סוכה דף כב | חבוט רמי

דף מספר 29

 

התחלנו ללמוד את הדיון בדף כב עמוד א ב"סוכה מודבללת". כזכור, שמואל מבין שסוכה המדובללת הינה סוכה אשר בין קניה המשמשים בתור סכך יש הפרשי גובה. האמוראים התלבטו כיצד ומתי מכשירים סוכה זו.

אביי התנה את כשרותה של סוכה המדובללת, בכך שהפרשי הגובה שבין הקנים אינם מגיעים לכדי שלושה טפחים. רבא הציע דרך להכשיר את הסוכה אפילו בהפרשי גובה גדולים יותר – אם יש ברוחב הקנים טפח, אזי אומרים "חבוט רמי", כדי להנמיך את הקנים הגבוהים מדי. מושג זה הופך מעתה להיות נושא לדיון בפני עצמו.

 

ב. שאלות על פשט הגמרא

1. יש להביא ראיה לדין "חבוט רמי" מהלכות טומאת אוהל. אם יש טומאה תחת אחת מקורות הבית, וקורות העלייה מכוונות לרווחים שבין קורות הבית, הטומאה מתפשטת תחת כל ה____, בתנאי שרוחב הרווחים (וקורות העלייה) הוא ____ .

 

2. קורה המתירה את המבוי, צריכה להיות ברוחב ____. שתי קורות שאין בכל אחת ____, מצטרפות אם הן "____", דהיינו שהניחן זו בצד זו.

 

3. הואיל וכל קורה היא פחות מטפח, אי אפשר לומר בהן "____ ____". לכן הפרש הגובה ביניהן חייב להיות פחות מ____ ____ .

 

ג. שאלה לעיון – חבוט רמי

ברור, כי קנה שאומרים בו "חבוט רמי" הוא דווקא קנה ברוחב טפח. אולם, לחלק מהראשונים ישנו תנאי נוסף. עיין בברייתא בדף כב. - במצב שמיקום הקורות העליונות הוא "בין התחתונות", אם הטומאה תחת אחת התחתונות הרי היא מתפשטת בכל הבית באמצעות "חבוט רמי", אבל רק אם יש בין הקורות התחתונות "פותח טפח", כלומר שהרווח בין הקורות התחתונות הוא טפח. מה חשיבותו של הרווח בין הקורות? עיין ברש"י סוף ד"ה  ותני עלה "אבל אין ביניהן...". הדברים אלה מבוארים גם בתוספות ד"ה קורות (באמצע) "והשתא הך ברייתא...כסתום". לפי זה, משמעות הרווח בין הקורות התחתונות היא עקיפה, כי על ידי זה אנו יודעים מה הרוחב של העליונות.

אחרים סבורים שכאשר אומרים "חבוט רמי" יש לוודא שהרווח שבדיוטא התחתונה מאפשר את הכנסת הקורה העליונה. הריטב"א גורס בברייתא שלא כדברי רש"י:

בד"א בשיש בהם טפח ויש ביניהם פותח טפח, אבל אין בהם טפח ואין ביניהם פותח טפח טומאה תחת אחת מהן תחתיה טמא... ונראה שא"צ למחוק גירסת הספרים... דכי אמרינן הכא אין בהן טפח לאו אתחתונות קיימי אלא אעליונות, דלא ארמרינן חבוט רמי עד שיהא בגג העליונות טפח, ושיהא חלל שבין התחתונות טפח ג"כ, שאם תרד העליונה למטה תמצא פותח טפח להכנס שם ולסתום... וה"פ בד"א דאמרינן חבוט רמי כשיש בעליונות בגגן טפח, ויש בין התחתונות באויר שבינהן פותח טפח, אבל ליכא חד מהני שאין בגג העליונות טפח, או שאין באויר שבין התחתונות פותח טפח, אין אומרים בזה חבוט רמי.

 

ד. שאלות על פשט הגמרא

1. משנתנו מכשירה כאשר צלתה מרובה מחמתה, אבל זה סותר את המשנה בתחילת המסכת האומרת ש..., ומשם משמע שיש להכשיר אפילו אם צלתה ____ לחמתה.

 

2. הגמרא מיישבת שבסכך עצמו צריך שתהיה ... , אבל למטה די ש...

 

3. הסוכה כשרה אפילו אם אין ה____ נראים מתוכה; אמנם בית שמאי פוסלים אם אי אפשר לראות "____ ____".

ה. שאלה לעיון – צפיפות הסכך

בשבוע שעבר העלינו את השאלה, אם דרישת פסול "חמתה מרובה" היא דין עצמאי השייך כל כולו להלכות סוכה, או שהיא ווריאציה מקומית על דיני מחיצות. האפשרות שדין "חמתה מרובה" כפוף לדיני מחיצות בולטת בשיטת רבינו תם בתוספות (כב:). הגמרא חוקרת בדין "ושצלתה מרובה מחמתה", האם צריך רוב סכך או שדי בחצי, ולאור דיוני הראשונים מתווספת השאלה: האם קובעים לפי החפצא של הסכך או לפי כמות הצל? עיין ברש"י בסוגיה; שים לב לסתירה הפנימית בדבריו (ד"ה כאן מלמעלה- הגרי"ד ז"ל הרחיב בזה את הדיבור ולבסוף נשאר בצ"ע). סתירה דומה קיימת גם בראשונים אחרים, עיין בר"ח וברי"ף.

שיטת רבנו תם מובאת בתוספות ד"ה כזוזא. גם הרא"ש בסי' ג' (עד "ואע"ג שאיסתרא וכו'") מביא את רבנו תם, ומקשה עליו בדיוק בנקודה זו של הקשר בין "צלתה מרובה" לבין דיני מחיצות. גם הר"ן דוחה את רבנו תם (י: ד"ה גמ' עד "זה נראה לי"), אבל יש לשים לב: האם הוא מסכים להנחת רבנו תם, שדין "צלתה מרובה" מסונפת למושג "פרוץ מרובה"?

על כל פנים, לדעת רבנו תם "חמתה מרובה" נקבע אך ורק לפי החפצא של הסכך עצמו, ואין שום משמעות לכמות הצל בתוך הסוכה.

כעת נראה כיצד שאלה זו נוגעת גם לנקודה אחרת: האם יש מקום להשוות להלכה בין סכך שחלקו אוויר, לבין סכך שחלקו פסול?

כסמך לשיטתו הביא ר"ת את הגמרא בעירובין, שם סובר רב פפא "פרוץ כעומד". הקשר הסוגיה בעירובין היא מחיצות שבת, ואולם הגמרא שם מביאה את הראיה דלהלן לשיטת רב פפא:

ת"ש המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המיטה אם יש רווח ביניהן כמותן כשירה.[1] הכא במאי עסקינן? כשנכנס ויוצא[2].

בפשטות היה נראה שבמקרה המובא בעירובין של סכך שחלקו כשר וחלקו פסול, אבל אין בו רווחים גדולים של אוויר, אין מקום לדון מצד "חמתה מרובה מצלתה", והשאלה היחידה היא האם פרוץ כעומד. האם יש להשוות בין סוגיה זו לבין סוגייתנו?

רבנו תם סובר שגם סוגייתנו עוסקת בדיון בהלכות מחיצות, ולכן הוא עקבי כאשר הוא משווה את הפסק בשני המקרים, להכשיר במצב של "חצי-חצי". ואולם עיין במה שכתב הרמב"ן כאן במלחמת ה' (י: באלפס, שורה 2 "דכי אמרי' פרוץ כעומד...דבר נכון וברור") המחלק להלכה בין שני המצבים, וזאת בהתאם לגישה הרואה בסוגייתנו בעיה מיוחדת של "צל".

אך בהקשר זה מעניינת דעתו של הרמב"ם (פ"ה הי"ט):

סכך שהיו בו חלונות חלונות שהאויר נראה מהן אם יש בכל האויר ככל האויר המסוכך הרי זו פסולה מפני שחמתה תהיה מרובה מצלתה, וכל שהחמה מרובה על הצל אינו סכך, ואם היה הסכך רב על האויר כשרה.

והנה בעניין פרוץ כעמוד פוסק הרמב"ם בהלכות שבת (פט"ז הט"ו):

כל מחיצה שיש פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה, אבל אם היה פרוץ כעומד הרי זו מותרת, ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות פרצה שהיא יתר על עשר אמות.

אין לכאורה בעיה ליישב את פסקי הרמב"ם: "פרוץ כעומד" אינו מכשיר את הפערים בסכך, כי יש צורך מיוחד ברוב צל.

אך לעניין סכך שחלקו פסול הוא פוסק (הלכות סוכה פ"ה הט"ז):

סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה ואין במקום אחד מסכך הפסול רוחב שלשה טפחים אלא פחות, אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הסכך הפסול כשר, ואם היה זה כמו זה בצמצום אע"פ שאין במקום אחד שלשה הרי זו פסולה מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב.

מה הקושי לכאורה בפסק זה? האם תוכל להסביר אותו?