סוכה דף כח | נשים וקטנים בסוכה

דף מספר 39

מחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה שלפנינו (כח.) טופלה בתחילת המסכת (דף ג.), במסגרת הדיון בגודל הסוכה. מובן, אם כך, שהגמרא "מדלגת" על עניין זה ומרחיבה בנושא השני שבמשנה - דין נשים וקטנים בסוכה.

א. שאלות על פשט הגמרא - נשים וקטנים בסוכה (המשנה כח. וגמרא עליה)

1. בית שמאי טוענים שאי אפשר לקיים מצוות סוכה כאשר רק ____ ו____ בסוכה, ואילו ____ בתוך הבית. בית הלל מקילים בכך.

2. "האזרח" כתוב בסוכה וכן ביום הכיפורים. מה הסתירה שבדרשות חכמים בפסוקים האלה ?

3. לכאורה דין הנשים כאן אינו זקוק למקור מיוחד: הן פטורות מסוכה כי..., וחייבות להתענות ביוה"כ כי...

4. אבל יש הוה-אמינא לחייב נשים בסוכה מדין "____ ____ ____", או בגלל הגזירה שווה ל...; וביוה"כ יש הוה אמינא לפטור אותן מתוספת עינוי, שאין עליה ____ ו____.

5. למסקנה, פטור נשים מסוכה נלמד מהלכה למשה מסיני; "האזרח" בא לחייב ____ .

6. קטן חייב בסוכה מדרבנן אם הגיע ל____. הגיל לעניין זה הוא שאינו ____ ל____ . מה חידש שמאי הזקן בעניין זה ?

ב. שאלות לעיון

סוכה שאינה ראויה לשינה

לפי שיטת בית שמאי, יש צורך שהסוכה תכיל את ראשו ורובו ושולחנו. מבחינה כמותית, דרישה זו מתורגמת לשבעה טפחים על שבעה טפחים, וכבר ראינו בפרק הראשון שהלכה כבית שמאי בעניין זה[1]. הלכה זו בוודאי קשורה להגדרת החפצא של הסוכה, אך מאידך היא מתקשרת גם להגדרת המצווה, שהיא הנושא המרכזי של פרקנו. נעמוד פה על היחס בין דין זה לבין דין "מצטער".

בדף מספר 35 הבאנו את שיטת היראים שהובאה במרדכי כאן סימן תש"מ:

ודוקא שעשה סוכתו מתחילה במקום שראוי לאכול ולשתות ולישן בה ונולד לו הצער אחר כך אבל עשאה מתחילה במקום הראוי להצטער באכילתו או בשתייתו או בשינה כגון שירא בה מגנבים לא מיבעיא דלא מיפטר בה אלא אפילו אין סכנה באכילה ושתיה אלא בשינה לא יצא ידי חובתו כלל אפילו באכילה דהא כעין דירה בעינן כיון שאינו יכול לעשות בה כל צרכיו אכילה ושתיה ושינה בלא צער מתחילה לא הוי סוכה כיון דלצעוריה קיימא.

אולם, השיעור המינימלי של הסוכה - ראשו רוב ושולחנו - נראה כעומד בסתירה לקביעה שהסוכה צריכה להיות ראויה לכל צרכיו. להלן תשובותיהם של שני פוסקים שעמדו על נקודה זו - תרומת הדשן וחכם צבי:

שאלה: מי שצר לו המקום בסוכה לשינה, בענין זה שאינו יכול לישן בפישוט גופו ורגליו, מיקרי כה"ג מצטער או לאו?

תשובה: יראה דלא מיפטר בשינה מסוכה מפני מצטער זה. ונראה להביא ראייה לזה מהא דקי"ל דשיעור סוכה לפחות הוא ז' טפחים. ושיעור גופו של סתם בני אדם הן ג' אמות שהוא י"ח טפחים, כדאיתא פ' מי שהוציאוהו. ובפ' המצניע (שבת צב ע"א ד"ה אישתכח) גבי המוציא משא למעלה מי', הוכיחו התוס' דגופו של אדם בלא ראשו הוי י"ח טפחים, וכן משמע התם מפרש"י. וא"כ אפי' כשתחשוב ז' על ז' באלכסון, הוי ליה י' טפחים פחות חומש, ובעינן בין באכילה ובין בשינה דלהוי ראשו ורובו בסוכה, וראשו ורובו של אדם הוי טפי מי' טפחים לפי חשבון דלעיל, והיאך שיערו חכמים שיעור סוכה שלא יוכל לישן בה בראשו ורובו. ואע"ג דהוי ראוייה לאכילה, הא כתב רא"ם במרדכי פ' הישן, דסוכה שאינה ראויה לשינה אפי' שראויה לאכילה ולשתייה, אינו יוצא בה י"ח כלל. אע"כ אורחיה הוא לפעמים לישן בכפיפת גופו ואיבריו, ולא מיקרי מצטער בהכי.

(תרומת הדשן חלק א, צ"ב).

מ"ש במרדכי פ' הישן דאם עשה סוכה בתחלה במקום הראוי להצטער בשינה לא יצא י"ח כלל אפי' באכילה אינו נ"ל כלל, דתשבו כעין תדורו לאו על אופן הסוכה קאי באיזה ענין תהיה עשוייה אלא על אופן הישיבה באיזה ענין תהא, וע"ז קאמר דתהא כעין דירה, ואה"נ דאם עושה ב' סוכות האחת לאכילה והשנייה לשינה אף שאותה של אכילה אינה ראויה לשינה מ"מ נפיק בה ידי חובת אכילה. ובהכי אזדא לה הוכחת הרב תה"ד סי' צ"ב דמי שאינו יכול לישן בפישוט ידיו ורגליו דלא הוי מצטער וחייב לישן בה, וקמוכח לה משיעור סוכה שהוא ז' טפחים ומדברי המרדכי הנ"ל, ובאמת הדבר תמוה מאוד והחוש מוכיח דאין לך צער גדול מזה. ובודאי דלכתחלה אין לו לעשות סוכה בענין זה כדי שיהיה מצטער ופטור מן הסוכה, אבל אם הוא ביו"ט וכבר נעשה או שאין לו מקום לסוכה אחרת יותר גדולה נ"ל לע"ד אחר בקשת המחילה מכבוד תורת הרב ז"ל דאינו חייב להצטער ולישן בסוכה בלי פישוט ידיו ורגליו כדרכו כל השנה, וכלל גדול אמרו תשבו כעין תדורו, וכיון שבדירתו ודאי אין אדם ישן באופן זה אף בסוכה אינו חייב לישן בה בזה האופן. ועוד אמרו דבשינה אפי' גשמים כל שהוא הוי צער לפטור. והראיה מהמרדכי הנ"ל היא גופא צריכה ראיה, אדרבא כיון דקי"ל סוכה דירת עראי בעינן וכר' עקיבא שעשה סוכתו בראש הספינה אף שהרוח מצוי' שם ועוקרתה כמו שבאמת עקרה ומסתמא אין דרך לישן שם כיון שהרוח מצויה שם כל שעה ונוחה ליעקר ואין אדם ישן בדירה כזו, ואפ"ה עשאה ר"ע כדי לאכול שם ש"מ דאף שאינה ראויה לישן בה יוצא בה י"ח אכילה. והנלע"ד דעיקר פלוגתייהו דרבי ורבנן אי בעינן ד' אמות או סגי בז' טפחים הוא בסברא זו אי בעינן שתהא הסוכה ראויה לשינה נמי ולהכי בעינן ד' אמות כדאשכחן לענין ד"א ברה"ר דטעמא משום דבשינה בעינן האי שיעורא או סגי בראויה לאכילה להכי סגי בז' טפחים כדי ראשו ורובו ושלחנו. וקי"ל כרבנן.

(שו"ת חכם צבי צ"ד).

מעניין לראות שבספר היראים שלפנינו (סימן תכ"א) ישנם הבדלים בנוסח לעומת מה שהביא המרדכי בשמו. נביא את הדברים כאן, בצמוד לנוסח המרדכי שהובא לעיל, תוך הפניית תשומת לב להבדלים החשובים לענייננו:

 

האם הכרחי להבין בספר היראים, שסוכה שאינה מאפשרת את כל שלוש הפונקציות - אכילה שתייה ושינה - פסולה? אם לא, מהו חידושו של בעל היראים?

 "תשבו כעין תדורו"

עד לסוגיה שלנו, הכרנו כלל זה כעיקרון הפוטר את האדם מן הסוכה בהקשרים מסוימים, מכיוון שגם אם יישב בסוכה לא יהיה זה "כעין תדורו". אולם, בדף כח: מציע אביי שנשים תתחייבנה במצוות סוכה משום "מה דירה איש ואשתו, אף סוכה איש ואשתו". אמנם רעיון זה הוא רק הוה-אמינא, ולמסקנה נשים פטורות מכוח הלימוד מן הפסוק. אולם, לא ברור למסקנה מה נשאר מההוא אמינא: האם נדחה גם הרעיון ש"כעין תדורו" כולל את הנשים? הרי אפשר לומר שנוכחות הנשים היא בכל זאת חלק מן המצווה, גם אם חיוב המצווה אינו מוטל עליהן אישית. הרמ"א משתמש בכיוון החשיבה הזה בהקשר הלכתי למעשה:

הגה: ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה, שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות, י"א משום צנה, דיש צער לישן במקומות הקרים (מרדכי פ' הישן); ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו, איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת, פטור; וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת.

(סימן תרל"ט סעיף ב')

מקור לדברי הרמ"א יש בגמרא בערכין (ג:):

"הכל חייבין בסוכה, כהנים לוים וישראלים." פשיטא, אי הני לא מחייבי, מאן מיחייבי? כהנים איצטריכא ליה, סד"א: הואיל וכתיב בסוכות תשבו, ואמר מר: תשבו שבעת ימים - כעין תדורו, מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו, והני כהנים הואיל ובני עבודה נינהו לא ליחייבו, קא משמע לן: נהי דפטירי בשעת עבודה, בלא שעת עבודה חיובי מיחייבי, מידי דהוה אהולכי דרכים, דאמר מר: הולכי דרכים ביום - פטורין מן הסוכה ביום וחייבים בלילה.

ופירש שם רש"י:

"ובני עבודה נינהו" - ואין יכולין לדור איש ואשתו בסוכה שאין נזקקין לנשותיהן דרמיא עלייהו עבודת הרגל אימא לא ניחייבו.

"קמ"ל" - דאע"ג דלא אפשר להו כעין תדורו כי היכי דאפשר להו מיחייבי ובעידן עבודה פטירי שלא בעידן עבודה מיחייבי.

בנוסף לנשים, סברה דומה עולה לגבי קטנים. למדנו ששמאי הזקן החמיר בסוכה אפילו לגבי רך שנולד. מה הטעם לשיטתו? עמד על כך הפני יהושע כאן:

מעשה וילדה כלתו. מעשה לסתור כו' ושמאי מחמיר ומעשה נמי וילדה כלתו. ולכאורה אין טעם לחומרא זו דמה חינוך שייך בקטן בן יומו שאין בו דעת כלל לחייבו במצות עשה. ואפשר דכיון דלענין סוכה אסמכוה רבנן אריבויא דכל מש"ה שייך להחמיר יותר בסוכה. ויותר נראה דהאי חומרא דשמאי אינו משום חינוך אלא מטעם חומר עצמותו משמע ליה להחמיר מטעם תשבו כעין תדורו אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, משא"כ באשה לא שייך הך מילתא כלל אפילו לחומרא בעלמא מדלא סיכך בשביל כלתו והיינו משום דהאשה אין רשות אחרים עליה ובדירה גופא נמי אין איש יוכל לכוף את אשתו להוציאה מדירת קבע לדירת עראי...