סוכה יב ע"ב - יא ע"א

  • הרב אליקים קרומביין
לימוד מודרך למסכת סוכה
דפים יב: - יג.
דף מספר 16
א. מוצרי פשתן - שאלות לעיון (יב:)
בסוגיית הגמרא יב: למדנו על המגבלות בשימוש במוצרי פשתן בתור סכך. הפעם נעיין יותר בהלכה זו, במיוחד לאור השלכותיה המעשיות.
אניצי פשתן
מכיוון שאניצי פשתן הם אינם כלי וגם לא "בגד" ארוג המקבלים טומאה, מה טעם הפסול? בראשונים יש דעות שונות. לדעת רש"י (ד"ה סככה באניצי פשתן) מדובר בכל זאת בקבלת טומאה. השווו זאת לרמב"ם ולראב"ד:
סיככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשרה שעדיין עץ הוא, ואם דק ונפץ אותן אין מסככין בו מפני שנשתנית צורתו וכאלו אינן מגדולי קרקע. מסככין בחבלים של סיב ושל חלף וכיוצא בהן שהרי צורתן עומדת, ואין החבלים כלים.
(רמב"ם הלכות סוכה, פרק ה', הלכה ד').
והשיג על כך הראב"ד:
ואם דק ונפץ אותו אין מסככין בו מפני שנשתנית צורתו. א"א טעם אחר יש לנו בזה, מפני שעניצי פשתן ראויים ליתן אותם בכרים וכסתות והרי הן מקבלין טומאה ע"י דבר אחר. ולא פחיתי מבלאי כלים.
(שם).
לדעת רש"י עולה שלהלכה הפסול של דבר "המקבל טומאה" מתייחס גם לטומאת נגעים. מקור דעה זו במסכת שבת. בדף כו. שם מובאים דברי ר' שמעון בן אלעזר:
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל היוצא מן העץ - אין בו משום שלש על שלש, ומסככין בו, חוץ מפשתן.
ופירש שם רש"י:
ומסככים בו - סוכה, הואיל ואינו מקבל טומאה, דאין מסככין בדבר המקבל טומאה, כדילפינן במסכת סוכה (יב, א) מגרנך ומיקבך.
חוץ מפשתן - דילפינן לקמן דאיקרי עץ, ומקבל טומאת נגעים אפילו אונין[1] שבו, כדלקמן, הלכך אין מסככין באונין.
הגמ' דנה בשיטת רבי שמעון בן אלעזר, ואומרת כך:
אמר אביי: רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד. רבי שמעון בן אלעזר - הא דאמרן, סומכוס, דתניא, סומכוס אומר: סיככה בטווי - פסולה, מפני שמטמאה בנגעים.
(כז:).
ופירש שם רש"י:
אמרו דבר אחד - דדבר המיטמא בנגעים אין מסככין, ואף על גב דאינו מטמא בטומאת מגע.
הא דאמרן - חוץ מפשתן, ולא קאמר חוץ מבגד פשתן - משמע אף על גב דלאו בגד, שלא נטוה כגון אונין, או נטוה ולא נארג - אין מסככין, הואיל ומטמו בנגעים, ואף על גב דלא מטמא בשרצים.
סיככה בטווי - הואיל ומטמו בנגעים, דכתיב או בשתי או בערב, והוא הדין נמי לאונין משיתלבנו, והאי דנקט טווי - לאשמעינן דטווי מטמא מיד, דטווייתו הוא גמר מלאכתו, ולא בעי שישלה[2].
כמאן - אמרה סומכוס להא - כר' מאיר, דאמר: מטמא מיד שנטווה, לישנא אחרינא כמאן אמרה אביי להאי מילתא, דההיא חוץ מפשתן - פשתן דווקא קאמר, אף על גב דלאו בגד, ועל כרחיך אפילו אונין במשמע, אלמא: אונין מיטמא בנגעים.
כי האי תנא - כר' יהודה.
משישלה - שיהיו שולין אותו מן היורה, ששולקין אותו בה ללבנו.
משיתלבנו - בתנור.
התוס' אצלנו מתחבטים בפירושו של רש"י, משום שלדעתם פשתן שאינו טווי אינו יכול לקבל טומאת נגעים; ולכן הם נוקטים בשיטה מעט אחרת מרש"י (בשליש אחרון "לכן נראה דאניצי וכו'"). על כל פנים, ייתכן שהחולקים על רש"י (הרמב"ם והראב"ד) יסברו שטומאת נגעים אינה מספיקה כדי לפסול סכך (וראו עוד בסוף תוס' הנ"ל "ועוד י"ל" שהתנאים נחלקו); אך יש לעיין בכך - מדוע נחלק בין טומאת לנגעים לטומאות אחרות? ב"רשימות שיעורים" מובא בשם הגרי"ד:
ונראה שהטווי הטמא בטומאת נגעים לא נטמא על ידי קבלת טומאה מדבר המטמאו, אלא טמא הוא טומאת עצמו.
כלומר, "שתי וערב" מוזכרים בתורה כטמאים אם יש בהם נגע, ואז דינם כבגד המנוגע, שהוא אב הטומאה. ואילו מה שמקבל טומאה מדבר אחר אינו "אב" טומאה" אלא "ראשון לטומאה". יתכן שכדי להיפסל לסכך נחוצה היכולת לקבל טומאה, ולא רק להיות טמא; כלומר: רק דבר המקבל טומאה מדבר אחר נפסל לסכך, אך חפץ שיכול להיות אב טומאה ולא להטמא - לא. סברה זו כבר מובאת בשם ר' חיים, סבו של הגרי"ד, בחידושים שנרשמו מפיו על הש"ס. הוא אמר שגם רש"י מסכים שנחוצה היכולת לקבל טומאה דווקא, אלא שבאמת יכולת זו נמצאת גם בשתי ובערב:
משום דבגד המתטמא בנגע מלבד דהוא נעשה לדבר טמא ול"שרץ עצמו", עוד יורד עליו דין קבלת טומאה, וסימנך דאחר טהרתו צריך טבילה לטהור[3], הרי דקבל טומאה מן הנגע, דבדין שהוא נגע צרעת[4] לא שייך טבילה. וכיון שריבתה תורה לענין נגעים שגם שתי וערב דין בגד לו לענין נגעים...כמו הבגד שיש לו תורת קבלת טומאה...דגם הם צריכים טבילה ולכן פסולים לסכך...
האם ניתן להשיב על טענת ר' חיים, ולקיים את סברת החולקים על רש"י, שאין שתי וערב נחשבים "מקבלי טומאה"?
סכך לנצח
יש לדון האם סכך הקשור בחוטי כותנה נפסל כמו "אניצי פשתן". על פי פירושו של רש"י ב"אניצים" לא צפויה בעיה בחוטים אלה, מכיוון שטומאת נגעים נוהגת רק בפשתים וצמר, כמפורש בתורה; אך לשיטת הרמב"ם והראב"ד עלולה להווצר בעיה. להלכה, סברתו של הרמב"ם נפסקה לפחות במקרה אחד - עיינו בשו"ע סימן תרכט סעיף ה':
בחבלים של פשתן, פסולה; של גמי ושל סיב, כשרה.
השו"ע נוקט את לשון הרמב"ם שראינו (ומקור הדברים הוא בירושלמי), וברור שההבדל מובן רק בכך שבחבלי סיב ניכרים העשבים בצורתם המקורית בתוך החבל, מה שאין כן בחבל פשתן. בכל אופן, יש מקום לפי זה לפסול חוטי כותנה, שנשתנתה בהם צורת הצמח המקורי.
אולם, ב"סכך לנצח" משמש החוט רק כ"מעמיד" את הסכך, וכאן באנו למחלוקת האם אסור להעמיד את הסכך בדבר הפסול בעצמו לסיכוך (על חילוקי דעות אלו נלמד בע"ה בפרק השני), וגם אם אסור - האם אסור להעמיד גם בדבר שפסולו הוא דרבנן. לנקודה זו התייחס הריטב"א יא:, על דברי המשנה "וכולן כשרות לדפנות":
יש שפירשו כשאינו סומך עליהם[5], דאסור לסמוך בדבר שאין מסככין בו, גזירה שמא יסכך בהם כדאיתא לקמן במכלתין (כ"א ב'). ואין צורך, אלא מתניתין כפשטה דבזו שאיסורן מדרבנן לא גזרו סמיכה.
על פי זה, פסק הגר"ע יוסף שליט"א (יחווה דעת חלק א סד) כך:
ולכן חוטי כותנה שפיסולם לסכך הוא רק מדרבנן, לדעת הרמב"ם מפני שנשתנית צורתו, ולדעת הראב"ד מפני שראוי ליתנו בכרים וכסתות, מותר להעמיד בו הסכך לכתחילה. ואף שהגאון בעל פרי מגדים באשל אברהם (סי' תרכ"ט אות י"א) נסתפק אם גזרו בזה גזירה לגזירה, ויש אחרונים שפסקו להחמיר, העיקר כמו שמפורש בדברי הריטב"א הנ"ל להקל.
ב. סיכוך במיני צומח - שאלות בקיאות (יג. "אמר רב גידל"- יג: " דליתנהו דמי")
מכל מה שלמדנו עולה שלא כל מיני הצומח כשרים לסכך. הגמרא בודקת אם גבעולים הגדלים בקלח אחד מהווים "חבילה" שאין מסככים בה, וכן יש בעיות אחרות העלולות לפסול את הסכך - אם הוא ראוי לאכילה, או שהוא מתייבש בקלות. אגב כך אנו לומדים הלכות שונות הקשורות למינים האלה.
1. "אפקותא דדיקלא" אינו פסול כדין חבילי עצים. הסבירו את המציאות ואת טעם הדין.
2. הנ"ל יהיה כשר אפילו אם...
3. האם מכשירים אזוב שיש לו שם לווי להזאת מי חטאת? היכן מצאנו סתירה לדין זה?
4. אביי יישב את הסתירה בכך שאין לפסול "שם לווי" אלא אם כך היה נקרא עוד לפני ____ ____, אבל רבא מתרץ ש"מרירתא דאגמא" אינו באמת שם לווי, אלא...
5. כמה "חתיכות" מהוות חבילה שאסור לסכך בה? הדבר תלוי במחלוקת התנאים לעניין אגודת אזוב ב____ ____ . לדעת חכמים, מספר הקלחים באגודת אזוב הוא ____ בהתחלה, ושייריו ____, ור' יוסי מצריך _____ בהתחלה ושייריו _____ . לפי זה, אמר רב חסדא, חכמים יחלקו גם בהגדרת "חבילי עצים" לעניין סוכה, האם יש בכל חבילה ____ או ____ .
6. אין איסור לסכך בחבילי עצים שדרך בני אדם להתירן מיד, ולא לאחסנן כאשר הן קשורות. לפי זה ניתן להשתמש באסורייתא דסורא, שנקשרו רק למטרת ____ . וכמו כן יש מכשירים את השימוש ב"צריפי דאורבני", שנועדו ל... , אחרי שהתירו את חיבורם העליון, כי אז רק הקליעה התחתונה מחברת אותן, וזו אינה מחזיקה מעמד תוך כדי טלטול.
7. מיני מרור שמנו חכמים יכולים לשמש "אהל" בדיני טומאה כאשר הם ____ . ולפי זה הם גם ____ את הטומאה וגם חוצצים בפניה. ואף על פי שדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפניה, מינים אלה אינם מקבלים טומאה כי...
8. אך חכמים גזרו שאינם חוצצים, שלא יסמכו עליהם כאשר הם ...
9. לעניין סוכה, פוסלים מינים אלה בשיעור שלשה טפחים כמו אויר, כי ...
ג. שאלה לעיון - ירקות בתור מחיצה ובתור סכך
אם קודם בדקנו את עניין "סכך לנצח", סוגייתנו עוסקת באופן ישיר במקרה הפוך - סכך העומד להתקלקל בעוד כמה ימים.
שמואל (יג:) מביא לנו שלוש הלכות הקשורות לירקות שבהם יוצאים ידי חובת מרור - שתי בעניין טומאת אהל, ואחת בעניין סוכה. יש לשים לב בדבריו לשתי נקודות. קודם כל - הגרסה. נביא כאן את הראבי"ה לסוגייתנו (תריז):
ואמר רבי אבא אמר שמואל כל ירקות שאמרו חכמים אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אין חוצצין בפני הטומאה ומביאין את הטומאה ופוסלין בסוכה משום אויר. מאי טעמא, כיון דלכי יבשי פרכי ונפלי כמאן דליתנהו דמי. ואית דגרסי ואין מביאין. ויש מביאין ראיה ממסכת אהלות. ואין צורך לנו בזה להאריך.
לפי הגרסה השנייה, הירקות אינם נחשבים אהל, מחיצה או סכך לעניין אף אחת מן ההלכות שנאמרו כאן.
שאלה שנייה היא מדוע מציין שמואל דווקא ירקות שיוצאים בהם ידי חובה בפסח, והאם יש הבדל עקרוני בינם לבין ירקות אחרים. דברי רש"י כאן ברורים. אולם, נעיין למשל במאירי:
ירקות שאמרו חכמים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח, הרי הן דקות הרבה ועתידות ליבש בנקל, ומתוך כך אינן קרויות אהל, לא להביא את הטומאה, אם היה טפח מהם מתאהל על כזית טומאה מצד אחד ועל כלי קטן מצדו השני, ולא לחוץ בפני הטומאה, אם כזית טומאה מתחתיו וכלי על גבו, או אם טומאה בבית זה וחלון פתוח ממנו לבית שבצדו אלא שסתום בירקות אלו. וכן כל הירקות בדין זה, חוץ מארבעה מפורשות במקומן, שעליהן רחבים וגסים ומתקיימין הרבה. והם האירוס והקיסום ודקת חמור ודלעת יונית. ויש גורסין בזו מביאין את הטומאה, אלא שגדולי המחברים הביאוה כשיטתנו. וכן לענין סוכה כל שסיכך בירקות חוץ מארבעה אלו נידון כאויר לפסול בשלשה שכל שידוע בו שמתיבש בתוך שבעה ולכשיתיבש יהא שם אויר בשיעור לפסול בשלשה או שתהא הסוכה חמתה מרובה מצלתה פסולות אף קודם שיתיבשו.
לדבריו, בעצם אין הסוגיה מבחינה בין "מרור" לבין שאר ירקות.
המשנה אהלות פרק ח', משנה ו' אומרת כך:
אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברים לקרקע, חוץ מן הירקות שמנו.
על פי משנה זו העיר התוס' רי"ד כאן - לפי הגרסה השנייה, "אין מביאין" - ששמואל בעצם לא מחדש דבר בהלכות טמאת אהל, אלא רק בעניין סוכה:
ושמואל אין מביאין את הטומאה ואין חוצצין בפני הטומאה לא איצטריך לי' למימר, דמתניתא הוא דכייל כל זרעים וכל ירקות, חוץ מן הירקות שמנו שאינן לא מביאין ולא חוצצין. אלא הא איצטריך לי' למימר שהן פוסלין הסוכה משום אויר, דכי היכי דלענין טומאה כמאן דליתנהו דמי ואע"פ שהן לחים ועושין צל כיון דלכי יבשי מיפרכי ונפלו כמאן דליתנהו דמי, ואי לא הוי מיפרכי היו פוסלין משום סכך פסול בארבעה טפחים... מפני שהן מאכל אדם, וכל האוכלין פסולין לסיכוך, ואע"פ עדיין לא הוכשרו, דפסולת גורן ויקב אמר רחמנא ולא גורן ויקב עצמן ואע"פ שלא הוכשרו... ואע"פ שלא הוכשרו כיון דראוין לקבל טומאה ע"י הכשר פסולין לסיכוך.
מדבריו למדנו תשובה לדברי רש"י כאן, שכתב שסתם ירקות ראויים לאכילה - ואם כך, הרי שהם לא חוצצים כיוון שהם מקבלים טומאה, ואין צורך בחשש יבשות; ולכן דברי שמואל נוגעים רק למרור. אולם, יש לומר שסברה זו אינה קיימת בירקות שלא הוכשרו, ולכן פסולם לחציצה הוא משום שהם עומדים להתייבש, והרי מטעם זה גם אינם מביאים את הטומאה.
על כל פנים, יש מחלוקת אם ההלכה שהירקות אינם חוצצים הוא חשש דרבנן, או דין מדאורייתא, לפיו הם גם אינם מביאים את הטומאה. מכאן לכאורה נפקא-מינה גם בהלכות סוכה - האם הפסול שלהם לסכך הוא מדאורייתא או מדרבנן. ואכן, בריטב"א משמע ששתי השאלות קשורות אחת בשנייה:
אמר שמואל וכו'...ואע"ג דבעודן לחין חזו לחוץ בפני הטומאה, גזרו רבנן השתא [כיון] דלכי יבשי מיפרכי וכמאן דליתנהו דמו, ומהאי טעמא אמור רבנן שיהו פוסלין בסוכה משום אויר שהוא פוסל בשלשה אפילו בסוכה גדולה, ולא כאוכלין דעלמא שפוסלין בארבעה, דגזור בהו מהשתא משום דלכי יבשו הוו כמאן דליתנהו, וכן פירש"י ז"ל, וגריס ומביאין את הטומאה, ואית דמפרשי לפום נוסחי דגרסינן אין מביאין דכולהו מדינא נינהו ולא מדרבנן דכיון דלאו בני קיומא נינהו לשבעת ימים מהשתא חשיבי כמאן דליתנהו, והראשון יותר נכון.
אך לפי כמה אחרונים אין הכרח לקשר בין טומאת אהל לבין סוכה. הם טוענים שייתכן לפסול ירקות לסכך מדאורייתא, למרות שלעניין אוהל ההתייבשות הצפויה משמעותית רק מדרבנן. זאת על פי הגמרא להלן כג עמוד א, "או על גבי גמל...לא שמה סוכה." עיינו שם - מה דעתכם על ההשוואה?
 
 
 

[1]   "אונין" = אגודות של פשתן מנופץ (כלומר, לא טווי לחוטים [רש"י שבת יז:]).
[2]   "שישלה" - שיוציאו מן הקדרה שבה מלבנים את השתי על ידי הרתחה.
[3]   כלומר להטהר.
[4]   כלומר אב הטומאה.
[5]   כלומר שהסכך נשען על הדפנות העשויות מחבילי עצים.