סוכה דף כז-כח | חיוב אכילה בסוכה

לימוד מודרך למסכת סוכה

דפים כז. - כח.

 

דף מספר 37

המשנה והגמרא שלפנינו מביאות לפנינו דיונים שהתנהלו בין ר' אליעזר והחכמים בקשר למצוות סוכה. החיוב לשבת בסוכה "שבעה ימים" מעלה את השאלה באיזו מידה באמת נדרש פה רצף של שבעה ימים.

א. שאלות על פשט הגמרא - שיטות ר' אליעזר בענייני סוכה וחג (המשנה כז. וגמרא עד כח. למעלה "תנו רבנן")

1. לעניין שיעור האכילה הנדרשת בסוכה - כיצד דורש ר' אליעזר "תשבו כעין תדורו"? וכיצד דורשים החכמים?

2. לכולי עלמא לילה ראשון חובה. מה המקור לכך ?

3. ר' אליעזר חזר בו לבסוף והודה שאין חיוב אלא ב...; אבל נחלק עם החכמים אם לחיוב זה יש תשלומין ב...

4. "השלמה" זו לדעת ר"א ניתנת להיעשות על ידי ____ ____ .

5. ר"א מחדש שחייב לשבת בסוכה אחת כל ____ ____ , ולכן אין בונים סוכה בחול המועד אלא אם...

6. כתוב "תעשה לך", ומכאן הסיק ר"א שאין יוצאים ידי חובה בסוכה ____ . מה טעם החכמים החולקים? לדעתם, מה לומדים מ"לך"?

7. ר"א היה אומר "משבח אני את ____ שאינם ____ ____ ____", ולפי זה אין לאדם להקביל פני רבו ברגל אלא אם...

8. פעם שבת ר"א בסוכה בקיסרין, ונשאל אם מותר לפרוס סדין עליה מפני החמה. ר"א השתמט מלתת תשובה, כי...

9. מדוע אי אפשר היה ללמוד לאיסור משיטת ר"א עצמו שאסור להוסיף על אוהל עראי, כגון ב____ ____ שאינו קשור ותלוי?

ב. שאלות לעיון

חיוב אכילה בליל ט"ו

בסוגייתנו מתחדש שישנו חיוב לאכול בסוכה בלילה הראשון של החג. כיצד יש להבין דין זה? אפשרות אחת היא שמדובר בפרט בתוך המצווה הכללית של "בסוכות תשבו", ומתחדש שבלילה זה מטילה התורה את הישיבה בסוכה כחובה שאין ליישם בה את הקולא של "כעין תדורו", המותיר את הברירה בידי האדם אם לאכול או לא. אבל מהרש"ל[1] הוכיח שההסבר לכך שונה. הגמרא כאן (כז. "והא א"ר אליעזר וכו'") רואה סתירה בין הדרישה לאכול ארבע עשרה סעודות בסוכה, לבין דעת ר"א שיש תשלומין לחיוב האכילה בחג ביום טוב האחרון. עיינו בהסברו של רש"י ד"ה והאמר ר' אליעזר וד"ה חזר בו. את דברי רש"י הסביר מהרש"ל ב"חכמת שלמה" על אתר:

רש"י בד"ה חזר בו כו' חוץ מלילי יו"ט הראשון כו'. נ"ב[2], נ"ל דה"פ[3], חזר בו ר"א מי"ד סעודות בסוכה ולא קאי אלא על לילי יו"ט הראשון. ואע"פ שאותה סעודה בע"כ צריכה סוכה, מ"מ חיובא די"ד לאו בסוכה תליא, אלא ילפינן מלילי פסח דצריך אכילה, ומאחר דצריך אכילה אי אפשר לקיימה בלא סוכה, ומ"מ עיקר מצותה תלוי באכילה, ומש"ה יכול להשלימה באכילת סעודה אחריני באיך שהיא. אבל אי הוה מצריך ר"א י"ד סעודות בסוכה, א"כ ע"כ מתשבו כעין תדורו נפיק דצריך י"ד בסוכה, ועיקר חיובייהו בסוכה תליא, וא"כ איך מועיל השלמה כו' ודו"ק.

לפי פירוש זה, חיוב האכילה בליל ט"ו אינו קשור באופן עקרוני למצוות סוכה - הוא נלמד בגזרה שווה המוזכרת בגמרא, ובאופן מהותי אפשר לקיים אותו גם מחוץ לסוכה, מה שמאפשר את דין התשלומין בשמיני עצרת. לפי זה, איך יש להבין את שיטת החכמים השוללים את התשלומין האמורים?

בכל אופן, עיינו בתוס' כאן ד"ה חזר בו; לדרכם בסוגיה, אין לנו ראיה באשר לאופי חיוב האכילה בלילה הראשון. גם המהרש"א דחה את הבנת המהרש"ל ברש"י, ומציע להבין את קושיית הגמרא בדרך אחרת:

בד"ה חזר בו ר"א אצל חכמים כו' ובהא מיהא פליג כו' כמו שיש תשלומין לקרבנות יום א' אף ביו"ט אחרון עכ"ל. יראה שהוכרח הכא להאי טעמא, דכמו שיש לו תשלומים לקרבנות כו', דמש"ה השתא למאי דחזר בו ר"א, ולא תקשי לן מאי השלמה דסוכה איכא בליל יום טוב אחרון לתשלומין, דליל יו"ט ראשון דבעו סוכה לכ"ע, כיון דמצינו בו השלמה אחרת מיום אחרון ליום ראשון לגבי קרבנות, אית לן למימר הך השלמה דאכילת יום אחרון לתשלומין ליל הראשון, אע"ג דסוכה ליכא ביום אחרון. אבל למאי דס"ד דהאי ישלים קאי לי"ד סעודות, הא ודאי ליכא השלמה, כיון דליכא סוכה ביום אחרון וליכא נמי השלמה אחרת מיום אחרון לשאר ימים.

לשאלה זו - האם חיוב האכילה בליל ט"ו הוא חיוב ישיבה בסוכה או חיוב אכילה בעלמא - יש נפקא מינות מאוד חשובות: כמה צריך לאכול כדי לצאת ידי החובה האמורה בלילה הראשון - האם כזית, כשיעור אכילה בכל מקום, או כשיעור אכילה החייבת בסוכה? האם פטור 'מצטער' חל גם לגבי חובת אכילה בליל ט"ו? בשני העניינים האלה דנו הראשונים. הר"ן (יב: בדפי הרי"ף, סוף ד"ה מתני') כותב כך:

וביו"ט הראשון של סוכות גמרינן נמי דמיחייב לאכול שיעור שהוא חייב לאכול בסוכה. דאילו מדין יו"ט, סגי ליה לאכול כביצה עראי חוץ לסוכה, וגמרינן מחג המצות דמיחייב לאכול שיעור המחויב לאכול בסוכה. ולפיכך, נראה שהוא חייב לאכול יותר מכביצה. אלא שי"א כך, דכיון דגמרינן מחג המצות לגמרי גמרינן מיניה, מה התם בכזית אף הכא בכזית. ואע"ג דבשאר ימות החג כזית עראי הוא, ורשאי לאכלו חוץ לסוכה, אפ"ה בלילה הראשון, כיון שהכתוב קבעו חובה לאכלו בסוכה, עשאו אכילת קבע. ואחרים אומרים דלהכי גמרינן לילי יו"ט הראשון של חג מחג המצות, לומר שאפילו ירדו גשמים חייב לאכול בסוכה, אע"ג דמפטר בה בשאר יומי.

מדברי הר"ן עולה אפשרות שלמרות ששיעור האכילה הוא כזית, חובה לאכול אותו דווקא בסוכה (בניגוד למה שראינו לעיל במהרש"ל). מה ההסבר לכך?

הרמב"ם פוסק בעניין זה כך:

אכילה בלילי יום טוב הראשון בסוכה חובה, אפילו אכל כזית פת יצא ידי חובתו. מכאן ואילך רשות, רצה לאכול סעודה סועד בסוכה, רצה אינו אוכל כל שבעה אלא פירות או קליות חוץ לסוכה אוכל כדין אכילת מצה בפסח.

(הלכות סוכה, פרק ו', הלכה ז').

"אי בעי לא אכיל"

לדעת החכמים אין חיוב לאכול בסוכה חוץ מהלילה הראשון. מה ההסבר לדין זה לדעת סוגייתנו? מן הירושלמי משתמע אחרת, ראו כאן בתוס' ד"ה תשבו שהביאו את הדברים. בכלל, העיקרון "תשבו כעין תדורו" מצומצם במדרשי ההלכה ובירושלמי, בהם הוא למעשה נמצא רק בהקשר אחד (המופיע גם בגמרא שלנו בדף כח:); ואילו הבבלי מרחיב את השימוש בכלל הזה להסביר דינים שונים, גם לקולא.  

ייתכן שיש משמעות לשיטת הירושלמי כאן גם לדידן. מכיוון שניתן לדבר על חובת ישיבה בסוכה לעומת חובת אכילה, אפשר לטעון שסוגייתנו התייחסה לראשון, ואילו הלימוד של הירושלמי הוא נכון כאשר מדובר בחיוב השני. נפקא מינה אפשרית לכך היא לעניין פטור מצטער כל שבעה. בשבוע שעבר, כאשר למדנו על פטור "מצטער", ראינו שהרמ"א מתנגד לכך שמי שמצטער יחמיר על עצמו ויישב בסוכה. לדעתו, המצטער לא רק פטור מסוכה, אלא אינו מקיים כלל את המצווה גם אם ירצה, שהרי אין זה "כעין תדורו". על כן, במציאות של מצטער, אין אומרים "אי בעי אכיל". אך היו כאלה, במיוחד חסידים, שנהגו שלא כדברי הרמ"א בעניין זה. הג"ר אריה פרומר[4], בשו"ת ארץ צבי (סימן צ"ח), הסביר את שיטתם בדרך הבאה. כפי שראינו, באכילה בלילה הראשון ייתכן ש"מצטער" אינו פוטר, כי החיוב הוא "אכילה" ולא "ישיבה". מדוע אין מצווה כזאת במשך כל החג? רק בגלל ההשוואה למצה, כירושלמי הנ"ל. ואולם במצה עצמה, ידועים דברי הגר"א שהובאו במשנה ברורה (סימן תע"ה, סעיף קטן):

ובשם הגר"א כתבו דעכ"פ מצוה איכא לאכול מצה כל שבעה אלא שאינו חיוב.

לשיטת הגר"א בעניין זה יש מקורות גם בראשונים. נמצא, לפי הגר"א, שאכילת מצה כל ימות הפסח היא "מצוה קיומית" - אין חיוב, אבל האוכל קיים מצווה. לאור זה, יש לומר שגם האכילה בסוכה כל החג היא מצווה קיומית, והרי מצווה זו מתקיימת גם אם מצטער, זאת בניגוד לדברי הרמ"א שהוזכרו.