סוכה ז ע"ב - ח ע"ב

  • הרב אליקים קרומביין
לימוד מודרך למסכת סוכה
דף ז: - ח:
דף מספר 10
א. הקדמה
אנחנו ממשיכים לנתח את הדינים היסודיים שהופיעו במשנה בראש המסכת. עכשיו הגיע תורה של "צלתה מרובה מחמתה".
הדיון המדויק בהגדרת הדרישה הזאת מופיע במקומות אחרים במסכתנו. כאן הגמרא תעלה שאלה בסיסית - האם הדין הזה מתייחס רק לסכך, או גם למחיצות? אביי סבור ששאלה זו קשורה לוויכוח הכללי יותר באשר לאופייה של הסוכה - דירת קבע או דירת עראי.
ב. שאלות על פשט הגמרא - הסוברים "סוכה דירת קבע" (עד ז: "שאין לה זויות")
1. ר' יאשיה סבור שגם המחיצות פסולות אם . . . ; מקורו הוא הפסוק "וסכות על הארון _____ ____", ממנו משתמע ש"סיכוך" כולל גם . . .
2. לדעת חכמים, כוונת הפסוק הנ"ל היא . . .
3. למרות שר' יאשיה למד את שיטתו מן המקרא, אביי הוסיף והסביר את דעתו מן ההיבט העקרוני...
4. אביי מצא גם תנאים נוספים שיש להסביר כך את שיטותיהם: רבי הסובר שגודל הסוכה הוא. . . ; ר' יהודה המכשיר . . . ; ר' שמעון שהצריך . . . ; רבן גמליאל הפוסל סוכה שנבנתה ב___ ה___ או ב____ ה____ ; בית שמאי הפוסלים סוכה שאינה מכילה . . . ; ר' אליעזר הפוסל סוכה בלי ____, כגון שעשאה כמין צריף או שסמכה ל____ ; ואחרים הפוסלים סוכה כעין "שובך", זאת אומרת . . .
ג. שאלה לעיון - השוואת המחיצות לסכך
מהו יסוד שיטתו של ר' יאשיה? קודם נשים לב למקרא שאותו הוא מביא בתור מקור. לכאורה אין לו שום קשר לסוכה, ולכן הבאת הפסוק הזה בסוגייתנו תומכת בתפיסתו של הרב יעקב נגן שעליה עמדנו בעבר (ראו בדף מספר 6).
מעבר לכך, עולות מן הסוגיה שתי מגמות נוגדות בהסבר שיטת ר יאשיה. אביי מייחס לר' יאשיה את העמדה שסוכה היא "דירת קבע". אלא שהמקור שאותו הוא מביא רומז לכיוון אחר - השוואת הדינים של הסכך והדפנות. כבר בדף מס' 1 עמדנו על השאלה האם הדפנות הן חלק מהחפצא של הסוכה, או שהן רק מכשירות את הסכך. לאור מה שלמדנו בינתיים, אפשר להרחיב בהסבר האפשרות השנייה: הדפנות יוצרות את הרשות שעליה מניחים את הסכך. אולם, ר' יאשיה מחזיר אותנו לאפשרות הראשונה, ודומה שאף באופן מרחיק לכת - לא רק שהמחיצות הן חלק מהחפצא, אלא תפקידן דומה לתפקידו של הסכך: גם המחיצה נחשבת "מסכך", כמבואר בפסוק שהוא מביא. כדי למלא תפקיד זה, מן ההכרח שגם במחיצות יתקיים "צלתה מרובה".
ומכאן אנו מגיעים לאפשרות עוד יותר מפתיעה. להלן במסכתנו מוזכרות כמה הגדרות יסוד לגבי סכך - ראו את הכלל המוזכר במשנה יא., וכן את הדין המופיע במשנה יב., ועיינו ברש"י יב. על המשנה "וכולן כשרין לדפנות". לעומת כל זה, כתב האור זרוע (הלכות סוכה רפט) כך:
ירושלמי: "ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינה כתיב "וסכת על הארון את הכפורת"; מיכן שהדופן קרוי סכך, מיכן שעושין דפנות בדבר שאינו מקבל טומאה". ולפי זה יש לנו לפרש דהא דקתני "וכולן כשירות", דהיינו דוקא אחבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים קאי, דכשרין דאורייתא אפי' לסכך, ורבנן הוא דגזור בהו, ולדפנות לא גזור. וכפי זה היה צריך להיזהר שלא לעשות הדפנות מדבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ.
הירושלמי מסתמך על הפסוק שהביא ר' יאשיה. האם מסקנת הירושלמי להלכה עולה בקנה אחד עם פרשנותו של אביי לשיטת ר' יאשיה ( "קבע")?
למעשה, הפוסקים האחרונים נוטים שלא לחשוש לדברי האור זרוע. סיבה אחת לכך היא שגרסתנו בירושלמי היא לא כאור זרוע, אלא כפי שמופיע בבעל המאור (ו: בדפי הרי"ף):
וסכות על הארון את הפרוכת מכאן שעושין דפנות מדבר המקבל טומאה.
מה ההיגיון שבדרשה, לפי גירסה זו? לעיון נוסף בשאלה זו להלכה, ראו בביאור הלכה, סימן תרל סעיף א'.
ד. שאלות על פשט הגמרא - סוגיית "סוכה ככבשן" (עד ח: "דלא הוי כולי האי")
בסוף הסוגיה הקודמת הוזכרה דעה הפוסלת סוכה עגולה "בלי זויות". כפי שנראה, דעה זו אינה מקובלת להלכה (כמסתבר, הואיל והיא מניחה ש'סוכה דירת קבע'). אך מאחר וגודלה המינימלי של סוכה מרובעת כבר נידון לעיל בפירוט, יש לדון גם בגודלה של סוכה עגולה.
בהקשר זה, יש לשים לב לכך שהסוגיה מחשבת את היקף העיגול לפי ההערכה ש π = 3. עוד הערכה לא-מדויקת של הסוגיה היא שהשורש של 2 = 1.4 (7/5 - "אמתא ותרי חומשא" בלשון הגמ') , ועל כן האלכסון של ריבוע שכל צד שלו הוא באורך a הינו [1]7/5a.
1. ר' יוחנן אומר שסוכה עגולה כשרה בתנאי ש24 איש יכולים לשבת מסביב לה. בהנחה שכל אחד תופס אמה, יוצא שקוטר הסוכה הוא . . . ; אך גם אם נניח שר' יוחנן סובר כרבי, שסוכה מרובעת שיעורה . . . , הדרישה נראית מוגזמת.
2. היקפה של סוכה מרובעת כנ"ל הוא ____ ____ אמה. כדי לשרטט עיגול החוסם ריבוע כזה מבחוץ, כלומר שהיקפו נוגע בריבוע בארבע הזוויות, עלינו להכפיל את האלכסון שהוא . . . ב-3 (כזכור, 3 הוא אומדן קרוב של π), וכך נגיע להיקף של . . . , שהוא הרבה פחות משיעורו של ר' יוחנן.
(שימו לב לדברי רש"י ד"ה שיבסר נכי חומשא: "נמצא עיגול זה רחב מתוכו כמזוית לזוית של ריבוע", כלומר הקוטר של העיגול הוא כאורך הקו מזוית אחת של הריבוע לזוית נגדית לה באלכסון.)
3. רב אסי מיישב שר' יוחנן דיבר על אנשים היושבים מחוץ לסוכה. אם כן, אחרי שמורידים את האמה שכל אחד תופס, הקוטר של הסוכה העגולה מתמעט, ואינו שמונה אמות אלא . . . , והיקפה הוא . . . , שהוא מעט גדול יותר מהנדרש, ור' יוחנן "לא דק לחומרא".
4. חכמי קיסרי יישבו את דעת ר' יוחנן, בסברתם שהריבוע הנחסם בתוך עיגול מהווה ____ ממנו מבחינת ההיקף. אולם הדבר כמובן אינו נכון, ודבריהם נדחו.
לסיכום סוגיה זו והבהרתה, צירפנו לדוא"ל ששלח את השיעור קובץ שהוא מאמר מתוך "אסופת דברים" מפרי עטו של הרב אהרן אלחנן סמואל ז"ל, באדיבות משפחתו. הרב סמואל, שנפטר בשנת תשמ"ד, היה איש תורה, חינוך, שליחות ומעשה, ומראשוני אלון שבות[2].
ה. שאלה לעיון - אי-דיוק מתמטי בשיעורים הלכתיים
הגמרא משתמשת כאן, כמו בהקשרים אחרים, בהערכות לא-מדוייקות בחישובים שלה של היקף העיגול ואורך אלכסון המרובע. חכמים דנו בעיקרון זה בקשר למשנה בעירובין (יג:) האומרת שעובי הקורה המתירה את המבוי בטלטול בשבת צריך להיות טפח. קורה "עגולה" (בצורת גליל) כשרה, ושיעורה נקבע לפי הכלל "כל שיש בהיקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח". כך כתב הרמב"ם בפירושו למשנה שם:
צריך אתה לדעת שיחס קוטר העיגול להקפו בלתי ידוע, ואי אפשר לדבר עליו לעולם בדיוק, ואין זה חסרון ידיעה מצדנו כמו שחושבים הסכלים, אלא שדבר זה מצד טבעו בלתי נודע ואין במציאותו שיודע. אבל אפשר לשערו בקירוב, וכבר עשו מומחי המהנדסים בזה חבורים, כלומר לידיעת יחס הקוטר להקיפו בקירוב ואופני ההוכחה עליו. והקירוב שמשתמשים בו אנשי המדע הוא יחס אחד לשלשה ושביעית, שכל עיגול שקוטרו אמה אחת הרי יש בהקיפו שלש אמות ושביעית אמה בקירוב. וכיון שזה לא יושג לגמרי אלא בקירוב תפשו הם בחשבון גדול ואמרו כל שיש בהקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח, והסתפקו בזה בכל המדידות שהוצרכו להן בכל התורה.
הגמרא בעירובין יד. מביאה מקור לכלל של המשנה, שהיחס בין הקוטר להיקף הוא 1:3 -
מנא הני מילי? - אמר רבי יוחנן, אמר קרא (מלכים א' ז'): "ויעש את הים מוצק עשר באמה משפתו עד שפתו עגל סביב וחמש באמה קומתו וקו שלשים באמה יסב אתו סביב".
הגמרא שם איננה מעירה על חוסר הדיוק, ואולם מאחר ואנו מודעים לו, ניתן לראות בפסוק גם "הרשאה" לכך שמותר לנו להסתפק באומדן קרוב.
שו"ת תשב"ץ[3] (סימן קסה) האריך בכך. הוא מביא הוכחות רבות שחכמינו היו ערים לחוסר-הדיוק. לדוגמה, הוא מצטט מתוך תוספות למסכת עירובין יד. (שאינו נמצא בידינו). שימו לב - מה מחדשים בעלי התוספות בפשט הגמרא בעירובין שהבאנו? זו לשונם:
תימה, מה שייך למבעי מנה"מ בדבר שאדם יכול לעמוד עליו? יביאו דבר שהוא רחב טפח ונמדוד ההיקף! ונראה שלפי שאין הדבר מכוון, דטפי ודאי הוא, משום הכי קא בעי מנא לן מקרא דלא דייקא בההוא פורתא דהוה טפי. ומייתי ראיה מים שעשה שלמה, שהוא רחב עשר אמו', וקאמר קרא ד"קו שלשים באמה יסוב אותו", ואע"ג דהוה טפי פורתא קרא לא דייק בהכי; מהתם ילפי רבנן דלא למידק .
אולם, השאלה היא האם ניתן להשתמש בהערכות כאלו הלכה למעשה, או האם חייבים לדייק לפי החשבון האמיתי. היות ואיננו פוסקים שסוכה צריכה ד' אמות, הספק נוגע לריבוע של ז' טפחים הכלול בסוכה עגולה. בתשב"ץ שם הביא שתי גישות עקרוניות:
בודאי ידעו האמת כמו שכתבת. . . אלא יש לנו לומר אחד משני דברים, או שקבלתן כך היתה ללכת ע"פ דרכים אלו ואע"פ שיש בהם קירוב דהא שיעורין הלכה למשה מסיני הם כדאי' בערובין (ד.) ובסוכה (ה:) ובדוכתי אחריתי. ואפשר לומר שכך נאמרה הלכה למשה מסיני כמ"ש בקדושין (לט.) על ענין אחר. והטעם בזה לפי שלא ניתנה התורה למלאכי השרת כמ"ש בברכות (כה:) ובקידושין (נד.) על ענינים אחרים. ושמא כך נמסרה להם הלכה שיתנהגו על עיקרים אלו אע"פ שיש בהם קירוב, כאלו הם מדוקדקים. ויש סמך בזה מים שעשה שלמה שהלך בו הכתוב על דרך קירוב כמו שביארתי. זהו אחד משני דברי' שאפשר לומר בזה. או שנאמר שהם כשנשאו ונתנו בזה על עיקרים אלו עשו זה לקרב ההבנה אל התלמידים לפי שלעולם ישנ' אדם לתלמידו בדרך קצרה כדאיתא בפ"ק דפסחים (ג:) ובפרק אלו טרפות (סג:), אבל לענין מעשה יש לנו לדקדק הענין ע"פ הדקדוק האמתי, ומסרוהו לחכמים יודעי השיעורים. נמצא כי ההלכה מסורה לתלמידים המתחילים והמעשה מסור אל החכמים לדקדקו על פי האמת. וזה הדרך ישר בעיני לתקון דבריהם ז"ל . . .
התשב"ץ מעדיף, אם כך, את הדרך השנייה, וכך ניתן להבין את הרמב"ם:
סוכה עגולה אם יש בהקיפה כדי לרבע בה שבעה טפחים על שבעה טפחים אף על פי שאין לה זויות הרי זו כשרה.
(הלכות סוכה, פרק ד', הלכה ז').
אלא שבאחרונים קיימת נטייה שלא לאמץ את העדפתו של בעל התשב"ץ. לשון הרמב"ם הובאה להלכה בשולחן ערוך (סימן תרלד, סעיף ב'). ועיינו שם במשנה ברורה (ס"ק ד'):
וחוט סובב [ד] כ"ט טפחים ושני חומשים נוכל לרבע בתוכה ז' על ז'.
בשער הציון שם פירט המחבר את יסוד החישוב:
 (ד) בית יוסף. דהא בעינן שיעור ז' על ז' במרובע, ובכל מרובע יש באלכסונו שני חמשין יותר, ועל כן באלכסונו של שבעה טפחים הוא עשרה טפחים פחות חמש, וכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו ג' טפחים, נמצא כ"ט טפחים ושני חמשין. ועיין בפרק קמא דערובין בפירוש המשנה להר"מ דיבור המתחיל היתה.
להשלמת העניין נביא דבריהם של עוד שני פוסקים קרובים לתקופתנו. קודם ערוך השולחן, לגבי קורת המבוי (סימן שסג, סעיף כ"ב):
אם היתה הקורה עגולה צריך שיהא בהקיפה ג' טפחים שאז יש ברחבה טפח ואע"ג דאין החשבון מדוקדק לפי חכמי המדות [תוס' עירובין י"ד. ד"ה והאיכא] מ"מ כן גזרה התורה למדוד וילפינן לה מים של שלמה [שם] דכתיב עשר משפתו עד שפתו וקו שלשים באמה יסוב אותו סביב.
באותו כיוון מחזיק החזון איש (קלח, ד') בתוספת הסבר :
מכל מקום הרי זה בכלל השיעורין וניתנה ההלכה לחשב בקירוב, שלא ניתנו מצוות אלא לצרף הבריות, וגם לקיום חכמת התורה הכלולה בכל דיני המצוה ולסוד הפנימיות, ולכל הני אינו מפסיד אם הקביעות של גבולי הצמצום יהיה בקירוב, כדי שיוכלו לקיים מצוות המעשיות אף חלושי הדעת.
 
 
 

[1]   אם אורך כל צלע הוא a, והאלכסון הוא b, אז a2+a2=b2,
ולכן 2a2=b2, ולכן b=a, ובקירוב - b=7/5a
[2]   נעיר שבעיקר פרשנותו המחודשת בעניין "רבנן דקיסרי", זכה המחבר לכוון לדעתו של המאירי בסוגייתנו
[3]   בעל התשב"ץ הוא רבי שמעון בן צמח דוראן, שברח מספרד בפרעות נגד היהודים בשנת קנ"א (1391) והתיישב באלג'יר. שם הוא שימש כחבר בבית דינו של הריב"ש, ולאחר פטירת הריב"ש מילא ר' שמעון בן צמח את מקומו בראש הקהילה. נפטר בשנת ר"ד (1444).