סוכה כו ע"א

  • הרב אליקים קרומביין
לימוד מודרך למסכת סוכה
דף כו.
דף מספר 35
הסוגיה הקצרה שלפנינו עוסקת בדין חשוב מאוד מבחינה מעשית - פטור מצטער. למען הדיוק, המשנה אומרת ש"חולים ומשמשיהם" פטורים מן הסוכה, וההרחבה לכותרת הכללית יותר - "מצטער" - מיוחסת לרבא.
א. שאלות על לפשט הגמרא - חולה ומצטער (אמצע כו. "חולים ומשמשיהם" עד "משמשיו לא")
1. חולה הפטור מסוכה הוא אפילו חולה ש____ ____ ____ .
2. אפילו אם אינו חולה כלל, ורק ____, פטור מן הסוכה. אלא, שאם הוא חולה, הפטור כולל גם את ____ .
3. הביאו שתי דוגמאות לפטור הנ"ל חוץ מן המקרה של החולה.
ב. שאלות לעיון
גדר 'מצטער'
מקור בסיסי בהבנת הפטור של מצטער ובהגדרתו הוא ר' אליעזר ממיץ, שדבריו בספר יראים הובאו כאן במרדכי סימן תש"מ[1]. בהגהה על המרדכי שם מופיעה קושייתו של מהר"י קולון (שו"ת מהרי"ק, סימן קע"ח), מן הגמרא בעמוד הקודם. עיינו בפסקי הרא"ש בפרקנו סימן ז', שפירש את הגמרא לגבי אבל ברוח שיטת ר"א ממיץ. הב"ח (סימן תר"מ, סעיף ב') מציע דרך אחרת ליישב את הסוגיה:
דאיכא למימר דאין הכי נמי, מאי דקאמר תלמודא "קא משמע לן הני מילי צער דממילא" וכו' הכי קאמר: הני מילי צער דממילא, דכיון דממילא בא לו הצער בסוכה דרך מקרה בצאתו ינצל. אבל הכא, כיון דאיהו הוא דקא מצטער נפשיה, בצאתו לא ינצל, מאי אמרת בצאתי יתובי קא מייתב דעתיה, בסוכה נמי איבעי ליה ליתובי דעתיה.
על כל פנים, לדעת היראים הגדרת מצטער היא יחסית. גורם ה"יחסיות" מודגש עוד יותר בערוך השולחן, סימן תר"מ:
ודווקא שבא לו הצער במקרה אחר שעשה הסוכה, ובשעה שעשה שם הסוכה לא היה צער זה. אבל אסור לעשות סוכתו לכתחלה במקום ששם יגיע לו צער מפני הרוח או הריח או במקום זבובים ופרעושים. ויותר מזה כתב רבינו הרמ"א בסעיף ד', דעושה במקום כזה אינה סוכה כלל ואינו יוצא בה ידי חובתו. וזה לשונו: ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה או שאי אפשר לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת שמתיירא מלסטים או מגנבים כשהוא בסוכה אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפילו בדברים שלא מצטער בהם, דלא הוי כעין דירה שיכול לעשות שם כל צרכיו, עכ"ל. ודבריו צריכין ביאור, דא"כ במדינות החמות שמצויים שם זבובים בכל מקום, ולהיפך במדינות הקרות שהקור גדול וכמעט מהנמנעות לישן שם, נפטור את עצמינו לגמרי מן הסוכה. אך העניין כן הוא, דהתורה אמרה תשבו כעין תדורו, שתהיה הסוכה כביתו ודירתו. ודבר ידוע שהאדם שעושה לו דירה יחפש אחר המקום היותר הגון, ואם יהיה מקום הגון ומקום שאינו הגון יבחר במקום ההגון. אבל אם כל המקומות אינם הגונים, בהכרח לעשות לו דירה איך שהוא. וכמו כן בסוכה - אם כל המקומות אינם הגונים מפני החום או מפני הקור, פשיטא שמחוייב לעשות סוכה איך שיכול. אמנם כשבידו לברור, כגון שבמקום זה שולט הרוח או הריח רע או זבובים ופרעושים ובמקום אחר אינם נמצאים, מחוייב לעשות במקום שאין נמצאים, ואם עשה במקום שנמצאים לא יצא ידי חובתו, דאין זה כעין תדורו...
(סעיפים ח' - ט').
הט"ז מציע הבנה אחרת להבנת דין מצטער. הוא מעלה אלטרנטיבה תיאורטית לדינו של המרדכי, וכך הוא ממקד את החידוש שלו:
דס"ד...דעיקר מצות סוכה להזכיר ענין הסוכה שנאמר כי בסוכות הושבתי, וזה המצטער הוא טרוד בצערו ואינו שם על לבו...קמ"ל (המרדכי) דהטעם אינו בשביל זה אלא דכעין דירה בעינן ואין אדם דר במקום צער כל שיוכל להנצל מזה.
(סימן תר"מ, סעיף קטן ז').
אלא שבהמשך דיונו (סעיף קטן ח') הוא מגלה שהאפשרות שהתחדשה על ידו - שהגדרת צער היא עניין מוחלט - עדיפה על הגדרתו היחסית של המרדכי. שכן זו האחרונה נדחקת בהסבר סוגיית האבל, וסברת הרא"ש שהאבל מצטער פחות בבית מאשר בסוכה היא "גרועה", אפילו בתור "הוה אמינא". הגמרא תתיישב טוב יותר אם נאמר ש"הא מצטער פטור אינו תלוי ביכול להינצל, אלא משום טרדא פטור." מסקנת הט"ז לאחר משא ומתן היא:
דתרי גווני צער יש. הא' אם מצטער מחמת סוכה דוקא, דהסוכה מביאה לו צער שם, אז אין שייך פטור מחמת טרדא. דאדרבה, בזה זוכר טפי מצות סוכה כיון שהוא מוכרח לישב במקום שהוא צער לו, כדאיתא בסי' תרכה דע"כ ציוה הש"י לעשות סוכה בתשרי ולא בניסן, כי בתשרי הולכים שאר אנשים מן הסוכה כו', בזה אמרינן שאינו פטור אא"כ יש לו מקום להינצל. אבל שאר טירדא דבא לאדם מצד אחר, כגון חולה או שאר צער הגוף, דאין לו ניחותא טפי בבית מבסוכה, אפ"ה פטור מצד טירדא, דזה אינו יכול להתכוין לסוכה. וא"כ, ה"א ה"ה נמי אבל דפטור, אע"פ שאין לו חילוק בין בית לסוכה, קמ"ל דאין זה מקירי טירדא כלל, דאיבעי ליה ליתובי דעתיה.
מעבר להבנה היסודית של הדין, נעיין בעוד שתי נקודות מעשיות. מפשט אותה סוגיה בעניין צערו של האבל (כה:) - אם לא נפרש כמו הב"ח - עולה שייתכן "להתגבר על צערו", ושאפשרות זו עשויה אפילו לחייב אותו בסוכה. אולם, לא ברור מהם גבולותיה של התופעה הזו; לדוגמה, השוו לדברי הבאור הלכה סימן תר"מ סעיף ד', ד"ה מפני הרוח:
ודע דהסכמת רוב הפוסקים דמצטער פטור אף מאכילה, כמש"כ המ"א בשם הב"י. וע"כ נראה דיש ליזהר בזמן הקור שיהא לבוש בגדים חמים כשסועד בסוכה, כדי שלא יהיה מצטער מחמת הקור, ויהיה חשש ברכה לבטלה.  
ישיבה בסוכה במצב של 'מצטער'
האם יש טעם לשבת בסוכה במציאות של "מצטער"? עיינו ברמ"א סימן תרל"ט, סעיף ז':
וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם, אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות.
אולם, הבאור הלכה שם העיר שייתכן שהדבר תלוי באיזה "מצטער" מדובר:
וכתב בספר בכורי יעקב, נ"ל דמה דאמרינן שאינו אלא מעשה הדיוטות ואינו מקבל שכר, זה דוקא כשפטור בעת הישיבה כגון שמצטער וכדומה ובפרט בגשמים, כיון שהם כשפיכת כוס על פניו שרבו הראה לו שאינו רוצה בעבדותו והוא רוצה לכוף רבו לעבדו, שאין זה ד"א. אבל מי שפטור משום טרחה לחזור לסוכה, כגון בפסקו גשמים בלילה או באמצע סעודתו או בהולך לסוכת חבירו, לזה יש קבול שכר עליו, דלא גרע משותה מים בסוכה דאמרינן הרי זה משובח אף שפטור מן הדין. וכנ"ל וכ"ש זה שבשעת ישיבה מקיים מצות סוכה כראוי, רק שלכתחלה לא היה מחוייב לילך לשם.
חולים ומשמשיהם
מהו יסוד פטור המשמשים? ערוך השולחן מציג שתי דעות בהסבר העניין:
ויש מי שאומר שאין משמשיו פטורים אלא בשעה שהחולה צריך להם. והטעם דמשמשיו פטורים, י"א מטעם דעוסק במצוה פטור מן המצוה [לבוש והגר"ז]. ולא נהירא לי, דהתינח בעושה בחנם משום מצוה, אבל אם עושה בשכר חייב, ולא מצינו חילוק זה בגמ' ובפוסקים. ועוד, דאי מטעם עוסק במצוה, מ"ט דדיעה ראשונה דפוטרת אותם אפילו שלא בשעה שעוסקים בהמצוה.
נ"ל דזהו הכל בכלל תשבו כעין תדורו, דכשם שהאדם שדירתו קשתה לו לבריאותו יצא מדירתו, כמו כן בסוכה. וכמו שמשמשי החולה עוזבים ביתם ויושבים אצל החולה, כמו כן בסוכה, ואפילו עוסקים בשכר, דלא גריעי משומרי פירות דפטורים כמו שיתבאר, דלא עדיפא הסוכה מדירתו של אדם. ולכן דיעה ראשונה סוברת דכמו שדרך המשמשים שאין עוזבים מיד את החולה לאחר שימושם, אלא יושבים אצלו ומסיחים עמו כדרך בני אדם, ואין חוזרים מיד לביתם, כמו כן הוא בסוכה. והיש מי שאומר סובר דמ"מ כשגמר שימושו למה לא יקיים מצות סוכה ואין זה בכלל תשבו כעין תדורו.
(סימן תר"מ, סעיפים ג' - ד').
 
 
 

[1]   "ס"י" הוא ספר יראים.