סוכה יא ע"א - יג ע"א

  • הרב אליקים קרומביין
לימוד מודרך למסכת סוכה
דפים יא. - יג.
דף מספר 15
מניין שסכך חייב להיות עשוי מדבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ?
שאלה זו היא שתעמוד במרכז עיוננו הפעם.
א. שאלות בקיאות - מקורות לדברים הפוסלים בסכך (יא. "זה הכלל" עד המשנה יב.)
1. ריש לקיש מדמה סכך לעננים, ויסוד השוואה זו הוא שיטת ר' אליעזר ש...; והרי עננים אינם מקבלים טומאה, וגם גידולם מן הארץ, ככתוב...
2. ר' יוחנן, הסבור כר' עקיבא ש..., חיפש דרך אחרת. היה ניתן להיעזר בפסוק "חג הסוכות" כדי להשוות סוכה ל____, אלא שאז היה עלינו להסיק ש... . על כן, עדיף להסתמך על סוף הפסוק "באספך מגרנך ומיקבך", כאשר הכוונה היא ל..., ולא ל____ עצמו, שבו לא ניתן לסכך.
3. ר' ירמיה ערער על כך, כי בעצם ניתן היה לסכך ב____ ____; אולם רב אשי ממשיך להסתמך על מקרא זה, מהדיוק "מיקבך" ולא...
4. מקור נוסף הוא מהפסוק בספר נחמיה האומר ש...
5. הגמרא אינה מדברת בפירוש על המקור לפסול "מחובר". אולם רש"י במשנה הסביר ש... (וראו בשאלות לעיון בדף הקודם.)
ב. שאלה לעיון: ענני כבוד או 'סוכות ממש' - מחלוקת ר' אליעזר ור' עקיבא לאור מקורות אחרים בחז"ל
התורה המצווה על הישיבה בסוכה מציינת "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ"ב). פסוק זה מעורר תהיה, מכיוון שאלמלא אזכור זה לא היינו יודעים בכלל שהיו "סוכות" במדבר. ייתכן שנקודה זו מחזקת את השיטה של "ענני כבוד", שכן ענן זה הוא מאפיין בולט במשך כל המסע במדבר.
פיתרון מסוים לתעלומה ניתן למצוא במכילתא דרבי ישמעאל, על הפסוק בפרשת בשלח "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה" (שמות, פרק י"ב, פסוק ל"ז):
"סוכותה". סוכות ממש היו, דכתיב "ויעקב נסע סוכתה" (בראשית לג יז), דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים אין סוכות אלא מקום, שנאמר "ויסעו מסוכות ויחנו באיתם" (במדבר לג ו) - מה איתם מקום אף סוכות מקום. רבי עקיבא אומר אין סוכות אלא ענני כבוד שנאמר "וברא ה' על מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ונוגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה" (ישעיה ד ה). אין לי אלא לשעבר, לעתיד לבא מנין? ת"ל "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב" (ישעיה ד ו) וגו' ואומר "ופדויי ה' ישובון ושמחת עולם על ראשם" (שם לה י)[1].
במדרש שכל טוב[2] על אתר יש הסבר נוסף לשיטה של "סוכות ממש" -
על שם סוכות שעשו להם קראו שם המקום סוכות, ודומה לדבר ויעקב נסע סכותה...ולמקנהו עשה סוכות, על כן קרא שם המקום סוכות (בראשית לג יז).
מכאן, שאולי שיטת "סוכות ממש" דווקא יוצאת מחוזקת, כי משמעות "בהוציאי אותם" היא מיד בשעת היציאה; ואילו הפירוש שמדובר בתופעה שהתמידה במשך ארבעים שנה דחוק יותר.
ואם תאמר - מדוע היו סוכות דווקא בשעת היציאה ולא לאחר מכן? גם לעניין זה יש הסבר במדרש שכל טוב שם:
...ר' אליעזר דאמר סוכות ממש עשו להם במקום חנייתם לסוף תק"כ מיל, דכתיב הושבתי את בני ישראל (ויקרא כג מג), כדרך מלכים היושבים בסוכות, ולא כדרך עבדים שבורחין בהחבא.
בדברי ה"שכל טוב" הנ"ל יש גם מענה לשאלה אחרת. אם הסוכה היא זכר לענני כבוד, מובן מדוע ציוותה התורה לציין דבר זה לדורות; אבל מה מיוחד בסוכות "ממש" הראוי להזכירו בכל שנה ושנה? ובכן, מדובר בכך שיצאו "כדרך מלכים"; ומן הסתם המחבר מתייחס למציאות שהייתה מוכרת לו. ראו בערוך השולחן, העונה על שאלתנו באופן אחר:
ותניא [סוכה יא:] "כי בסוכות הושבתי את בנ"י"; ענני כבוד היו דברי ר"א, ר"ע אומר סוכות ממש עשו להם. והנה, לדברי ר"א וודאי דשייך לעשות זכרון לדבר הגדול הזה, שהקיפן בענני כבוד. וכמו שהתוודו בעלותם מן הגולה בנחמיה [ט'], שאמרו "אף כי עשו להם עגל מסכה" וגו', "ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר את עמוד הענן לא סר מעליהם", וגו' "ואת עמוד האש בלילה" וגו'. דבענני כבוד היתה התגלות אלקות ממש, כמו שאמר משה רבינו בעניינא דמרגלים, אשר עין בעין נראה אתה ד' ועננך עומד עליהם "ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה" [במדבר יד, יד]. אבל לר"ע, שאומר דהכוונה על סוכות ממש, מאי רבותא יש בזה שתאמר התורה על זה למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו'...
והעניין כן הוא, דמפני זה נצטוינו לעשות סוכות דוגמת הסוכות שעשו להם במדבר, כדי שיתגלה ויתפרסם מתוך מצות הסוכה גודל מעלתן של ישראל במדבר; שהיו הולכין עם כובד האנשים והנשים והטף ריבי רבבות, במקום אשר אין בטבע האדם להיות בו, כמו שהעיד הכתוב "לא מקום זרע". וכן אמר הנביא לישראל "המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה" [ירמיה ב, לא], כלומר דבמדבר הכנתי להם כל דבר ולא חסרו דבר וכמו שאמר משה רבינו בפ' דברים [ב, ז] "ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ד' אלקיך עמך לא חסרת דבר". ונמצא, דעיקר מצוה זו הוא זכרון המסע הגדול שבמדבר, שלבד שלא היה מקום זרע, עוד אפילו בתים קבועים לא היה להם, אלא סוכות בעלמא. ולזה נצטוינו לעשות סוכות דוגמתן למען נזכור גודל מעלתינו מהשגחת ד' עלינו מאחרי יציאת מצרים.
(או"ח, סימן תרכה, סעיפים ב - ג).
ג. שאלות בקיאות - סיכך בחבילי עצים (עד יב: למעלה "נמי אינה סוכה") ופרטי דינים נוספים בסכך פסול (עד אמצע יג: "כמאן דליתנהו דמי")
1. אסור לסכך בחבילי קש ועצים, אבל כולן ש____ כשרות, וכולן כשרות ל____ .
2. הגמרא עורכת השוואה בין משנה זו לבין המשנה להלן טו., הפוסלת סוכה הנעשית על ידי...
3. בשני המקרים ניתן לפסול מן התורה, שהרי הגדיש לא הושם במקומו לשם ____, וגם חבילי עצים ייפסלו מדאורייתא אם ניתנו שם למטרת... ; מאידך, גם בגדיש וגם בחבילי עצים שניתנו במקומם לשם ____, יהיה הפסול מדרבנן, משום גזרת "____", שפירושו...
4. לדעת ר' יוחנן, איזו משנה דיברה על איסור דאורייתא, ואיזו על איסור דרבנן?
5. "חיצים", כלומר קני-עץ האמורים להתחבר לראשי-חץ ממתכת, פסולים לסיכוך אם... ; העיקרון שבכך הוא שבית קיבול ה____ _____ שמיה ____ ____ .
6. ר' יוחנן פוסל "אניצי פשתן"[3] לסכך, דהיינו פשתן שכבר... , והכשיר "הוצני" פשתן, והסתפק לעניין "הושני". רבה בר בר חנה לא ידע אם הספק מתחיל כבר אחר שלב... , או דוקא לאחר...
7. הטעם לפסול "אניצי" פשתן הוא ... (רש"י).
8. אסור לסכך בדבר שריחו רע כי...
9. מטעם דומה פוסלים סכך ש...
ד. שאלות לעיון
 חיצים נקבות
חיצים נקבות פסולים לסכך משום שבית קיבול העשוי למלאות נחשב בית קיבול. בעניין זה יש סתירה ברמב"ם. מצד אחד הוא פוסק כדברי סוגייתנו:
סיככה בחצים בזכרים - כשרה, בנקבות - פסולה, אף על פי שהוא עשוי להתמלאות בברזל, בית קיבול הוא ומקבל טומאה ככל כלי קיבול.
(הלכות סוכה פרק ה, הלכה ה').
אך בעניין טהרת כלים הוא אומר אחרת:
בית קיבול העשוי למלאותו אינו בית קיבול, כיצד בקעת של עץ שחוקקין בה בית קיבול ותוקעין בו הסדן של ברזל, אם של נפחים היא אינה מקבלת טומאה שאע"פ שיש בה בית קיבול לא נעשה אלא למלאותו וכן כל כיוצא בזה, ואם היתה של צורפין הרי זו מקבלת טומאה מפני שהן מגביהין את הברזל בכל עת שירצה ומקבצין את שפות הזהב והכסף המתקבצת שם תחת הסדן והרי נעשה לקבלה וכן כל כיוצא בו.
(הלכות כלים פרק ב, הלכה ג').
ביישוב הסתירה, עיינו בערוך לנר כאן:
ולענ"ד י"ל דרש"י והרמב"ם סוברים דבית קבול בעוד שהוא ריקן אף שעשוי למלאות אח"כ מ"מ זה טמא לכ"ע דמה בכך שאח"כ יתמלא הא עתה הוא עדיין ריקם וראוי לקבל אבל בית קבול אחר שנתמלא וישאר מלואו שם לעולם בזה פליגי ר"א ורבנן[4] דלרבנן טהור דהא אין כאן בית קיבול עוד ואף דאם הי' בתחלה ב"ק גמור על מנת שלא למלאות ואח"כ מלאו נשאר בטומאתו אף שלא יטול מלואו עוד ה"ט דבתחלה נעשה לב"ק גמור ומה יטול תורת טומאה ממנו אבל זה שבתחלה נעשה ע"מ למלאות א"כ לא הי' לו דין ב"ק רק שבעודו ריקן מטמא כיון שראוי לקבל בו עכ"פ אבל אחר שנתמלא כאלו נסתם לגמרי ונפסד בית קבולו דמי וטהור לרבנן אבל לר"א גם זה טמא...אבל גבי חצים דאיירי בשעוד שהם ריקם וראוי לקבול זה טמא לרבנן אף שב"ק העשוי למלאות הוא...ולפ"ז יצא לנו מזה דסולם אף שהשליבות תקועים בבית קיבול העשוי למלאות מ"מ טהור בעוד שהשליבות תקועות שם אכן בתשובת הרשב"א וכן בש"ע א"ח (סי' תרכ"ט ס"ז) נפסק דטמא...
תשובה אחרת כתב ר' חיים בן עטר, בעל "אור החיים" על התורה, בספרו "ראשון לציון" למסכתנו:
והנכון לומר הוא דשני מיני עשוי למלאות הם, אחד כשבית קבול הוא לתשמיש צורכי הכלי עצמו שיש בו בית קבול זה הגם שמתמלא, חשיב בית קיבול, היינו חצים נקבות שהנקבות שבהם הוא כדי שישמש בחץ זה למרחוק על ידי חץ שתוחב בו, ונמצא בית קיבול הוא צורכי החץ כדי שיעשה מלאכה שלימה. ולזה שמיה בית קיבול והיינו מה דחדית לן רב. ואיכא בית קיבול אחר והוא כשאינו לתשמיש הכלי עצמו אלא לתשמיש כלי אחר הבא בתוכו כדי להשתמש בו ונמצא כל הבית קיבול אינו אלא בשביל המתמלא בו ולא בשביל הכלי שנעשה בו בית קיבול, זה לא חשיב בית קיבול כלל. והיינו הך דקתני בפרק י"ז דכלים דתחתית הצורפין דהתם נקבות הבקעת שבתחתית (אינו) אלא לתשמיש הסדן לא לתשמיש הבקעת ולזה לא שמיה בית קיבול. ומאן דאית ליה מבוא בטומאה וטהרה ירגיש חילוק זה כי נכון הוא...
 סיכוך בסולם
 הפוסקים מרבים לדון במקרה זה. יתכן שהסולם מקבל טומאה כיוון שיש בו בית קיבול (כמו חיצים "נקבות" - שתי קורות העץ שבצדדי הסולם נקובות בשביל שהשלבים יכנסו בהן), משום טומאה דרבנן הקיימת במקרים מסויימים בפשוטי כלי עץ, או משום שהוא מקבל טומאת מדרס[5]. נביא כאן את שתי התשובות העיקריות בראשונים.
שאלה: סוכה שרצו להשים למעלה סולם, או כדי להניח הסכך על גביהן כשר הדבר או לאו?
תשובה: יראה דשרי, אפי' לסכך כל הסוכה בסולמות שלנו. דאין סכך פסול אע"ג דכלי הוא, מ"מ לא מקבל טומאה, דכלי עץ שאין לו בית קיבול אינו מקבל טומאה. וא"ת מ"מ טמא מדרס, ומוכח שילהי פ"ק דסוכה (דף יט ע"ב) דאפי' פשוטי כלי עץ, אם ראויין הן למדרס אין מסככין בהן, הואיל וטמאין טומאת מדרס, וסולמות נמי ראויין למדרס דעולין ויורדין בהן. י"ל דמ"מ לא מטמאו מדרס. והכי איתא בתוס' פ' בכל מערבין (ערובין לא ע"א ד"ה בפשוטי) ובתוס' פ' המוכר את הבית (ב"ב ס"ו ע"א ד"ה ושאני) דתניא בתורת כהנים - סולם וקולב אע"ג דעולים ויורדים בהן אינן מטמאין מדרס. ומפרש הטעם דאין עשוים להנאת מדרס, אלא כדי לעלות ולירד בהן... ומפרשים התוספו' בב"ב ובעירובין לחד פירושא, דאפילו לטומאה דרבנן ליכא בסולם וקולב. ולפר"י התם היינו יכולים לומר דאית ליה דיש טומאה מדרבנן. ומ"מ נראה דאפי' אי נמי דסבר הכי ר"י, מ"מ נוכל לומר דאפ"ה שרי לסכך בו, הואיל ומדאורייתא לית לי' שום טומאה בעולם...ולא דמו נמי לאניצי פשתן דכתבו תוס' בההיא שיטה בסופה, דאין מסככין בהן. דהתם נמי כדפי' הואיל וקרובים הן לטוי דפסול מדאורייתא. אבל כגון סולם דאפי' אי מטמא מדרס מדרבנן, הואיל ולא אשכחן דמקבל טומאה מדרבנן דפסול לסכך בו, ליכא נמי למיגזר בגופו אטו דאורייתא...כמדומה שתמצא כתוב שאחד מהגדולים דרש דאין לסכך בסולם. ואנא הנראה לע"ד כתבתי.
(שו"ת תרומת הדשן, תשובה צ').
שאלה: סולם המיטלטל, אם מותר לסכך בו לכתחלה, והוי פשוטי כלי עץ, וכחיצין זכרים? או הוי כדף של נחתומין, כיון שמשתמשין בו, דרך עליה וירידה, ומקבל טומאה, ואין מסככין בו?
תשובה: סולם זה, עשוי לטלטל כשק, ויריכותיו נקובים, לקבל ראשי השליבות. נראה שהוא מקבל טומאה, דבית קבול העשוי למלאת, שמיה קבול. והרי הוא כחיצין נקבות. וחמור טפי, מדף של נחתומין. דאילו דף של נחתומין, אינו טמא מדאורייתא, אלא מדרבנן. שאין פשוטי כלי עץ, מקבלים טומאה מדאורייתא, אלא במשמש אדם ומשמשיו: כשלחן, וטבלא, ודלופקי. אבל משמש אדם לבד, כדף של נחתומים, אינו אלא מדרבנן. וסולם, שבתורת כהנים דקתני: יכול אף הסולם, והקולב, והמנורה? ת"ל: כלי עץ; ולא כל כלי עץ. וכן שנינו בתוספתא: כלים העשויים לשמש האדם, כגון הסולם והקולב, טהורים. נראה: כשאין להם בית קבול, אלא ששליבותיו קבועות ע"ג יריכותיו.
אלא שהרמב"ם ז"ל כתב, פ"ב מהל' כלים: בית קבול העשוי למלאות, אינו בית קבול. כיצד? בקעת של עץ, שחוקקים לה בית קבול, ותוקעין בה הסדן של ברזל, של נפחים, אינה מקבלת טומאה. שאע"פ שיש לה בית קבול, נעשית למלאת. וכן כל כיוצא בזה. ואיני יודע, מה הפרש יש: בין בית קבול זה, לבית קבול של חיצין נקבות? שאף הן, עשויין למלאת. ועליהם אמרו: שאין מסככין בהן, דבית קבול העשוי למלאת, שמיה קבול...
(שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, תשובה רטו).
להלכה, למרות שתרומת הדשן מקל והשו"ת "המיוחסות" מחמיר, נראה שאין כאן מחלוקת, כי הם מדברים על סולמות שונים. אולם, השולחן ערוך מסתפק:
יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו. הגה: לכן אין לסכך עליו; ואפילו להניחו על הסכך להחזיקו, אסור; וה"ה בכל כלי המקבל טומאה, כגון ספסל וכסא שמקבלין טומאת מדרס (מהרי"ל).
(סימן תרכט, סעיף ז').
וקשה להבין מדוע, כפי שכתב ערוך השולחן:
ולפ"ז תמיהני על רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ז' ... ולא אבין מקום הספק דאם הסולם היא בית קיבול וודאי פסול לסיכוך ואם נקובים מעבר לעבר או שהשליבות על גבי היריכות וודאי כשר לסיכוך ומפרשי הש"ע [ט"ז סק"ט ומג"א סק"ח] כתבו דמקום הספק הוא בסולם שאינו בית קיבול אלא אולי לא פלוג רבנן ואסרו כל הסולמות ע"ש ודברים תמוהים הם וכי אפשר לגזור גזירות מדעתינו... אמנם באמת נראה מדבריהם דלא מיירו כלל בדין לסכך בסולמות אלא מיירו בסולם האסור לסכך בו שיש בו בית קיבול ולעניין לסכך על גביו מטעם מעמיד בדבר המקבל טומאה[6] ומקום הספק הוא משום דרוב הפוסקים דחו הך דמעמיד בדבר המקבל טומאה ובעלי הש"ע עצמם פסקו כן... אלא דכאן יש לאסור יותר דשם המעמידים הם מן הצד ואין הדבר ניכר כל כך משא"כ כאן שהמעמיד הוא על כל אורך הסכך למטה או למעלה להחזיקו והוה כאלו הוא עיקר הסכך...
(סימן תרכט, סעיפים יז-יח).
בעניין סולמות - נסיים בספר מנהגי מהרי"ל (סוכות):
אמר מהר"י סג"ל כל דבר המקבל טומאה אסור לסכך בו, לכן יזהר כל אדם שלא להניח סולם או שברי כלים של ספסלים וקתדראות על הסכך להחזיק את הערבה דחיישינן שמא נטמאו במדרס. ופעם אחת ראה מהר"י סג"ל על הסוכה עץ והיה בראשו מחושק בברזל, וצוה הרב להסירו דשברי כלי הוא ושמא נטמא.
מה תמוה בדברים אלה?
 
 
 
 
 

[1]   שימו לב שהגרסה במכילתא הופכת את שיטות ר' ישמעאל ור' עקיבא, לעומת מה שמופיע לפנינו בבבלי. במכילתא אחרת - מכילתא דר' שמעון בן יוחאי - הגרסה כבבלי.
[2]   דרך אגב, "מדרש שכל טוב" אינו חיבור השייך לתקופת חז"ל, אלא פרי עטו של חכם איטלקי במאה ה-12, ר' מנחם בן שלמה.
[3]   סדר הכנת חוטי פשתן הוא כך:
א. שורים את הגבעולים במים מספר ימים כדי שניתן יהיה להפריד את הסיבים מן הקליפה והליבה הקשות;
ב. כותשים את הגבעול כדי לעשות הפרדה כנ"ל;
ג. סורקים את הסיבים להפרידם זה מזה.
[4]   כוונתו למחלוקת שהובאה בתוספות ד"ה מהו דתימא.
[5]   כלומר טומאת "משכב ומושב" המוזכרת בתורה. חז"ל מבינים שהכוונה לכל כלי הנועד לשאת את משקלו של האדם.
[6]   בסוגיית "מעמיד בדבר המקבל טומאה" נעמוד בע"ה בפרק השני.