דילוג לתוכן העיקרי

סוכה דף כו | העוסק במצווה

קובץ טקסט
דף מספר 34
נמשיך ללמוד על אנשים שונים הפטורים מסוכה בשל עסוקם בדברים אחרים. בדף הקודם עסקנו בהרחבה בדין "העוסק במצווה"; הסוגיה שלפנינו תמשיך ללבן נקודה זו, יחד עם מקרים אחרים.
א. שאלות על פשט הגמרא - הולכי דרכים ושומרי גנות ופרדסים (כו. למעלה "תנו רבנן הולכי דרכים...כריא דפירי")
1. הולכי דרכים פטורים מן הסוכה רק בזמן ש...; אבל שלוחי מצוה פטורים בין ____ ובין ____ .
2. שומרי גנות ופרדסים פטורים בין ביום ובין בלילה. אביי מסביר זאת משום "____ ____ ____", דהיינו שאינו יכול להביא לשם את...מפני הטורח. לעומת זאת, רבא מנמק פטור זה באופן אחר...
ב. שאלות לעיון
פטור העוסק במצווה בלומד תורה
האם לומד תורה פטור מן המצווה מדין "העוסק במצווה"? המחשבה הראשונה היא לענות בחיוב, וקל וחומר הדברים, שכן "תלמוד תורה כנגד כולם" (פאה, פרק א', משנה א'). חיזוק לכך ניתן להביא מסוגייתנו: הגמרא בדף כו. מדגימה את הפטור של "הולכין לדבר מצוה" במעשה של רב חסדא ורבה בר רב הונא שהיו בדרכם לבית ריש גלותא, ועיינו ברש"י ד"ה שלוחי מצוה אנן. למעשה, רש"י כבר קבע כך לעיל בדבריו על המשנה (כה. ד"ה שלוחי מצוה). הרחיק לכת בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קפג:
וכפי זה בחורים ההולכים ללמוד תורה פטורים מכל המצות כל זמן שהם בבית רבם, כרב חסדא ורבה בר רב הונא שהיו פטורים כל זמן שלא שמעו הדרשה. ומ"מ, אם ירצו לברך על הציצית ועל התפילין יכולין, מידי דהוו אנשים, שפסק ר"ת זצ"ל שהנשים יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא.
לכאורה, כך סובר גם הרמב"ם:
האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה, ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה.
(הלכות אישות, פרק ט"ו הלכה ב').
אבל לאור פסק הרמב"ם במקום אחר קשה לומר כך:
היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו.
(הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכה ד').
על פי דברים אלו, הלומד צריך להפסיק את לימודו כדי לקיים מצווה שבאה לידו, אלא אם יש אדם אחר שיכול לטפל בה.
המקור לדברי הרמב"ם נמצא במסכת מועד קטן (ט:):
...כתיב (משלי ג') "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה", הא חפצי שמים - ישוו בה; וכתיב (משלי ח') "וכל חפצים לא ישוו בה" - דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה. כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.
ופירש רש"י:
וכל חפציך לא ישוו בה - שתבטל כל חפציך בשביל שתעסוק בתורה.
חפצי שמים ישוו בה - כלומר, שאם יש לך לעסוק במצוה - תבטל תלמוד תורה, ועסוק במצוה.
דאפילו חפצי שמים לא - דמבטל מצוה ועוסק בתלמוד תורה.
המאירי הסיק את המסקנה המתבקשת מאותה סוגיה:
אע"פ שאמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה, אין תלמוד תורה בכלל זה, אלא מי שהיה עוסק בתורה ואירעה מצוה לידו אם אפשר לאותה מצוה על ידי אחרים אין לו לבטל עליה...ואם אי אפשר לו על ידי אחרים, כגון שאין שם ראוי לה אלא הוא, או שהיא מצוה המוטלת על גופו, כגון לולב ושופר וכבוד אב ואם וקבורת מת מצוה במקום שאין לו קוברים ודומיהם, המצוה קודמת ומבטל תלמוד תורה כדי לקיימה...ואע"פ שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, לא נאמר כן בתלמוד תורה, הואיל ועקרה לידיעת קיום שאר מצות, מבטלין אותה בשביל כל מצוה שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים, כך היא שטת גדולי המפרשים.
מדבריו למדנו את הסברה שתלמוד תורה אינו יכול לפטור ממצוות אחרות, אך כבר ראינו שישנן ראיות נגד מסקנה זו. כמו כן, יש צורך ליישב את הרמב"ם, הסותר את עצמו בין הלכות אישות לבין הלכות תלמוד תורה. רבים ניסו ליישב קושי זה, ואנו נביא את תירוצו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א. הוא הצביע על ירושלמי המופיע במסכת ברכות (פרק א' הלכה ב') ובמקומות נוספים:
רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי כגון אנו שעוסקין בתלמוד תורה אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין...ולא מודי רבי שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב? ולית ליה לרבי שמעון בן יוחי הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא? ואמר רבי יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שיליתו על פניו ולא יצא לעולם? טעמא דר' שמעון בן יוחי זהו שינון וזה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון.
בהתחלה הבין הירושלמי שלדעת ר' שמעון בן יוחאי, אין מפסיקים את הלימוד לקיים שום מצווה. אותנו מעניינת הקושיא על הבנה זו, שכל הלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. סברה זו היא הסיבה שתלמוד תורה יוצאת מכלל שאר המצוות, וחייבים להפסיק את הלימוד כדי לקיים מצווה אחרת - אסור ללמוד "שלא על מנת לעשות": מי שלומד, ואינו נענה לאתגר הדתי או המוסרי שהמציאות מציבה בפניו, לימודו פגום. תלמידי ישיבת הר עציון ייזכרו בהקשר זה בסיפור של "התינוק הבוכה", שהונח על ידי ראש הישיבה המייסד הרב יהודה עמיטל זצ"ל, בתשתית האידאית של הישיבה[1].
השאלה המתעוררת בעקבות הסבר זה היא האם ייתכן מצב שאדם ממשיך ללמוד ואינו פונה למצווה הבאה לידו, ובכל זאת תורתו אינה הופכת להיות "שלא על מנת לעשות"? במצבים כאלה נוכל לומר שהעוסק בתורה פטור מן המצווה, כדברי הרמב"ם בהלכות אישות. הרב ליכטנשטיין טען שבאמת המציאות שעליה מדבר שם הרמב"ם היא כזאת. דייקו בלשונו (וכן עיינו בהלכה שאחריה) - האם הרמב"ם שם מתיר ללמוד שלא על מנת לקיים "פרו ורובו" בכלל?
הרב ליכטנשטיין ממשיך להסביר ש"שלוחי המצווה", הנוסעים ללמוד תורה, נמצאים במצב דומה. במקרה זה יש חידוש, ש"העוסק במצווה" כולל לא רק את המצווה עצמה, אלא גם ההליכה אליה. אבל מכיוון שכרגע איננו עסוקים בלימוד עצמו, מסתבר שהדבקות בהכנה ללימוד על חשבון מצוות אחרות אינה מנתקת את עצם הלימוד - לכשיתרחש - מעולם הקיום המעשי. לכן, דווקא הנוסעים למקום תורה פטורים ממצוות אחרות, מה שאין כן הלומדים עצמם, החייבים לטפל בכל מצווה שאינה יכולה להתקיים על ידי אחרים[2].
תשבו כעין תדורו
אביי (כו.) מסביר את הפטור של שומרי גנות משום "תשבו כעין תדורו". עיינו בפירוש רש"י, שהסביר שאין חובה עליו לטרוח עד כדי כך. אבל מדוע לא בעצם, וכי אין אדם מחוייב לטרוח כדי לקיים מצווה?
אולי פטור זה כלול ב"מצטער", ובכך יתחדש שפטור זה שייך אפילו בצער שאינו כרוך במעשה הישיבה עצמו. עניין זה נוגע למה שפסק השולחן ערוך (סימן תרלט, סעיף ד') שעל האדם לקרוא וללמוד בסוכה. המגן אברהם שם מעיר:
קורא ולומד - והכל לפי הענין, אם יש לו מנוחה בסוכה לומד בסוכה. וצ"ע אם צריך ספרים הרבה וטורח לו להעלותם לסוכה, ולכאורה משמע בגמ' דאין מטריחין אותו כדאיתא בגמ' דף כ"ו גבי שומרי גנות ופרדסים, וכן משמע בר"ן שם. ויש לדחות, דהתם טורח רב להוציאם לשדה, אבל הכא מבית לסוכה לא הוי טירחא כ"כ, ולכן יש להחמיר. ובלבוש סי' תר"מ ס"ד משמע דאינו צריך להעלותם לשם כמו גבי כרים, וכן משמע שם בש"ע דאינו צריך לילך לסוכת חבירו לאכול מהאי טעמא.
מאידך, יש שהסבירו את המושג "תשבו כעין תדורו" כאן בלי קשר ל"מצטער", למשל ספר יראים השלם (תכא):
ופרכינן וליעבדו סוכה וליתבו התם אמר אביי תשבו כעין תדורו בעינן פי' כעין דירה ואין דרך לעשות דירה בשדה רבא אמר פרצה קורא לגנב ואין דרך לעשות דירה במקום שהדירה מפסדת.
וביתר ביאור כתב הריטב"א:
שומרי פירות גנות ופרדסין פטורין בין ביום ובין בלילה. שאין רגילין לבא לבתיהם כלל. ופרכינן וליעבדו סוכה התם אמר אביי תשבו כעין תדורו. וכיון שאין דרך לקבוע שם אינו חייב לעשות שם סוכה. פרצה קורא לגנב. פי' ואם ישב בסוכה יגנבו מן הפירות ויבא לו הפסד,
תמיהא מילתא, וכי לית ליה לרבא תשבו כעין תדורו? והא טעמא דחולה ומצטער והולכי דרכים משום הכי הוא, ולקמן נמי דרשינן תשבו כעין תדורו מכאן אמרו כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע. ותו, היכי פטר ליה מסוכה משום חשש הפסד ממון, וכי יש אדם נפטר מן המצוה בכך? וי"ל דתרווייהו משום תשבו כעין תדורו אלא דאביי דריש ליה טפי דפטר ליה אפילו שלא במקום הפסד, כיון שאין דרכו לעשות דירתו שם, ורבא סבירא ליה דכולי האי לא דרשינן תשבו כעין תדורו שלא לעשות סוכה אלא במקום שדרכו לקבוע שם ביתו. אבל כשיש לו הפסד בדבר, ואית ליה צערא ופסידא, בהא פטרינן ליה משום תשבו כעין תדורו. ומאי דדרשינן בכל דוכתא תשבו כעין תדורו, לאו מלישנא דתשבו נפקא לן, דאדרבה - מדלא כתיב תדורו וכתיב תשבו משמע איפכא, אלא שאנו למדין כן מכונת המצוה שאמרה תורה בסוכות תשבו שבעת ימים כלומר כמו שהייתם יושבים בבתיכם. אי נמי, מדכתיב האזרח בישראל דמייתר להכי כדבעינן למימר קמן.
להלן בחידושיו (כח:) מוסיף הריטב"א לעסוק בעניין זה:
ויש לשאול למה נכתב "האזרח" (ויקרא כג, מב) כלל. שמעתי בשם רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל, שבא לומר שלא יתחייב בסוכה אלא מי שהוא כאזרח רענן, פרט להולכי דרכים ושומרי פירות ומצטער וכיוצא בהן. וכל מאי דאמרינן בכל דוכתא תשבו כעין תדורו מהכא נפקא לן, דהאי קרא גלי לן דמאי דכתיב תשבו אינה ישיבה כל דהוא אלא ישיבה כעין דירה, כענין וישב יעקב בארץ מגורי אביו ואחרים בכתוב.
הדברים מצויים לפנינו בפירוש הרמב"ן על התורה שם:
ויתכן שיאמר כל אשר כאזרח רענן בביתו, להוציא מפרשי ימים והולכי על דרך[3].
 
 
 

[1]   הנה הסיפור לתועלת אלה שאינם מכירים: בעל ה"תניא" ובנו, מי שלימים יכונה "אדמו"ר האמצעי", ישבו באותו החדר ולמדו, כאשר בחדר אחר בבית ישן תינוק. התינוק התעורר בבכי, אך הבן היה שקוע כל כך בתורה שהוא לא שמע את הבכי. הרבי הזקן סגר את ספרו והלך להרגיע את התינוק. עם שובו העיר לבנו הצעיר: "מי שלומד כך שהוא לא יכול לשמוע תינוק בוכה, תורתו פגומה".
[2]   הרב ליכטנשטיין הוסיף שלאחר שהוא הקדיש מאמר שלם לחידוש הזה, נודע לו שבעצם הסברה קדמו רבו, הרב יצחק הוטנר ז"ל. עיינו בספרו "פחד יצחק" לשבועות, עמודים רח-רט.
[3]   וראו שם ברמב"ן שהביא גם פירוש אחר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)