פסח | פסחים דף קיט | סוף זמן אפיקומן

מפורסמים דברי המשנה בפסחים:

"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" (פסחים קיט:).

ואולם, מספרים על ראש ישיבה מפורסם שלמרות דברים אלו, הפטיר לאחר חצות אפיקומן. וכך היה הסיפור: לאחר שהרב ובני ביתו הרחיבו בסיפור יציאת מצרים, הגיע זמן חצות, וזאת בטרם הספיקו הסועדים לסיים את חלק ה'שולחן-עורך' שלהם. הרב התחיל לזרז את בני הבית לקראת סיום הסעודה, אולם אשתו שטרחה כה רבות בהכנת מטעמי החג לא הסכימה לקבל את גזרת בעלה והחליטה שממשיכים בסעודה. טענתה הייתה שגם אביה, שהיה רב מפורסם, לא נהג להקפיד על חצות כסוף זמן אפיקומן. על מה הסתמך אביה? כיצד ניתן להסביר את התנהגותו?

בשיעור זה, ננסה לענות על שאלות אלו, וזאת תוך כדי בירור גדר המצווה לאכול את האפיקומן עד חצות.

מקור השם 'אפיקומן'

בגמרא, השם 'אפיקומן' לא מיוחס למצת הצפון, וכך אומרת המשנה:

"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" (פסחים קיט:).

מקור הדברים בתוספתא:

"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כגון: אגוזין, תמרים וקליות" (תוספתא פסחים פ"י, הל' יא).

ומסביר רש"י על המשנה:

"מפטירין - לשון הנפטר מחבירו. כשנפטרין מן הסעודה, מביאין מיני המתיקה" (שם ד"ה מפטירין).

אם-כן, יוצא כי אפיקומן הוא דין הקשור לקרבן פסח. על-מנת להשאיר רושם בפה מאכילת הקרבן, אין מסיימים את סעודת קרבן הפסח בקינוח. הרעיון שמאחורי הדבר, וכך משמע גם מדברי הרשב"ם, הוא שאכילת קרבן פסח אינה אכילה רגילה בה מקנחים במיני מתיקה, אלא אכילה האמורה להשאיר רושם.

המילה 'אפיקומן', מקורה מן היוונית, שפירושה שם הוא סוג של פרפרת. יש שרצו להסביר, וכך משמע גם מהרשב"ם שהבאנו לעיל, שהמילה 'אפיקומן' הינה צירוף של המילים 'אפקו'+'מן', כלומר: הוציאו והביאו. אם-כך, 'אפיקומן' הינה בעצם מילת קוד הקוראת להבאת הקינוח והוצאת שאריות הסעודה.

עד כה דנו בדברי המשנה והתוספתא, אולם בגמרא בפסחים ובירושלמי המקביל מובא נימוק נוסף:

"טיפש מהו אומר? 'מה זאת', אף את למדו הילכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקימון, שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת" (ירושלמי פסחים פ"י, הל' ד).

הירושלמי מכניס לפיו של התם[1] את שאלת האפיקומן, ומדבריו עולה נימוק שונה לדין האפיקומן. הנימוק שנותן הירושלמי לשאלה מדוע אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן הוא: כדי שלא יעברו מחבורה לחבורה. מה הכוונה?

ר' שאול ליברמן, בפירושו לירושלמי, נותן הסבר מעניין לנימוק זה:

"...וכן מפורש גם בבבלי (קיט:) 'מאי אפיקומן? אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה'. וזהו בלי שום ספק הפירוש הנכון, כי ידוע היה להם מנהג ליונים ודרכם במשתה ושמחה, היינו בשעה שההוללות היתה מגיעה למרומה, היה דרכם להתפרץ לבתים אחרים, להכריח את האחרים להצטרף אליהם ושם היו ממשיכים את החגיגה, וקראו לזה: epicwmazein, והמשנה הזהירה שאין גומרים את הפסח באפיקומן-epicwmon. וזהו הפירוש בבבלי ובירושלמי כאן: שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת..." (ירושלמי כפשוטו, עמ' 521).

ואם כן, מצינו שני נימוקים מדוע אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן:

א. השארת רושם מהאכילה - 'אפיקומן, כגון: אגוזין תמרים וקליות'.

ב. מניעת הוללות - 'שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת'.

המחנה המשותף לשני הנימוקים, הוא הפיכתה של מצוות אכילת קרבן פסח למשמעותית. הרחבה לדין זה לימינו אנו מוצאים במצת הצפון, וכך נאמר בגמרא בפסחים שם:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מפטירין אחר מצה אפיקומן" (שם).

ומסביר רשב"ם:

"...ובמצה בזמן הזה איירי דליכא פסח בהדא, דאי בזמן דאיכא פסח הא בהדיא תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, והיינו אחר פסח ומצה הנאכלת עמו" (שם).

זמן חצות

עד עתה דנו באופיה של מצוות אפיקומן, ועתה נעבור לשאלה כללית יותר והיא בנוגע לסוף זמן אכילת מצה, או בשמה הנוסף סוף זמן אפיקומן. בעניין זה, מצינו מחלוקת תנאים המובאת בגמרא בברכות:

"הקטר חלבין ואיברים מצוותן עד שיעלה עמוד השחר: ואילו אכילת פסחים לא קתני, ורמינהי: ק"ש ערבית, והלל בלילי פסחים ואכילת פסח - מצותן עד שיעלה עמוד השחר! אמר רב יוסף: לא קשיא, הא רבי אלעזר בן עזריה, הא רבי עקיבא. דתניא: 'ואכלו את הבשר בלילה הזה' (שמות י"ב), רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן 'בלילה הזה', ונאמר להלן: 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה' (שמות י"ב) - מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. אמר ליה רבי עקיבא: והלא כבר נאמר: 'בחפזון' (שמות י"ב) - עד שעת חפזון! אם כן מה תלמוד לומר בלילה - יכול יהא נאכל כקדשים ביום, תלמוד לומר: בלילה, בלילה הוא נאכל, ולא ביום..." (ברכות ט.).

אם-כן, נחלקו התנאים בגדרי הזמן של קרבן פסח. שיטת ר' עקיבא היא שזמנו עד עלות השחר, ואילו דעת ראב"ע היא שזמנו עד חצות. בגמרא בפסחים נאמר כי זמן אכילת המצה בליל הסדר תלויה בקרבן פסח, ולאור זאת תלויה במחלוקת הנ"ל:

"אמר רבא: אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לרבי אלעזר בן עזריה - לא יצא ידי חובתו. פשיטא, דכיון דאיתקש לפסח - כפסח דמי! מהו דתימא, הא אפקיה קרא מהיקישא, קמשמע לן, דכי אהדריה קרא - למילתא קמייתא אהדריה"

(פסחים קכ:).

למרות דברים אלו, הרמב"ם לא פסק כראב"ע, וכך הוא אומר:

"מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר: 'בערב תאכלו מצות' (שמות י"ב) - בכל מקום ובכל זמן. ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה"

(הל' חמץ ומצה פ"ו, הל' א).

אם-כן, על-פי שיטת הרמב"ם, מצוות אכילת מצה הינה מצווה בפני עצמה, ואינה קשורה למצוות אכילת קרבן פסח.

לא כך סברו בעלי התוספות:

"לאתויי אכילת פסחים ודלא כרבי אלעזר ב"ע - מכל-מקום נראה דהלכה כר' אלעזר דהא איכא סתמא בערבי פסחים (פסחים קכ: ושם) דקאי כוותיה דתנן: 'הפסח אחר חצות מטמא את הידים', וכן משנה באיזהו מקומן (זבחים דף נו:), וסתמא בסוף פ"ק דברכות (דף ט.) גבי מעשה ובאו בניו של רבן גמליאל מבית המשתה וכו' אמר להם כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר, ואילו אכילת פסחים לא קתני, ומוקי לה כראב"ע דאמר עד חצות. ואם-כן צריך למהר לאכול מצה בלילי פסחים קודם חצות, ואפילו מצה של אפיקומן, שהרי חיוב מצה בזמן הזה הוה דאורייתא. אבל בהלל של אחר אפיקומן אין להחמיר כל כך שהרי מדרבנן הוא"

(מגילה כא. ד"ה לאתויי).

התוספות אמנם מביאים הוכחות רבות לכך שהלכה כראב"ע, אולם כפי שראינו, הרמב"ם התעלם מההוכחות הנ"ל ופסק שמצוות אכילת מצה היא עצמאית וממילא זמן אכילתה עד עלות השחר.

שיטת ה'אבני-נזר'

מה נפסק להלכה? מלשון השו"ע נראה כי הוא פסק להלכה את שתי הדעות. וזו לשונו:

"לאחר גמר כל הסעודה, אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע, ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו, ויהא זהיר לאכלו קודם חצות (ויקדים עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות)" (אורח-חיים סי' תע"ז, סעיף א).

ה'שולחן ערוך' כותב כי צריך להיות 'זהיר' - כלומר, לכתחילה עדיף לסיים את אכילת המצה לפני חצות, אולם מאידך, בדיעבד גם אם אֵחר - יצא.

בעל ה'אבני-נזר', נשאל כיצד ניתן להתגבר על בעיית סוף זמן אכילת מצה (אפיקומן), למי שמרבה בסיפור יציאת מצרים. פתרונו של ה'אבני נזר' מבוסס על ההנחה הבאה:

"...ובזה יש ליתן טעם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, שאסור לאכול לאחר הפסח. ולהנ"ל יש לפרש כיון שהמצוה בהגיע חצות, אם-כן צריך שיהיה טעם פסח אז בפיו, שלא יהיה כלה אכילת פסח מכל וכל. על כרחך שיהיה טעם מצה אז וישאר אז רושם מהמצוה"

(שו"ת 'אבני-נזר' חלק אורח-חיים סימן שפ"א).

כלומר, ה'אבני-נזר' מבין כי המצווה היא שבחצות הלילה יהיה טעם מצה בפיו. בנוסף, ל'אבני-נזר' ישנה שיטה יחודית בהבנת דברי ראב"ע: לדעתו ראב"ע לא הצריך שאכילת מצה תהיה עד חצות, אלא בחצות, שכן המקור לדברי ראב"ע הוא הפסוק:

'ויהי בחצי הלילה, וה' הכה כל בכור בארץ מצרים'

(שמות י"ב).

פשט הפסוק הוא שהקב"ה עבר בחצות ממש בארץ מצרים, לא לפני ולא אחרי. אם-כן, מצוות אכילת מצה היא דווקא בחצות. לאור זאת כותב ה'אבני-נזר':

"...וצריך לומר, כיון דאי אפשר לאכול בחצות ממש שאין בו המשך זמן כלל. והמעשה צריך המשך זמן. על כורחך הפירוש שבחצות יהיה כבר הבשר פסח נאכל. וכן במצה דיליף מפסח, וכל שכן מרור דכתיב גבי פסח. ואם כן כיון דמצוות מצה ומרור שבהגיע חצות יהיה כבר נאכל, יותר טוב לברך בעל כנ"ל" (שם).

אם אנו מניחים כי מצוות אכילת מצה היא בשעת חצות ממש, אנו נכנסים לבעיה: שכן כיצד בן תמותה יכול לאכול שעור כזית מצה ברגע אחד של חצות? על-כן מבין ה'אבני-נזר' שהמצווה במצה אינה באכילה, אלא בטעם. כלומר, עיקר המצווה במצה היא מציאות של טעם מצה בפה בחצות הלילה. מכאן גם מסביר האבני נזר למה אנו מברכים על המצה - 'על מצוות' ולא 'על אכילת' מאחר שהמצווה היא לא באכילה אלא בטעם וכמו שכתבנו.

הפטנט של ה'אבני-נזר'

על בסיס רעיון זה נותן לנו בעל ה'אבני-נזר' פטנט למי שרוצה לאכול לאחר חצות בסעודה:

"על כן נראה לדינא למאן דאמר אין הפסח נאכל [אלא] עד חצות, והוא הדין מצה, דלאחר חצות מותר לאכול. ובלאו הכי נראה כן, דודאי אין חיוב שישאר טעם פסח ומצה בפיו רק בזמן המצוה. ועל כן נראה דאם בתחילת הסעודה או באמצע רואה שהוא קרוב לחצות, יאכל כזית מצה על תנאי: אם הלכה כר' אלעזר בן עזריה, יהיה לשם אפיקומן, וימתין עד לאחר חצות ויאכל סעודתו. ואחר כך יאכל שנית אפיקומן ויוצא ממה נפשך: אם הלכה כראב"ע דעד חצות - יוצא באפיקומן ראשון ואחר חצות מותר לאכול דברים אחרים, ואם הלכה כרב עקיבא דעד שיעלה עמוד השחר - יוצא באפיקומן השני" (שם).

כלומר, מאחר שנחלקו התנאים והראשונים מתי הוא סוף זמן אכילת מצה. מציע ה'אבני-נזר' לעשות תנאי, ועל-ידי כך לצאת ידי כל השיטות. וכך עובד ה'פטנט': קודם חצות יש לעשות תנאי ששני האפיקומנים שאני עתיד לאכול יוציאו אותי ידי חובה בכל השיטות. לאחר מכן יש לאכול מצה, ולהפסיק בסעודה כדי שבחצות יהיה לו טעם מצה - ובכך הוא יצא ידי חובה על-פי ראב"ע. לאחר מכאן ימשיך בסעודה ויאכל אפיקומן נוסף ואיתו יצא ידי שיטת ר' עקיבא.

הרבה מהפוסקים שבאו אחרי ה'אבני-נזר', חלקו עליו מכל וכל וזאת מסיבות שונות שנביא להלן. נקדים ונאמר כי בנוסף לבעיות שהעלו האחרונים להלן, ישנה בעיה נוספת של תנאי במצוות בה לא נדון בשיעור זה.

שיטת ה'אגרות-משה'

ר' משה פינשטיין 'לא אהב' את הפטנט של בעל ה'אבני-נזר', והוא יוצא נגדה בחריפות:

"...על כרחך הפירוש שבשעת חצות יהיה הפסח נאכל, ולכן צריך לברך בלשון שמשמע לשעבר, נתחדש לו לפי תירוצו שאין האיסור אכילה לראב"ע אלא עד חצות, ונתחדש לו כשהעמיק יותר שגם בלאו הכי אין האיסור לראב"ע אלא עד חצות, שלא כדנהג הוא עצמו ואבותיו וכל הדורות הקודמין לאיסור כל הלילה כשאכלו האפיקומן קודם חצות. שזה תמוה לסמוך על סברא בעלמא נגד כל הדורות, אפילו אם היתה סברא ברורה. ובפרט שהיא סברא קלושה מאוד, וכי לא שייך לומר שמאחר שלילה זו היא זמן המצווה, היא חשובה שיהיה בה טעם המצווה, אף שעצם זמן קיום המצווה הוא רק עד חצות"

('אגרות-משה' חלק אורח-חיים ה', סימן לח).

ר' משה מפנה את תשומת לבינו לפרדוקסליות שבשיטתו של ה'אבני-נזר': לכל השיטות מוסכם כי עקרונית זמנה של מצוות הפסח הינה כל הלילה, אלא שבכדי להרחיק את האדם מן העברה - צמצמו את המצווה עד חצות. ואולם, על-פי שיטת ה'אבני-נזר', מצוות מצה היא עד חצות בלבד, ולאחר מכן צריך להישאר לאדם טעם המצווה ותו לא. אם-כן יוצא שה'אבני-נזר' מפחית מזמן המצווה.

שיטת הגר"ח

שיטה יחודית בדין האפיקומן מצינו בדברי ר' חיים מבריסק:

"...דתניא בתוספתא דפסחים (פ"ה, הל' י) 'פסח אינו נאכל... אלא עד חצות, ואין חייבין עליו משום נותר... עד שיעלה עמוד השחר', ע"כ. וצ"ע למה לא נעשה נותר בחצות שהוא סוף זמן אכילתו. ועל כרחך דמחמת דין הקרבן הוי זמן אכילתו עד הבוקר, ונותר באמת תלוי בדין הקרבן. אלא דאפילו אם נאמר כן מכל מקום עדיין צריך עיון אם למעשה מותר לאכלו אחר חצות"

(הגדה מבית לוי, עמוד פה).

כלומר, הגר"ח טוען כי גם אם זמן אכילת הפסח הינו עד חצות - זה רק בנוגע לאכילת הקרבן, ה'חפצא' של הקרבן נמשך עד הבוקר. כלומר, שם הפסח נותר על הקרבן עד הבוקר, ולכן איסור נותר יחול עליו רק בבוקר.

ממילא, לפי שיטתו של ר' חיים, ה'פטנט' של ה'אבני-נזר' נופל. שהרי אם שם הפסח נמשך עד הבוקר, הרי שאיסור האכילה לאחר אכילת האפיקומן, נמשך גם הוא עד הבוקר.