סוכה | דף יד | סיכוך בנסרים

דף מספר 18

המשנה הבאה דנה בסיבה אפשרית חדשה לפסול סכך. ייתכן שסיכוך הממלא אחר הדרישות העקרוניות - גידולו מן הקרקע וכו' - ייפסל בכל זאת בגלל דמיונו לתקרה של בית. אולם, ישנה מחלוקת האם עניין זה מהווה בעיה.

 

 

1. ר' יהודה מכשיר נסרים, ור' מאיר פוסל מטעם גזרת ____. נחלקו רב ושמואל בדעתם: לדעת רב, ר"י אינו גורס כלל גזירה זו, ור"מ פוסל רק ברוחב...

2. שמואל אמר שברוחב ____ ____ פסול לכולי עלמא, מכיוון שיש בזה שיעור ____. אולם, ר' מאיר הוסיף לפסול נסר הרחב מ____ עד _____, הואיל ויצא מתורת ____ .

3. המשנה אוסרת לישון מתחת לנסר. מובן שלשיטת רב, סיפא זו היא לדעת...בלבד.

4. המשנה אומרת שאין הסוכה נפסלת בשל הנסר, אבל זה משום שהוא מונח בצד, ויש לו דין ____ ____ (רש"י במשנה). אם הנסר מונח באמצע - מקיר לקיר - הוא מפסיק את הסוכה לשנים, והסוכה תיפסל אם אין כדי הכשר בכל חלק[1]. הכלל הוא שסכך פסול ברוחב ____ ____ יכול לפסול את הסוכה באופן הנ"ל (רש"י ד"ה שני סדינין) .

5. בברייתא נחלקו ר"י ור"מ אם שני נסרים מצטרפים. לשמואל ניתן לפרש שהצירוף הוא לכדי שיעור ____ ____ הפוסל את הסוכה באמצע, והלכו התנאים לשיטותיהם בנסר שהוא בין... ל...; ואילו לדעת רב המחלוקת היא בנסר ברוחב ..., וצריך לומר שה"צירוף" הפוסל לדעת ר' מאיר הוא ב...

6. אולם, לפי זה קשה איך דיבר ר' יהודה על "צירוף", כאילו ברור שהסכך עצמו פסול אלא שאינו מצטרף כדי לפסול את הסוכה כולה. לשמואל יש פתרון לשאלה זו, אם נאמר שכל תנא דיבר על נסר הפסול לשיטתו, וה"צירוף" לפסול את כל הסוכה יכול לבוא בחשבון ב...ששם הרוחב הפסול הוא ____ ____. כנראה שר' יהודה ור' מאיר נחלקו לא רק בשיעור נסר הפסול, אלא גם האם יש לפסול את כל הסוכה במקרה זה[2]. אך לשיטת רב, נצטרך לומר שר' יהודה הזכיר "צירוף" רק משום ש...

7. על מה נאמר בסוגיה "אין שעת סכנה ראיה"?

8. נחלקו האמוראים במי שסיכך בנסרים פסולים כאשר הם...

 

 

להלן הכרעת הרמב"ם להלכה במחלוקת בסוגייתנו:

נסרים שאין ברחבן ארבעה טפחים מסככין בהן אף על פי שהן משופין. ואם יש ברחבן ארבעה אין מסככין בהן ואע"פ שאינם משופין, גזרה שמא ישב תחת התקרה וידמה שהיא כסוכה. נתן עליה נסר אחד שיש ברחבו ארבעה טפחים כשרה, ואין ישנין תחתיו, והישן תחתיו לא יצא ידי חובתו. היו נסרין שיש ברחבן ארבעה ואין בעביין ארבעה והפכן על צדיהן שאין בהן ארבעה וסכך בהן הרי זו פסולה, שזה הנסר פסול בין שסיכך ברחבו בין שסיכך בעביו.

(הלכות סוכה ולולב, פרק ה', הלכה ז')

בדומה לכך פסקו רוב הראשונים, ועיינו ברא"ש סימן כ"ח בהסבר הדבר.

נקודה אחת ברמב"ם טעונה עיון - במקרה שנתן עליה נסר, הרמב"ם סותם ככתוב במשנה, ואינו מסייג את כשרות הסוכה כפי שעשה רש"י (יד. ד"ה ובלבד שלא יישן) בעקבות הגמרא להלן יז: (באמצע - "אמר רב יהודה אמר שמואל...עסקינן מן הצד"). המגיד משנה רוצה לפתור את הבעיה כך:

"נתן עליה נסר" וכו'. במשנה ובגמרא שם כלשון רבינו. ופי' הסוכה כשרה כשהנסר הזה הוא מן הצד, שנשארו לסכך הכשר שלש דפנות. אבל באמצע, הרי הוא מפסיק בין הדפנות ואין הסוכה כשרה, כמו שיתבאר בפרק זה, שסכך פסול פוסל באמצע בארבעה טפחים.

גם בנו של הרמב"ם שנשאל על כך הזכיר אפשרות ללמוד כך בדברי אביו. עם זאת, הוא גם מזכיר אפשרות אחרת:

והך אוקימתא דאוקמינן בגמרא (שם יז:) דנסר דתנן מן הצד כי היכי דלא תיקשי לשמואל מתחזי דשינויא (דחיקא) הוא, ולפיכך לא אפיק ז"ל מתניתין מפשטה. ונסרין שיש בהן ארבעה אע"ג דסכך פסול נינהו לא פסלינן להו אלא משום גזירת תקרה וגזירת תקרה (נראה דצ"ל "ליתא") בנסר אחד, דהא (ד)לא עביד איניש תקרה רוחב ארבעה. ולפיכך דייק ז"ל בדבריו נסר אחד, ואע"פ כן לא נדחה הגזרה בנסר אחד לגמרי, דהא אין ישנין תחתיו תנן, למימרא דאינו סכך כשר...

(שו"ת ברכת אברהם, סימן כ"ה).

פשטות דברי הרמב"ם מורה שאין בכלל אפשרות שנסר יפסול את הסוכה, למרות שאין ישנים ממש תחתיו. על מקור אפשרי לכך בסוגיה הצביע הגרי"ש אלישיב שליט"א. מן ה"לישנא אחרינא" (יד:) משמע - לדעת שמואל - שהתנאים נחלקו לא רק ברוחב הנסר הפסול, אלא גם האם יש "צירוף" בנסרים פסולים (כל אחד לשיטתו); ולגבי מחלוקת זו יש לומר שהשאלה היא האם נסרים עלולים לפסול גם את כל הסוכה, כשאר סכך פסול[3]. על כל פנים, משמע מכאן שהמחלוקת בין ר"י ור"מ אינה רק ברוחב הנסר, אלא במהות הדין. גם הגרי"ד בשיעוריו הסיק שלר' יהודה נסר שונה מסכך פסול אחר בעניין זה. מה סיבת ההבדל?

 

נראה שגזרת "תקרה" יסודה בפסול "בית", והרי בית פסול למרות שהוא עונה על כל הקריטריונים של סוכה מבחינת החפצא. ניתן לומר שבית אינו "פסול" כשלעצמו, אלא שאין יוצאים בו עקב אופן השימוש בו, דהיינו שדרים בו כל השנה; ואילו מצוות סוכה מותנית בשלילת הישיבה בבית של כל השנה, כפי שכתב במחזור ויטרי בשם "תשובות" (על פי הגמרא לעיל ב.):

ובני אדם שאין להם סוכה והולכין ומברכין בסוכת חביריהם וכסבורין שיצאו ידי חובתם טעות הוא בידם. שהברכה אינה מועלת אלא במקום שיצא מדירת קבע שלו ונכנס בסוכה. משום דאמרי' תשבו כעין תדורו, צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. וההיא ברכה לבטלה היא.

(סימן שנ"ט).

עולה מדבריו שאי אפשר לקיים מצוות סוכה בלי "לצאת מן הבית". אם כך, ייתכן שלר' יהודה רבנן החשיבו את מי שיושב תחת נסרים כאילו ישב בתוך הבית, אבל אין זה פסול בחפצא של הסוכה. האם ייתכן להסביר לפי זה מדוע הכשיר ר' יהודה נסר פחות מד'?

 

ר' יהודה וחכמים נחלקו, ככל הנראה, האם אפשר בשעת הסכנה לשבת בסוכה הפסולה מדרבנן. מגמה דומה - להקל בשעת הדחק - מוזכרת למשל בדברי המגן אברהם על פי הגמרא להלן כו. "חולים ומשמשיהם ...משום בקי":

ואיתא דף כ"ו שאם יש יתושים בסוכה מותר לישן בכילה אף ע"פ שיש לה גג י' [עסי' תרכ"ז]. משמע דזה עדיף מלישן חוץ לסוכה, דאיכא מ"ד דיצא בזה.

(סימן תר"מ, סוף סעיף קטן ט').

כוונת המגן אברהם היא לדעת ר' יהודה, שהתיר לישון תחת כילה (יא.).

על פי כיוון זה יש לדון: האם הדרישות ההלכתיות עשויות אכן להשתנות באופן מהותי כאשר המצב דחוק? מבחן לדבר יהיה אם ניתן בתנאים כאלה לברך על הישבה בסוכה.

בסוגייתנו עמד על כך הריטב"א:

תניא כותיה דרב סככה וכו' עד אמרו לו אין שעת הסכנה ראיה. פי', לדברי הכל אין עושין סוכה בדבר הפסול בגופו מן הדין אפי' בשעת הסכנה, דהא למאי מהני, הרי אינה סוכה כלל. אבל בנסרים שפסולן אינן בגופן אלא מדרבנן, משום גזירה, אמרו רבנן דבשעת הסכנה לא גזרו, כדי שלא תשתכח תורת סוכה ואוקמוה אדינא. אבל רבי יהודה סבר שאילו גזרו בהם חכמים כלל היו עושין לדבריהם חיזוק אפילו בשעת הסכנה כאילו היו פסולין מן התורה ומכיון שסיככו בהם אלמא לא גזרו בהם כלל... ושמעינן מינה שכל שפסולו מדבריהם משום גזירה מסככין בו בשעת הסכנה דלא אפשר בכשרות, ומברכין על ישיבתה. דאלו לא היו מברכין בה בשעת הסכנה מה ראיה מייתי מינה רבי יהודה, הא ודאי מכיון דלא מברכין בה כלל [ש"מ] דפסולה מדרבנן, אלא ודאי כדאמרן. ובפרק לולב וערבה (ל"א ב') מוכח בהדיא שכן הדין בכל פסולי ארבעת מינין שבלולב שהן מדבריהם, [ש]נדחין בזמן מצות לולב של תורה בשעת הסכנה, דלא אפשר אלא בהכי.

הריטב"א מודע לכך שמסברה ייתכן שנאפשר או נמליץ על ישיבת סוכה בשעת הדחק תוך וויתור על כמה דרישות הלכתיות אך לא נאפשר לברך במצב זה, כי גם בשעת הדחק לא נראה את האדם כמקיים את המצווה. אלא שלמעשה הוא מוכיח מן הגמרא שניתן לברך. דעות שונות בעניין זה הוזכרו על ידי המשנה ברורה:

כתבו הפוסקים דבשעת הדחק שאין להם במה לסכך מסככין בנסרים אפילו כשיש בהן ד' טפחים, וה"ה בכל דבר שאסרו חכמים משום גזירה. אכן, לענין ברכה יש דיעות בפוסקים, עיין לקמן סימן תרמ"ט ס"ו. ובחידושי הרשב"א[4] בענינינו דעתו נוטה דיכול לברך.

(סימן תרכט, סעיף קטן נ').

המשנה ברורה מפנה אותנו לסימן תרמט, ונביא כאן את הדברים למען ההשוואה לענייננו:

בשעת הדחק, שאין נמצא כשר, כל [הפסולים נוטלין, ואין מברכין.

הגה: ויש מכשירין לולב יבש, אפי' לברך עליו (רמב"ם פ"ח המגיד); וכן נוהגין לברך על לולבין יבשים, אפי' בדאיכא אחרים לחים (אגור); אבל בשאר מינים אין לנהוג הכי; ויש מקילין אפילו בהדס יבש (הגהות מיימוני ומרדכי), ויש לסמוך עלייהו בשעת הדחק;...וכל זה לענין לברך עליו, אבל בלא ברכה יכול ליטול כל הפסולין ולא יברך עליהם (טור).