דילוג לתוכן העיקרי

סוכה | דף כד-כה | רוח מצויה

קובץ טקסט
דף מספר 32
שאלות על פשט הגמרא - מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה (המשנה כד:, וגמרא עליה עד המשנה כה.)
היסוד של משנה זו כבר מוכר למדי: יש צורך שהסוכה תהיה מסוגלת לעמוד ברוח מצויה. מן הגמרא עולה שדרישה זו מופנית כלפי כל "מחיצה", גם בהקשרים הלכתיים שונים מסוכה.
1. רב אחא בר יעקב פוסל מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה; אך קשה מן המשנה המכשירה סוכה בין האילנות. ולכן צריך להעמיד אותה דווקא באילנות שהם ____, ושענפיהם...
2. היות ומדובר באילנות שאינם "זזים", קשה להבין מה החידוש במשנה. וצריך לומר שהמשנה מכשירה את הסוכה אף בשבת ויום טוב, ואין גוזרים שמא...
3. הסוגיה מביאה כמה דוגמאות של מחיצות שבת העשויות מגידולי קרקע מחוברים, כגון עצים או שיבולים. בכולן מתרצת הגמרא שמדובר ב...
4. אילן המיסך על הארץ, אם הכשירו את ענפיו להיות מחיצות כשרות, עדיין אין לטלטל מתחתיה יותר מבית סאתיים, כי ...
ב. שאלה לעיון - מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה
מה פירוש "לעמוד" ? מרש"י נראה שיש כאן דרישה חמורה (ד"ה שאינה יכולה), וכן מדייק המשנה ברורה (סימן תר"ל, סעיף קטן מ"ח):
עד שלא תהא הרוח מצויה מנידה אותם - ר"ל דאם מנידה אותם אפילו אין בכח הרוח להפיל אותם לגמרי רק שע"י הרוח [מה] הולך המחיצה ובא קי"ל דשוב לא חשיבא מחיצה. ואפילו עומדת בבית שאין שם רוח כלל לא חשיבה מחיצה.
ובשער הציון שם (סעיף קטן מ"ה) הוסיף:
כן מוכח מרש"י דיבור המתחיל שאינה יכולה, וכדבריו כתבו גם כן הר"ן והריטב"א והאור זרוע. ודחקו לרש"י לפרש כן, דאי לאו הכי יפל קושית הגמרא דקמקשה והא איכא נופו, שבודאי לא יפל על ידי הרוח אחרי שלמטה מן הנוף האילן הוא קשה ועב.
אולם, ניתן לדחות ההוכחה שלו מן הגמרא (וגם לפרש את דברי רש"י) ע"פ החזון איש (עירובין, עז):
ונראה דהיינו דווקא שהרוח מפזר את הענפים באופן שהן מתרחקין ג"ט זה מזה, ובטל ליה מחיצה ההיא שעתא...אבל אי המחיצה חזקה שאין הרוח יכול לפזרה אלא שמנודדת מעט לכאן ולכאן אבל בכל שעתא היא מחיצה מעליתא נראה דשפיר הוי מחיצה העומדת ברוח.
לעניין זה נוגעים חילופי גרסאות בפירוש המשניות לרמב"ם כאן:
לא הותרו האילנות משום דפנות אלא בשני תנאים, האחד שיהו אותן האילנות חזקים ועבים כדי שלא יתנועעו תמיד ברוח וינודו כדרך הזמורות הדקות...
כך על פי המהדורה של הרב קאפח, המבוסס על כתב ידו של הרמב"ם. אולם, בגרסה הישנה שבדפוסים במקום "וינודו" כתבו "ויטו לארץ". לכאורה הכוונה היא להנמכת המחיצה למטה מעשרה טפחים, דבר הפוסל אותה זמנית. גרסת הדפוס אם כך תומכת בחזון איש, אולם לכאורה הגרסה החדשה עדיפה מבחינת אמינותה.
שאלה זו נוגעת מאוד למעשה במקרה של דפנות סוכה העשויות מסדינים. הגר"ע יוסף בשו"ת יחווה דעת (ג, מו) דוחה את עמדת החזון איש להלכה -
על כל פנים אפילו אם תמצא לומר שאין לנו ראיה ברורה נגד דברי החזון איש, הרי אילו היה כדבריו שלא נפסלת המחיצה אלא בריחוקה שלשה טפחים ממקומה, לא הוה משתמיט שום פוסק לומר חידוש זה... ועוד לא יהא אלא ספק, הוה ליה ספקא דאורייתא ולחומרא. וכבר אמרו בגיטין (ל"ז ע"א) מתוך שאנו מדמין נעשה מעשה? ... בסיכום: אין לעשות מחיצות של דפנות הסוכה מסדינים ויריעות שרוח מצויה מנדנדת אותם, שכל מחיצה שהולכת ובאה ברוח אינה מחיצה. ואפילו מחיצה אחת משלשת הדפנות של הסוכה עשויה מסדינים ויריעות פוסלת את הסוכה. ויש להזהיר לעושים מחיצות הסוכה או מחיצה אחת ממנה מסדינים או מיריעות מבלי שיארגו אותם בקנים, לבל יעשו כן, ולהעיר למוסר אזנם שעל ידי כך הם יושבים בסוכה פסולה, ומבטלים מצות סוכה כהלכה, וגם מברכים ברכה לבטלה. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב[1].
עם זאת, יש עדיין מקום לעיון בהגדרת הדבר מבחינה מעשית. ב"יחווה דעת" שם כתב תוך כדי דיון:
וכן מלשון הרמב"ם והשלחן ערוך הנ"ל מוכח שכל מחיצה שהולכת ובאה ברוח אפילו כל שהוא אינה מחיצה.
הגדרה זו מרחיקת לכת, ונוגעת לא רק לסדינים אלא אף לסוכות הבנויות מחומרים קשיחים. על כל פנים, בעל האגרות משה (אורח חיים חלק ה', סימן מ'), שאף דעתו נוטה שלא להסתמך על החזון איש, אינו מקבל את ההגדרה "אפילו כל שהוא":
ולדינא ודאי נדנוד קצת מסתבר שאינו כלום. ואם אף כשלא מקושרים[2] אינם מתנדנדים אלא פחות מג"ט, מסתבר נמי שמותרים לכתחילה, אבל דווקא כשקשרם למטה...
לפי זה, "נדנוד" של פחות משלשה טפחים אינו פוסל את הדופן, כל זמן שהסדינים קשורים למטה כך שהדופן עומדת במקומה באופן עקרוני, ורק צורתה משתנה.
בכל אופן, יוצא מכאן חידוש גדול, לפיו צורת המחיצה חייבת להיות קבועה ולא משתנה ברוח מצויה. כיצד יש להבין זאת? ייתכן שזהו דין מדיני מחיצות, כמו הגובה עשרה טפחים ועוד, שכולם "הלכה למשה מסיני"; כך גם כתב שם הגר"ע יוסף. ומאידך, ייתכן להסביר שהמקום או החלל התחומים על ידי המחיצה חייבים להיות קבועים ולא "גמישים". אפשר שתהיה מכאן נפקא-מינה לשאלה האם הדין הזה נוהג בכל המחיצות, או שמא ניתן לחלק ביניהן בהתאם להקשר: אם המקום הוא זה שחייב להיות קבוע, אולי יש לחלק בין מקומות שונים, למשל בין סוכה לבין רשויות שבת. בעל אגרות משה מביא דעה שחומרה זו נוהגת בכל המחיצות, אבל הוא עצמו סבור שאין הדברים אמורים אלא בסוכה:
וטעם לזה הוא טעם נכון מה שכתבתי בשם נכדי הר"ר מרדכי שליט"א, משום שיש להצריך במה שאפשר שתהיה כעין תדורו גם בדפנות. דאף שכעין תדורו הוא רק לענין חיוב הישיבה בסוכה ולא לענין עשיית הסוכה... אולי שייך עיקר דין זה מצד הישיבה שתהיה בסוכה כזו דמחיצותיה גמורות ושלימות כעין בית.
כלומר, יעוד חלל הסוכה ל"תשבו כעין תדורו" מחייב קשיחות גם בצורת הדפנות[3].
לבסוף, נזכיר שישנו טעם נוסף שבגללו מייעצים הפוסקים שלא להשתמש ביריעות, המובא בטור (סימן תר"ל) בשם רבנו פרץ:
 וכתב הר"פ ע"כ אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן בלא קנים אף על פי שקושרן בטוב, זימנין דמנתקי ולאו אדעתיה, והוה ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה.
 
 
 
 

[1]   לעניות דעתי, מלשון החיי אדם (כלל קמו) נראה להקל בעניין זה:
ולכן אם עושה מחיצות מיריעות וכיוצא בו, צריך לקשור אותם מלמעלה ומלמטה כדי שלא יניד אותם הרוח.
משמע שלא אכפת לנו במה שהרוח מנדנדת את היריעות באמצען.
[2]   הסדינים.
[3]   האגרות משה מודע לכך שסוגייתנו משווה בין סוכה לבין מחיצות שבת, אבל הוא מסביר שניתן להסיק מכך רק שדין "עומד ברוח מצויה" נוהג בשניהם, ולא שהגדרת הדין זהה בשניהם. ולכן, יתכן שבמחיצות שבת נקבל את עמדת החזון איש, אך לא בהלכות סוכה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)