החמיר הרבה יותר מן התוספות. לדעת הרמב"ם ההבחנה בין שירה בפה ובין שירה בכלי נגינה התקבלה להלכה, ועל כן במשתה יין נאסרה שירה מכל סוג, וכאשר מדובר בשירה שלא במסגרת חגיגה יש לאסור נגינה בכלי ולהתיר שירה בפה.

אלא שהרמב"ם עצמו בתשובותיו (סימן קכ"ד) החמיר אף יותר מפסקו במשנה תורה, והורה לשואל שלאחר החורבן אין לשיר ולזמר כלל. הרמב"ם מסביר שאומנם יש הטוענים שהמוזיקה מעניקה להם השראה מיוחדת בתחומים שונים, אך בפועל, מכיון שהשראה זו אינה שווה לכל נפש, פסקו חז"ל באופן כולל שכל שירה נאסרה, בין בפה ובין בכלי זמר.

הרמב"ם מרחיב את טעם האיסור מעבר לאבלות ולצער החורבן. מקור הדברים בירושלמי על משנתנו (סוטה ט, יב):

"אמר רב חסדא: בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר, אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר".

אם כן, "משבטלה סנהדרין" אינו מתייחס לאבלות על החורבן אלא לפריצות וחוסר צניעות. על פי הירושלמי, כאשר יש סנהדרין והחברה מתוקנת, ניתן לסמוך על כך שנפלאות המוזיקה אכן ישמשו לעניינים רוחניים. משבטלה הסנהדרין הפכה החברה כולה לפרוצה יותר, ועל כן קיים חשש שהשירה והזמרה יובילו ל"דברי נבלה".

השולחן ערוך (אורח חיים תקס, ג) העתיק את לשון הרמב"ם, והאחרונים (ראה שו"ת יחווה דעת א, מה) ביקשו להוכיח כי העתקה זו מבקשת לקבל את לשון הרמב"ם במשנה תורה, אך לא את החומרה הגדולה שבתשובותיו. מלשון הרמב"ם בתשובתו עולה שהיה צורך להחמיר באופן מיוחד על המחקים את שירי העגבים שהיו מקובלים בארצות האיסלאם, אך אין להסיק מכאן שהלכה למעשה נאסרה כל שירה.

דיון מעניין בין פוסקי דורנו נוגע להאזנה למוזיקה באמצעים אלקטרוניים שונים, שבהם אין מפגש ישיר בין הזמרים והנגנים ובין המאזינים, וראה על כך ביחווה דעת הנ"ל, ואין כאן המקום להאריך בכך.

***

אומנם, יש לדעת כי אפילו הרמב"ם, שהחמיר יותר מבעלי התוספות, הדגיש:

"וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין".

למרות דבריו בתשובה, שבה לא הסכים לקבל את הטענה שהמוזיקה מסייעת לאדם ומעניקה לו השראה, הרי שבכל הנוגע לשירי קודש הקל הרמב"ם בלא פקפוק, וקבע שהדבר נהוג בכל קהילות ישראל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)