סוטה דף מח - מזמור שיר חנוכת הבית

  • הרב אביהוד שורץ

שנינו במשנה בסוטה (דף מ"ח ע"א):

"משבטלה סנהדרין - בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר: בשיר לא ישתו יין".

מעת הגלות בטל השיר, כדרך שנאמר בישעיהו (כד'):

"(ז) אָבַל תִּירוֹשׁ אֻמְלְלָה גָפֶן נֶאֶנְחוּ כָּל שִׂמְחֵי לֵב. (ח) שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר: (ט) בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו".

השבוע נתחיל בעזרת ה' את לימוד מסכת גיטין. בגמרא שם בדף ז' נשאל מר עוקבא האם מותר לשמוע כלי זמר בזמן הזה, והוא משיב לאסור, שכן נאמר בהושע (ט' א'):

"אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים".

הגמרא מקשה: מדוע מחדש מר עוקבא פסוק שונה מזה שבמשנתנו בסוטה, ומשיבה שיש להבחין בין שירה בפה ובין שירה בכלי נגינה. ואמנם, המקראות שציטטנו מישעיהו עוסקים בפירוש בשירה בתופים ובכינור, ועל כן נדרש מר עוקבא ללמד שעצם השמחה והגיל נאסרו, אף בלא כלי נגינה.

בהבנת מסקנת הסוגיה נחלקו ראשונים. רש"י והתוספות הבינו, ששתי הסוגיות גם יחד עוסקת בשיר ובמזמור בבתי משתאות, דהיינו במהלך חגיגה גדולה המלווה גם בשתיית יין. לכן, לדעתם, אין כל איסור בכך שאדם יאזין למוסיקה או אפילו ינגן בביתו, שלא במסגרת חגיגה מיוחדת.

הרמב"ם (תעניות, ה' י"ד) קיבל אף הוא את ההבחנה שבין זמרה על היין ובין זמרה ביתית, ואולם החמיר הרבה יותר מן התוספות. לדעת הרמב"ם, ההבחנה בין שירה בפה ובין שירה בכלי נגינה התקבלה להלכה, ועל כן במשתה יין נאסרה שירה מכל סוג שהוא, בעוד שכאשר מדובר על שירה שלא במסגרת חגיגה, יש לאסור נגינה בכלי אך להתיר שירה בפה.

אלא, שהרמב"ם עצמו (בשו"ת, קכ"ד) החמיר אף יותר מפסקו במשנה תורה, והורה לשואל שלאחר החורבן אין לשיר ולזמר כלל. הרמב"ם באותה התשובה מסביר, שאמנם יש הטוענים שהמוסיקה מעניקה להם השראה מיוחדת בתחומים שונים, ואולם בפועל היות שהשראה זו אינה שווה לכל נפש, הרי שחז"ל פסקו בכוללניות שכל שירה נאסרה, בין בפה ובין בכלי זמר.

הרמב"ם באותה התשובה מרחיב את טעם האיסור מעבר לאבלות ולצער החורבן. מקור הדברים בירושלמי על משנתנו בסוטה (ט' י"ב):

"אמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר. אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר".

אם כן, "משבטלה סנהדרין" אינו מכוון בהכרח לאבלות על החורבן, אלא דווקא למישורים של פריצות וחוסר צניעות. על פי הירושלמי, כאשר יש סנהדרין והחברה מתוקנת, ניתן לסמוך על כך שנפלאות המוסיקה אכן ישמשו לעניינים רוחניים. משבטלה הסנהדרין, הפכה החברה כולה לפרוצה יותר, ועל כן קיים חשש שהשירה והזמרה יובילו ל"דברי נבלה".

השולחן ערוך (אורח חיים, תק"ס ג') העתיק את לשון הרמב"ם. האחרונים (ראה שו"ת יחווה דעת, א' מ"ה) ביקשו להוכיח, כי העתקה זו מבקשת לקבל את לשון הרמב"ם במשנה תורה, אך לא את החומרה הגדולה שבשו"ת הרמב"ם. מלשון הרמב"ם בתשובתו עולה, שהיה צורך להחמיר באופן מיוחד על המחקים את שירי העגבים שהיו מקובלים בארצות האיסלאם, אך אין להסיק מכך שהלכה למעשה כל שירה שהיא נאסרה.

דיון מעניין בין פוסקי דורנו נוגע להאזנה למוסיקה באמצעים אלקטרוניים שונים, שבהם אין מפגש ישיר בין הזמרים והנגנים ובין המאזינים – ראה על כך ביחווה דעת הנ"ל, ואין כאן המקום להאריך בכך.

***

אנו עומדים לקראת סיומו של חג האור והמזמור. "מזמור שיר חנוכת הבית" הוא המזמור המיוחד לחג החנוכה, וברבות מקהילות ישראל נהגו לשלבו בסדר התפילה בחנוכה וכן במהלך הדלקת הנרות. שמחת החנוכה מוצאת את ביטויה בשיר ובמזמור, וכדרך שבשאר חגים ומועדים נהגו לבטא את השמחה בשירה.

ואמנם, יש לדעת כי אפילו הרמב"ם, שהחמיר יותר מבעלי התוספות, הדגיש:

"וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין".

למרות דבריו בתשובה, שם לא הסכים לקבל את הטענה כי המוסיקה מסייעת לאדם ומעניקה לו השראה, הרי שבכל הנוגע לשירים של קודש, הרמב"ם מיקל בלא פיקפוק, וקובע שהדבר נהוג בכל קהילות ישראל.