סוכה ז ע"א - ז ע"ב

  • הרב אליקים קרומביין
לימוד מודרך למסכת סוכה
דפים ז. - ז:
 
דף מספר 9
א. הקדמה
על מנת להבין את הסוגיה שלפנינו, נקדים כמה עניינים בהלכות מחיצות בשבת.
הגדרת רשות היחיד
קודם כל, מה נחוץ כדי להתיר את הטלטול ברשות היחיד? נעיין בפסק הרמב"ם:
מבוי שיש לו שלשה כתלים הוא הנקרא מבוי סתום. ומבוי שיש לו שני כתלים בלבד זה כנגד זה, והעם נכנסין ברוח זו ויוצאין בשכנגדה הוא הנקרא מבוי המפולש.
היאך מתירין מבוי הסתום, עושה לו ברוח רביעית לחי אחד או עושה עליו קורה ודיו, ותחשב אותה קורה או אותו לחי כאילו סתם רוח רביעית ויעשה רה"י ויהיה מותר לטלטל בכולו. שדין תורה בשלש מחיצות בלבד מותר לטלטל, ומדברי סופרים היא הרוח הרביעית, ולפיכך די לה בלחי או קורה.
והיאך מתירין מבוי מפולש, עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן, ומבוי עקום תורתו כמפולש.
(רמב"ם, הלכות שבת, פרק י"ז, הלכות א' - ג').
מדברי הרמב"ם עולה שחייבים שלוש מחיצות מלאות, וגם פריט כלשהו ברוח הרביעית - "לחי" או "קורה".
הלכות אלו באות על רקע ההגדרה היסודית של רשות היחיד, המופיעה ברמב"ם בתחילת פרק י"ד:
ואי זו רה"י, תל שגבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על כן; וכן חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה על ארבעה או יתר על כן; וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות גובהן עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יתר על כן, אפילו יש בו כמה מילין, אם הוקף לדירה, כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה ומבואות שיש להן שלשה כתלים ולחי ברוח רביעית...
כלומר לדעת הרמב"ם הצורך בארבע מחיצות הוא מדאורייתא[1], ואנחנו שמים לב מייד להבדל הגדול בין מספר המחיצות הדרוש לרשות היחיד, לבין מספר הדפנות בסוכה. דברי הרמב"ם בעניין שבת מזכירים דווקא את שיטת ר' שמעון, המצריך ארבע דפנות בסוכה, כפי שראינו (דף ו:; וכמובן אין הלכה כמותו).
עם זאת, חשוב לדעת שבאשר להגדרת רשות היחיד מדאורייתא, רוב הראשונים חולקים על הרמב"ם. הכסף משנה מביא את הערתו הקצרה של הרמ"ך[2], המבטאת את עמדת הרוב:
תימה הוא, כיון שיש לו ג' מחיצות רה"י גמורה היא, בלא לחי.
לפי דעה זו, רשות היחיד וסוכה שוות מבחינת מספר מחיצותיהן; ההבדל יהיה רק בנוגע לדופן השלשית - בסוכה "שלישית אפילו טפח", ואילו בשבת יש צורך במחיצה מלאה.
פסי ביראות
חכמים התירו ליצור רשות היחיד הבנויה מארבע זוויות של תשעים מעלות בלבד, בארבע פינות הרשות (ראו את הציור המופיע ברש"י ד"ה "פסי ביראות"). היתר זה קיים כאשר המתחם נבנה מסביב לבאר, במטרה להקל על שאיבת מים מן הבאר בשבתות, וזאת לצורך עולי רגלים החונים בדרך. בלשון הרמב"ם:
באר שעשה לה שמונה פסין מארבע זויות, שני פסין דבוקין בכל זוית, הרי אלו כמחיצה. ואע"פ שהפרוץ מרובה על העומד בכל רוח ורוח, הואיל וארבע הזויות עומדות, הרי זה מותר למלאות מן הבאר ולהשקות לבהמה. וכמה יהיה גובה כל פס מהן, עשרה טפחים ורחבו ששה טפחים, ובין כל פס לפס כמלוא שתי רבקות של ארבע ארבע בקר אחת נכנסת ואחת יוצאה, שיעור רוחב זה אין יתר על שלש עשרה אמה ושליש...
לא התירו הפסים האלו אלא בארץ ישראל ולבהמת עולי רגלים בלבד, והוא שיהיה באר מים חיים של רבים. אבל בשאר ארצות אדם ירד לבאר וישתה, או יעשה לו מחיצה מקפת לבאר גבוהה עשרה טפחים ויעמוד בתוכה וידלה וישתה. ואם היה הבאר רחב הרבה שאין אדם יכול לירד בו, הרי זה ידלה וישתה בין הפסין.
(רמב"ם, שם, הלכות כ"ז וְל').
השוני בין סוכה לבין שבת
כעת נפנה לסוגיה. לאחר שהגמרא קבעה מהו המבנה המינימאלי של הסוכה מבחינת מספר וגודל הדפנות, פונים האמוראים לעיין בשוני שבין הגדרת מבנה הסוכה לבין הגדרת רשות היחיד לעניין הוצאה בשבת. אופייה של הסוכה קרוב לאופייה של רשות היחיד בשבת - שתיהן בונות באמצעות מחיצות/דפנות שטח בעל מעמד הלכתי שנועד לשימושו של היחיד. מצב שבו מקום מסוים נחשב "סוכה", אך לא רשות היחיד (או להפך), יוצר דיסוננס, שאותו ביקשו החכמים לפתור בצורה נועזת...
 ב. שאלות על פשט הגמרא - השוואת דיני מחיצות בשבת ובסוכה (ז. "שתים כהלכתן" עד ז: "שאין לה זויות")
1. הגמרא עומדת על הבדלים בדרישותיהן של מחיצות שבת ומחיצות סוכה, שניתן להתגבר עליהן באמצעות "מגו" בשבת שחלה בסוכות. יש שתי "קוּלוֹת" בהלכות סוכה שניתנות להרחבה לעניין שבת - קודם באשר למספר וגודל הדפנות..., ושנית בעניין ____ ____ על ____, שכשר בסוכה.
2. מהם שני המקרים שבהם אומרים את המיגו בכיוון הפוך - שמחיצה לעניין שבת נחשבת מחיצה גם לעניין סוכה?
ג. שאלה לעיון - "מיגו דהוי מחיצה לעניין סוכה הוי מחיצה לעניין שבת"
כלל זה מחודש מאוד, ויש לשאול האם יש לו תוקף מדאורייתא.
לריטב"א עמדה מיוחדת בעניין זה:
אמר רבא וכן לענין שבת. ליכא לפרושי דלענין שבת חשיבא דופן שלישית מחיצה לשווייה רשות היחיד להחמיר, לחייב הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו, אבל אין מטלטלין בו עד דאיכא ד' מחיצות. דאם כן למה לי מגו, דהא מדאורייתא בג' מחיצות הוי רשות היחיד גמורה, ואפילו האחד מהם כשלישית זו שיש לה טפח שוחק בפחות מג' וצורת פתח. אלא שיש לומר דמהני מגו להכשיר ואע"פ שאין עומד מרובה על הפרוץ כדלקמן. מיהו, עיקר הפירוש דאע"ג דבעלמא אסור לטלטל אלא בג' מחיצות גמורות ולחי או קורה ברוח רביעית, הכא גבי סוכה מטלטלין בשבת שלה בכל הסוכה, דהא תלמודא כי בעי בעלמא טפי מג' מחיצות מדרבנן בעלמא היא, והכא אוקמוה [על] דין תורה, דמגו דהוא דופן לענין סוכה הויא נמי דופן לענין שבת, ומשלך נתנו לך.
דבריו מבוססים על שיטת רוב הראשונים, שדי לרשות היחיד מדאורייתא בשלוש מחיצות; ולכן, הדרישה מסוכה מינימאלית (שתי דפנות ועוד טפח שוחק וצורת הפתח) מקיימת את הדרישות גם לרשות היחיד. המיגו משמעותי רק לעניין החומרה דרבנן, המצריכה לעניין שבת תיקון גם ברוח הרביעית: בשבת החלה בסוכות רבנן לא החמירו, והשאירו את המצב כמו שהוא מדאורייתא, שדי בשלוש דפנות.
מכך עולה שלפי הרמב"ם, הדורש ארבע מחיצות לרשות היחיד מדאורייתא, המיגו הוא משמעותי מדאורייתא, (וכך משתמע גם משאר הראשונים), ואם כן - עלינו להסביר חידוש זה.
ניתן להציע לכך שני כיווני חשיבה:
א. דין במחיצות - מחיצה לעניין סוכה נחשבת מחיצה לעניין שבת.
ב. דין ברשות - השטח הנמצא בתוך מחיצות הסוכה נחשב גם כמוקף מחיצות לעניין שבת, ולכן דינו כרשות היחיד.
האפשרות השנייה מניחה שמבחינה רעיונית מחיצות שבת ודפנות הסוכה חותרים ליצירת מרחב דומה, ועל פי זה יש לומר שההבדל בין רשות היחיד לבין הסוכה הוא רק בכיוון היצירה, ולא בתוצר. כלומר, ברשות היחיד אנו מקימים מחיצות שנועדו להבדיל בינה לבין רשות הרבים, בעיקר כדי למנוע כניסתם של הרבים; ואילו בסוכה המרחב הפרטי נוצר לא על ידי חציצה בפני רבים, אלא בכיוון הפוך - יש כבר רשות יחיד קיימת (בית), ואנו בונים הרחבה שהיא חיקוי עראי לבית, מרחב מוגן המאפשר דירה ליחידים למרות שהוא "מחורר" ופתוח לעולם הטבע שמבחוץ. בשני המקרים התוצאה היא יצירת רשות המתאימה לשימושו של היחיד, ולכן יש מקום להשוות למעשה ביניהם כאשר 'שבת שבתוך החג' מזמינה חפיפה.
נשתדל להביא הוכחות לשאלה העקרונית, האם המיגו מתייחס למחיצות, או לרשות שנוצרה על ידן. מכיוון שהמיגו מיושם לעניין "שלישית טפח", דרך אחת להכריע בחקירתנו תהיה על פי הבנת הדין הזה עצמו. בשבוע שעבר עמדנו על מחלוקת רש"י ורב נטרונאי בהנמקת הכשר הסוכה שבה יש דופן שלישית טפח. כיצד תתקשר מחלוקת זו לחקירתנו כאן?
ניתן לבחון את השאלה גם על פי היקף היישומים של המיגו. הכשרת "פרוץ מרובה על העומד" ברשות היחיד לכאורה מהווה הוכחה טובה. בכיוון דומה, עיינו בר"ן על הרי"ף ג. ד"ה גרסי' בגמרא - מהי הנפקא-מינה הנוספת שהוא מביא (על פי הגמרא להלן בדף יט.)? גם יישום זה מהווה ראיה לשאלתנו. אולם, ייתכן שהדברים האלה שנויים במחלוקת, שכן שימו לב שהר"ן מעיר בסוף דבריו על השמטת הרי"ף את דינו של רבא; ועיינו בהסברו של הרא"ש לנקודה זו (סימן ז'). מכך משמע שהרא"ש אינו מקבל את שתי הנפקא-מינות שהזכרנו כאן, ולדעתו הכלל של רבא נוגע רק לגבי המחיצה השלישית עצמה (ועל כן להלכה הוא מיותר).
מובן שדברי הרא"ש קשים: הנפקא-מינה לעניין "פרוץ מרובה" מפורשת בסוגיה, ואיך אפשר להתעלם ממנה? על כך נביא את דברי הרב יוסף שלום אלישיב שליט"א, כפי שנרשמו על ידי תלמידיו (ב"הערות למסכת סוכה"):
והנה, יש להקשות דמה המקור דפרוץ מרובה מהני בסוכה דלא כשאר מחיצות שבתורה. ונראה דילפינן לה מזה שדופן שלישית דיה בטפח, ונחשב כדופן גמורה, וחזינן שפרוץ שמרובה במחיצה שלישית על העומד מהני, ומזה למדים שפרוץ מרובה על העומד בכל הסוכה מהני. וא"כ נראה להוסיף דלמסקנת הגמ' שצריך במחיצה שלישית צוה"פ ולא די בטפח לחודיה... א"כ חזינן דלא מהני בסוכה פרוץ מרובה על העומד, וא"כ ליתא להאי דינא דאמרינן שבסוכה מהני פרוץ מרובה על העומד, וי"ל דכן ס"ל להרא"ש.
באשר לשאלתו מניין שבאמת פרוץ מרובה כשר בסוכה, אפשר להציע שהסבר הדבר יהיה על פי מה שביארנו לעיל, לגבי ההבדל בין דרך יצירת רשות היחיד לאופן יצירת הדירה הפרטית של הסוכה. ובאשר לתפקיד צורת הפתח בדופן השלישית, ראינו הסבר אחר לכך בשבוע שעבר, בשם שו"ת מים חיים לשיטת הרמב"ם. ואם כן, דברי הרב אלישיב אינם מוכרחים, אך עדיין בהחלט אפשריים.
בנושא זה של המיגו נשאר עוד הרבה מקום עיון, ובכלל לא נגענו בצד ההפוך - מיגו דהוי מחיצה לעניין שבת, הוא הדין לעניין סוכה. אך לא עלינו המלאכה כאן לגמור, ומי שזמנו בידו מוזמן לעיין למשל בתוספות ד"ה סיכך (ז:).
בשבוע הבא נמשיך בע"ה לסוגיה הבאה.
 
 
 

[1]   בציטוט שהבאנו לעיל, מפרק י"ז בהלכות שבת, כתב הרמב"ם "שדין תורה בשלש מחיצות בלבד מותר לטלטל". טעם ההיתר הוא שהמקום מוגדר ככרמלית, שהיא לא רשות הרבים ולא רשות היחיד: מדרבנן אסור לטלטל שם, סובר הרמב"ם, אלא אם כן יהפכו את המקום לרשות היחיד על ידי תיקון הרוח הרביעית.
[2]   ר' משה הכהן מלוניל, בן דורו של הרמב"ם, שכתב השגות על משנה תורה, בדומה לראב"ד.