סוכה דף כז-כח | סוכה שאולה וסוכה גזולה

דף מספר 38

בשבוע שעבר למדנו על מחלוקת ר' אליעזר וחכמים בעניין סוכה שאולה. כמובן, הלכה כחכמים, ואף על פי כן יש מקום לדון האם המחלוקת היא קוטבית, או האם ההתבוננות עשויה לגלות קרבה מסוימת בין העמדות. נפתח בעיון בנקודה זו.

 א. שאלה לעיון - סוכה שאולה וסוכה גזולה

ר' אליעזר פוסל בשתיהן, וחכמים רק בגזולה. לדעת ר' אליעזר, המשותף לשני המצבים הוא חסרון בעלותו של האדם, ולפי זה מובנת ההשוואה שעושה ר' אליעזר בין סוכה לבין לולב ביום ראשון של החג - בשניהם אינו יוצא "בשל חברו". אך השאלה נשאלת לפי החכמים, הפוסלים רק את הסוכה הגזולה ומכשירים את השאולה: האם גם הם מסכימים ליסוד של ר"א, שהסוכה צריכה להיות בבעלותו, אלא שלדעתם לצורך זה די בבעלות הזמנית המוקנית לשואל מדעת הבעלים בהליך חוקי ולגיטימי; או האם לדעתם סוכה גזולה היא פסול בפני עצמו מבחינה מושגית, שאינו קשור לחסרון בעלות? עמדת הלבוש (סימן תרל"ז, סעיפים ב' - ג') בנושא זה ברורה:

יוצאין בסוכה שאולה או בסוכה של שותפות, שהם ג"כ נקראין שלך. דכיון שריבה הכתוב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, בסוכת כתיב בלא וי"ו, מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת...ואי אפשר שתהא של כולם בשותפות, דלא מטי פרוטה לכל חד וחד[1], אלא ע"כ ע"י שאלה קאמר...אבל בסוכה גזולה אין יוצאין דכתיב תעשה לך שתהיה משלך.

כיוצא בזה כתב הרב בעל התניא ב"שולחן ערוך" שלו:

אע"פ שאמרה תורה חג הסכות תעשה לך לך משלך כלומר שתהא הסוכה שלך ולא של חבירך, אעפ"כ יוצא אדם ידי חובתו בסוכה שאולה. דכיון שנכנס לה ברשות הרי היא כשלו, ולא נאמר לך משלך אלא להוציא את הגזולה ועל דרך שיתבאר...

המנחת חינוך (סימן שכ"ה, אות ט') שולל הבנה זו:

ואעורר עוד דהנה שם בסוכה כז: מבואר דר"א פוסל סוכה שאולה וחכמים מכשירין דכתיב כל האזרח וכו' מלמד שכל ישראל ראויים לשבת בסוכה אחת. ופירש"י ד"ה כל כו' דא"א שיהי' לכולם דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא ע"י שאלה עכ"ל. נראה מפרש"י דכיון דבעינן לכם כל שאינו ש"פ לא הוי לכם, ואם שאול פסול כדברי ר"א לא הי' יוצא כיון דאינו ש"פ. אלא ע"כ צריך לומר דשאול כשר, וא"כ יש לו ש"פ ע"י שאלה. ולכאורה נראה מדבריו דאפי' אם נאמר דשאול כשר מ"מ פחות מש"פ פסול כמ"ש דלא מטי לכל חד ש"פ אלא ע"י שאלה ומוכח דשאלה כשר כיון דשואל א"כ ש"פ, אבל באינו ש"פ פסול אף דשאלה כשר. אך זה אין סברא, כיון דשאול כשר ולא בעינן לכם, א"כ פחות מש"פ לא גרע. ובע"כ צ"ל דכוונת רש"י דלא מטי פרוטה לכל חד אלא ע"י שאלה, ואי אמרת שאול פסול א"כ לא משכחת לה דיוצא בסוכה, אע"כ דשאול כשר א"כ אין צריך לשאלה, כי פחות מש"פ ג"כ כשר כיון דא"צ לכם, כן נראה לע"ד.

מאידך, אפשר לטעון שדיוקו הראשוני של המנחת חינוך מהווה ראיה לעמדת הלבוש.

הנפקא-מינה מהבנת הלבוש היא שייתכן שיהיו עוד מצבים, חוץ מגזל, שאותם נגדיר כלא "שלו", ושלא ניתן לקיים בהם את המצווה. אפשר להציע להסביר על פי עיקרון זה את דברי הגאונים שהובאו בספר המנהיג הלכות סוכה, לגבי קיום המצווה בסוכה הציבורית של בית הכנסת (עמוד ש"ע):

ושאלו לרב האיי ז"ל, מנהגינו מי [שאין] לו מקום לעשות לו סוכה עושה אותה בבית הכנסת, או מי שאין ידו משגת לעשותה או שאין לו פנאי לעשותה יוצא בה ידי חובתו ונכנס ויושב בה, ומברך ויוצא או לא. והשיב, הלא אתם ידעתם שחייב אדם לשום כל מדורו כל שבעה בסוכה, ואם יוכל לדור בבית הכנס' ולאכול ולישיב שם וודאי נכנס ויושב בה ומברך, אבל כל ידי חובתו לא יצא, ומה שאתם אומ' אין ידו משגת הלא מחצלת שלקנים שסיכך בה דייו, ואם אי איפשר לו בכך מה יעשה...

ובתשובות הגאוני', וששאלתם אנן האידנא דחייבינן למעבד סוכה בבתי כנסיו' ובבתי מדרשות או לא. כך ראינו דלא מיחייב בר ישראל למעבד סוכה אלא בביתיה בדירתיה, היכא דאכיל ושתי וגני, תמורת דירתו שלכל השנה. אבל בתי כנסיות ובתי מדרשות אינן מיוחדי' אלא לתפילה ולהתעסק בדברי תורה, אבל (אין) [אם] עושין אותן לשם עוברי דרכים שאוכלים וישינים שם יפה הן עושין, אבל בני העיר לסמך על הסוכה שלבית הכנסת ולצאת ידי חובתן אין יוצאין אלא בסוכה שלכל אחד ואחד בביתו. לפיכך, כשעושין אותה בבית הכנסת אין צריכין לברך עליה, שלא לעצמן הם עושין אותה אלא לעוברי דרכים.

למדנו מתוך תשובה שלרבי' האיי שהמנהג שעושין בספרד סוכה בחצר בית הכנסת ונכנסי' ויושבין שם רוב הקהל ומברכי' לישב בסוכה בישיבה בעלמ' יפה הם עושי'. אבל כל ידי חובתן לא יצאו, כי הסוכ' היא תמורת דירתו שלכל השנה, לישב בה, ולטייל בתוכה, ולאכול, ולשתות ולישן, ולשנות בה, ואין עושין אלא ישיבה בעלמ'.

אמנם בעל ספר המנהיג בעצמו רואה את החיסרון בכך שבסוכה שבבית הכנסת לא נהגו לדור בצורה מלאה אלא רק ב"ישיבה בעלמא"; אך נראה שמדיוק לשון הגאונים משמע שהפסול לדעתם הוא עקרוני יותר.

בכל מקרה, יש פה חידוש גדול: למרות שמותר לאכול ולישון בסוכה כזו בחג, ואולי אף לברך, מי שעושה כן עדיין לא יצא ידי חובת המצווה.

ב. שאלות על פשט הגמרא - הנהגות של ר' אליעזר ושל רבן יוחנן בן זכאי (תחילת כח. "ת"ר" עד המשנה)

1. פרטו 3 הנהגות מיוחדות של ר' יוחנן בן זכאי ושל ר' אליעזר, הקשורות להתמדה בתורה.

2. שלשים מתלמידי הלל הזקן היו ראויים ש____ ____ ____ כמשה רבינו, ושלשים היו ראויים ש.... .

3. על תלמידו הגדול יונתן בן עוזיאל מסופר שבשעה שעסק בתורה ..., וזאת משום ש____ ____ היו מתקבצים לשמוע את תורתו (רש"י).

ג. שאלה לעיון - "דבר גדול ודבר קטן"

סוגייתנו מציינת שרבן יוחנן בן זכאי שלט לגמרי בכל מכמני התורה, וגם במספר תחומים הנראים כדברי חכמה כלליים שאינם קשורים ישירות לתורה. כאן אנו נתקלים באמרה המפורסמת "דבר גדול: מעשה מרכבה, דבר קטן: הוויות דאביי ורבא". האם עלינו להסיק מכך שמחקריהם הלמדניים של אביי ורבא, אשר בהבנתם אנו משקיעים מאמץ כה רב, הינם דברים מעוטי-חשיבות? נעיין בפירוש הריטב"א למשפט האמור:

דבר גדול מעשה מרכבה. פי' מרכבה העליונה הקדושה שלא נסתכלו בה נביאים מעולם וסודה ידוע לבעלי האמת.

דבר קטן הויות דאביי ורבא. פי' דבר קטן הוא לגבי מעשה מרכבה שאמרנו, ולגבי הא נמי לא קרי דבר קטן לתלמוד שהרי קדמו לכולם שלא הניח מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות והם יתד שהכל תלוי בו. אלא הויות דאביי ורבא הם קושיות ותירוצין וספיקות שלהם שלא נתבררו להם מפני שלא ירדו לעומקו של תלמוד כחכמים הראשונים, ולפי שהיה זה מחסרון ידיעה קרי ליה דבר קטן בחכמת המשנה אבל גדול הוא מכל שאר חכמות הגוים. וזה הפירוש אמת ונכון לכל המאמין, ולא כמו שפירשו אחרים האלקים יכפר.

 נשים לב קודם כל לפרשנות "מעשה מרכבה". הריטב"א מתיחס לכך במונחים עמומים, הרומזים לחכמת הקבלה. "האמת" הוא כינוי למקצוע זה, כפי שאנו מכירים מהרגלו של הרמב"ן בפירושו על התורה, המתאר את הפרשנות הקבלית למקרא "דרך האמת".

פירוש זה ב"מעשה מרכבה" לא היה מוסכם על כל חכמי ישראל בימי הביניים. הרמב"ם, בהלכות יסודי התורה פרקים א' - ב', מגיש לנו סקירה כללית של יסודות מעולם המטפזיקה הפילוסופית, ובסיום אותם פרקים הוא כותב:

דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה, וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה.

דברים מקבילים נכתבו על ידו בסוף פרקים ג' - ד', בהם הוא דן בעקרונות מחכמת הפיזיקה שפי שהוכרה בימיו:

וביאור כל אלו הדברים שבפרק שלישי ורביעי הוא הנקרא מעשה בראשית[2]...

בסוף פרק ד' דן הרמב"ם במעמד החכמות האלו בהשוואה ללימוד תורה, במובנו המקובל והרווח:

ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו[3] הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס, כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס. ואע"פ שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין. ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, ואע"פ שדברים אלו "דבר קטן" קראו אותן חכמים, שהרי אמרו חכמים "דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא", אעפ"כ ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה. ועוד, שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר.

לפי הבנתכם, מאיזו בחינה מעניק הרמב"ם "קדימה" להוויות דאביי ורבא, ואיך הוא מדרג את מעלתן העצמית לעומת "מעשה מרכבה"?

ניתן לשער שהציון האמביוולנטי שהעניק הרמב"ם להוויות אביי ורבא הטריד את הריטב"א לא פחות מפרשנותו ב"מעשה מרכבה". מחלוקתו עם הרמב"ם בשתי הנקודות עולה בבירור מסיום דבריו שהבאנו למעלה. אולם, קשה להניח שהריטב"א כיוון את ביקורתו החדה בעיקר כנגד הרמב"ם; מסתבר שעמד לנגד עיניו גם ספר שהיה נפוץ בזמנו: "מַלְמַד[4] התלמידים", לר' יעקב אנטולי. ר' יעקב זה היה הוגה דעות ודרשן שקיבל על עצמו לחנך את בני דורו להשכלה פילוסופית, מתוך אמונה שזו המפתח לעבודת ה' הנכונה. חלק מהשקפת עולמו מתברר בדברים הבאים (מתוך ההקדמה לספרו):

…"תקופות ומזלות וגימטריות פרפראות לחכמה". ראה והבן כי על הדברים החמורים בתלמוד אמרו שהם עצמם דברי הקבלה שהם הליכות עולם בדרכי השם תקופות וגימטריאות שאמרו עליהם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ואמת כי הם מין ממיני החכמה ואע"פ כן אמרו שהם פרפראות לחכמה וידוע כי הפרפרת טפלה לפת. אם כן מעלת חכמת תקופות וגימטריאות שהיא החכמה הלמודית[5] אצל מעלת חכמת הטבע וחכמת הא-להות הנקראות חכמה באמת היא כמעלת פרפרת אצל הפת. וידוע שהפת הוא עצם מזון האדם הטבעי לחיי הגוף והפרפרת מקרה נמשך למזון להעיר הכח הנזון על אכילת הפת להרגיל בו, כן החכמה היא עצם המזון הטבעי לחיי הנפש, והלמודית מקרה נמשך לחכמה ההיא, להעיר כח השכלי וללמדו ולהרגילו בדרישת החכמה ודי להם ז"ל הערה על דרישת החכמה במאמר זה. ובקראם אותה "פרדס", בשם הגן הנטוע בעדן אשר בתוכו עץ החיים נטוע, והוא גם כן נטוע בתוך עם י"י כמו שסדרו בברכת התורה וחיי עולם נטע בתוכנו, כונתם בכל על החכמה שהיא תורה באמת, ובה פתחה התורה. ואלו לא היתה הכונה הזאת לרבותינו ז"ל, לא היו מחבבין לשון יונית וכתב יוני שחוברו בהם כל חכמות, עד שאמרו, לרב חבובם, "יפיותו של יפת יהיה באהלי שם", והכונה בזה הוא לפי שהחכמות הן מודיעות ידיעה קיימת האמונה שקבלנו משם ובית מדרשו שהוא היחוד. ועל למודו אמרו הוי שקוד ללמוד תורה מה שתשיב את אפיקורוס, כי אין תשובה לדברי אפיקורס זולתן.

ובפירוש מצאנו רבותינו שהרגילו העסק בחכמות, ואמרו שהקטן שבשמונים תלמידים שהיו לו להלל לא הניח שום דבר חכמה שלא למד, עד שהפליגו עליו ואמרו שלא הניח דבר גדול ולא דבר קטן; ובארו ז"ל שמעשה מרכבה הוא דבר גדול המעלה, וכל החכמות מכונות אליו, והם כהצעות לו, כי בו לבדו התועלת הגדולה והשלמה, כי בו יבא האדם לפני המלך, ועל הויות דאביי ורבא אמרו שהוא דבר קטן, וזה לפי שהמשניות ושאר הלכות פסוקות מספיקות לדורשי החכמה. זהו דעת רבותינו ז"ל. אבל הדבר הגדול היום בעיני חכמינו בעלי הגמרא הוא העסק בסוגיות התלמוד, ולא העסק בפסק הנברר ממנו, אבל העסק בקושיות ובתירוצים; והדבר הקטון הוא בעיניהם מעשה מרכבה, שהוא חכמת הא-להות. ואינו בעיניהם דבר קטן מן הדברים הטובים, אבל דבר רע ומר מאד, עד שגרם להם רב גַנֹּותָם החכמה ההיא לתעות ולקרוא מעשה מרכבה להבלי שמות שבדו מלבם בני בלי לב. השם יכפר בעד כי זה דעת רב חכמינו הרבנים.

במה דברי "מלמד התלמידים" מרחיקים לכת מעבר לרמב"ם הנ"ל?

בכל אופן, מה שבעיני הריטב"א הוא "חכמת הגויים" שאין לה זכר כלל בסוגייתנו, בעיני ר"י אנטולי הוא "עצם המזון", "הפרדס", ו"דבר גדול". מאלף להבחין מי צריך "כפרה" לדעת ר"י אנטולי, לעומת הריטב"א.