סח. - העומר בזמן הבית

  • הרב אביעד ברטוב

העומר בזמן הבית / אביעד ברטוב

הקדמה לפרק העומר

בזמן הבא עלינו לטובה נעיין בסוגיות נבחרות ממסכת מנחות. ברוח הימים האלו של בין פסח לעצרת, נתחיל את לימודינו במספר סוגיות בפרק השישי של המסכת העסוקות בענייני העומר, ומאוחר יותר נעבור להמשך המסכת.

בזמן הזה, מצוות העומר מצטמצמת לאיסור אכילת חדש ולספירת העומר. אולם, בזמן שבית המקדש היה קיים מצוות העומר כללה שני קורבנות מיוחדים: קורבן העומר אשר בא מן השעורים וקרב ממחרת יו"ט ראשון של פסח, וקורבן שתי הלחם שבא מן החיטים וקרב בשבועות. בין שני מועדי ההקרבה הללו עברו חמישים יום, שאותם אנו נוהגים לכנות ימי ספירת העומר.

בשיעור זה אנו נתמקד בענייני העומר בזמן בית המקדש, ובשעורים הבאים נבאר את עניין ספירת העומר בזמן הזה, ואיסור חדש.

מנחת העומר

הציווי על העומר מופיע בפרשת אמור:

"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן: והניף את העמר לפני ידוד לרצנכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן: ועשיתם ביום הניפכם את העמר, כבש תמים בן שנתו לעלה לידוד: ומנחתו שני עשרנים סלת בלולה בשמן אשה לידוד ריח ניחח ונסכה יין רביעת ההין: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן א-להיכם, חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם: וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה, שבע שבתות תמימת תהיינה: עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום, והקרבתם מנחה חדשה לידוד" (ויקרא כ"ג, פס' י-טז).

כפי שאנו רואים, הכתוב מכנה את העומר בשני כינויים: 'קרבן ראשית' ו'מנחה חדשה' (על טיבם של שני כינוים אלו ננסה לעמוד בהמשך), ואילו חז"ל הוסיפו כינוי נוסף לעומר: 'מתיר'. וזו לשון המשנה:

"משקרב העומר - הותר חדש מיד. הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן. משחרב בית המקדש, התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר ר' יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, שנאמר: 'עד עצם היום הזה' (ויקרא כ"ג). מפני מה הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן? מפני שהן יודעין שאין ב"ד מתעצלין בו" (מסכת מנחות סח.).

פשט המשנה מלמדנו כי בזמן הבית, היה אסור לאכול מן התבואה החדשה[1] כל עוד לא קרב העומר, ואילו לאחר החורבן התקינו שיהיה אסור לאכול מן התבואה כל היום. רבי מעיר שגם מן התורה יום הנפת העומר אסור באכילה, אלא שחזקה על בית הדין שהם עושים את שליחותם ומקריבים את קורבן העומר עד חצות וזה מתיר את התבואה החדשה. בגמרא, נחלקו האמוראים בהבנת דברי המשנה:

"רב ושמואל דאמרי תרוייהו: בזמן שבית המקדש קיים - עומר מתיר, בזמן שאין בית המקדש קיים - האיר מזרח מתיר; מאי טעמא? תרי קראי כתיבי, כתיב: 'עד הביאכם' (ויקרא כ"ג), וכתיב: 'עד עצם היום הזה' (שם). הא כיצד? כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים. ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: אפילו בזמן שבית המקדש קיים - האיר מזרח מתיר. והכתיב: 'עד הביאכם'! למצוה. משקרב העומר - הותר חדש מיד! למצוה. העומר היה מתיר במדינה, ושתי הלחם במקדש! למצוה" (מנחות סח.).

האמוראים בגמרא חזרו לדרוש את פשטי המקראות. רב ושמואל מעירים כי הכתוב נותן שתי הגדרות סותרות לסוף זמן איסור חדש: מחד הוא תולה את סוף זמן האיסור בהבאת העומר- 'עד הביאכם', ומאידך הוא תולה את האיסור ביום ט"ז - 'עד עצם היום הזה'. מכאן מסיקים רב שמואל כי הכפילות בפסוק באה לתאר שני מצבים שונים: מצב בו בית המקדש קיים, ומצב בו הוא חרב. רבי יוחנן וריש לקיש לא מוכנים לקבל קביעה זו, ולדידם גם בזמן הבית יום ט"ז מתיר את החדש, והתורה כתבה את המילים 'עד הביאכם' - למצווה בלבד.

אם נחזור לדברי המשנה נראה כי שיטת רב ושמואל משתלבת היטב עם דברי המשנהודברי ריב"ז ורבי יהודה. כולם מסכימים כי לעומר ישנם שני מתירים: הנפה ויום ט"ז. המחלוקת ביניהם הינה רק בהגדרת היקף היום (או בהבנת 'עצם היום הזה'): האם מדובר בתחילתו של יום - האיר המזרח, או חצות היום. גם ריב"ז מודה לשיטת רבי יהודה שיש לחכות לחצות היום אלא מתקנת חכמים.

רבי יוחנן וריש לקיש חלקו על השנה זו של המשנה והבינו כי לעומר יש מתיר אחד, והוא היום, ואת המילים 'עד הביאכם' הם דורשים למצווה בעלמא. הגמרא בהמשך מסבירה שפירושם המחודש מביא אותם להבין כי גם ריב"ז סבר כרבי יהודה, וגם לדידו מהתורה יש לחכות לסוף היום אלא שהוא עשה חיזוק לדברי תורה.

על מנת שנוכל להבין כיצד סללו לעצמם רבי יוחנן וריש לקיש מסלול עצמאי בדרישת הפסוקים, והתעלמו מדין המשנה עלינו להבין מה היתה כוונתם בדורשם שהמילים 'עד הביאכם' נכתבו למצווה בעלמא.

ויאכלו מעבור הארץ

כניסתם של בני-ישראל לארץ ישראל הייתה בערב פסח. הכתוב בספר יהושע מספר לנו שהכניסה בחג עצמו הציבה בעיה בפני הכוחות הכובשים:

"ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו: ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה: וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" (יהושע ה', פס' י-יב).

על מנת להתגבר על איסור חדש, אכלו בני ישראל את תבואת הארץ רק ממחרת הפסח, ועד יום ט"ז בניסן ליווה אותם המן. הגמרא בראש השנה מבארת כי למרות שיום ט"ז מתיר את החדש, בני ישראל הניפו עומר כבר באותה שנה:

"דבעו מיניה חברייא מרב כהנא: עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו? אם תאמר דעייל ביד נכרי - 'קצירכם אמר רחמנא' (ויקרא כג) - ולא קציר נכרי... אלא, קים להו, הכא נמי: קים להו. - ודלמא לא עייל כלל, אבל היכא דעייל ריבעא - בין שליש לפחות משליש לא קים להו! - לא סלקא דעתך, דכתיב 'והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש' (יהושע ד'), ואי סלקא דעתך דלא עייל כלל - בחמשה יומי מי קא מליא? - אלא מאי - דעייל רבעא או דנקא, אכתי בחמשה יומי מי קא מליא? - אלא מאי אית לך למימר 'ארץ צבי' (דניאל י"א) כתיב בה, הכא נמי - ארץ צבי כתיב בה" (ראש השנה יג.).

הגמרא מבארת כי שבחה של ארץ ישראל הוא שכל דגן צץ כצבי, ובני ישראל הצליחו להניף עומר מתבואה שגדלה בערב כניסתם.

האחורנים התקשו מדוע הגמרא נכנסה למהלך מפותל זה. בעל טורי אבן ובעקבותיו הגרי"ז במנחות מקשים על גמרא זו מדברי הגמרא בחולין (יז) שם מבואר שבעת כיבוש הארץ הותר לישראל להנות מכל טוב שהשאירו אחריהם שבעת העממים, ואפילו אם היה מדובר במאכלות אסורות. ואם כן, ברור כי גם איסור חדש הותר! ניתן להסביר את הדברים באופן פשוט על-פי שיטתם של ר' יוחנן וריש לקיש: כאמור, ראינו כי לשיטתם אין ההנפה מעכבת את האכילה אלא היא מצווה בעלמא. לכן, לדידם, בני ישראל אכן יכלו לאכול ללא הנפת העומר, אולם עם כל זאת ישנו עניין רב לקיים את מצוות ההנפה.

מהו בדיוק 'עניין' זה? מדוע לדעת ר' יוחנן וריש לקיש ישנו עניין מיוחד בהנפת העומר? נראה כי הסיבה לכך נעוצה בהבנת מהותו של קרבן העומר.

אחת מהנקודות היחודיות בקרבן העומר, הינה העובדה שזהו קורבן החובה היחידי בו מצינו את הביטוי 'לרצונכם'. התורה מציינת את הביטוי 'לרצונכם' בקורבנות יחיד הבאים כנדבה, אולם כאן בעומר נראה כי הושאל ביטוי ייחודי זה על מנת להעיד על אופיו של הקורבן. נבאר את דברינו:

באחד מהדיונים בספר הכוזרי, מגיב ריה"ל לטענת הקראים נגד ישראל - למה התכוונה התורה באמרה 'ממחרת השבת' (בעזרת ה' נייחד שיעור מיוחד לנושא זה). בהקשר זה מבאר ריה"ל מהי משמעות הביטוי 'לרצונכם':

"...והרשות בידנו להניף את העומר ביום שנרצה, וזהו טעם 'לרצונכם'" (כוזרי מאמר ג', מא).

הנצי"ב ב'העמק דבר' הולך גם הוא בכיוונו של ריה"ל כי העומר הינו קרבן התלוי ברצון ישראל, והוא נותן גם טעם לדברים:

"משמעו בכל מקום שיהא להפקת רצונכם, והיינו דאיתא במנחות ובסוכה פ"ד דתנופת העומר בא לעצור רוחות רעות וטללים רעים, ולא כתנופת שלמי יחיד שלא בא לזה תכלית" (העמק דבר ויקרא פרק כ"ב, פס' יא).

הקרבת העומר באה כהודיה על שפע הדגן שאנו מקבלים בתקופת ניסן. בני ישראל בכניסתם לארץ, הרגישו צורך להודות על השפע ממנו הם עתידים להנות.

לאור זאת, יתכן כי פירוש שיטתם של ר' יוחנן וריש לקיש שהעומר בא למצווה בעלמא, הינו כי העומר הוא מעין קורבן תודה. רעיון זה יכול להסביר גם את הקשר ההלכתי שמצינו בין ביכורים לעומר, קשר עליו נעמוד בפרק הבא.

עומר וביכורים

גם את העומר וגם את הביכורים מכנה התורה בשם 'ראשית'. האם יש קשר בין הדברים? המשנה במנחות עומדת על קשר וזה לשונה:

"העומר היה מתיר במדינה, ושתי הלחם במקדש. אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר, אם הביא - פסול; קודם לשתי הלחם לא יביא, אם הביא - כשר" (מנחות פ"י משנה ו).

מדברי המשנה עולה שהעומר הוא יריית הפתיחה לקורבנות הבאים מן הצומח. שתי הלחם שבאים אחריו מתירים את איסור החדש בקורבנות, ומאפשרים את אכילת הדגן שבהם, אולם את עצם הקרבתם מתיר העומר.

מכאן אנו רואים כי כאשר התורה כינתה את העומר 'ראשית', היא הבליעה בכינוי זה 2 תכנים:

א. העובדה שהעומר בא מהתבואה הראשונה.

ב. העובדה שהעומר הינו יריית הפתיחה לקורבנות אשר באים מן הצומח[2].

לעיל הסברנו כי לסוברים שעצם זריחת היום מתירה את החדש, העומר הוא מעין קורבן תודה על התבואה החדשה. מכאן מובן מדוע הוא גם הראשון לכל קורבנות הצומח, שכן הוא שבח והודיה לקב"ה שנתן לנו את הצומח.

הגמרא על משנה זו, מביאה סיפורי טרגי שהתחולל סביב פרשנות דברי המשנה:

"יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה: מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם? אמר לפניו יהודה בר נחמיה: לא, אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט, תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט? שתק רבי טרפון, צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה. אמר לו רבי עקיבא: יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן, תמהני אם תאריך ימים. אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק פרס הפסח היה, כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו. אמר רב נחמן בר יצחק: לדברי יהודה בן נחמיה, נסכים ביכורים שהקריבם קודם לעומר - כשירין. פשיטא! מהו דתימא: התם הוא דהותר מכללו אצל הדיוט, אבל הכא דלא הותר מכללו לא, קמ"ל, כל שכן הכא דלא איתסר כלל" (מנחות סח:).

כפי שראינו, המשנה קבעה כי ביכורים שהובאו קודם לעומר פסולים, ואילו קרבנות שהובאו לפני שתי הלחם (המהוות מתיר לתבואה במקדש) - כשרות בדיעבד, ורבי טרפון התקשה להבין את ההבדל. יהודה בן נחמיה לגלג על שאלתו של רבי טרפון, שכן על פניו ניתן להצביע על חלוקה ברורה בין שתי הלחם לעומר.

על פי דברינו לעיל, ניתן לכאורה ליישב את קושיית רבי טרפון: שכן, לעומר בשונה משתי הלחם, יש ערך מוסף שהוא יריית הפתיחה להקרבת קורבנות הצומח, ואילו שתי הלחם הוא קורבן עצמאי להתרת החדש במקדש.

אולם, אם נחזור לדברי רבי יהודה בן נחמיה מה הייתה תשובתו לרבי טרפון?

"אמר לפניו יהודה בר נחמיה: לא, אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט, תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט?" (שם).

ישנם מספר הבדלים בין תוצאותיו של העומר, לאלו של שתי הלחם: בעוד שהעומר מתיר את החדש להדיוט, שתי הלחם מתירים את החדש במקדש. בנוסף, העומר בא מן השעורין, ואילו שתי הלחם מן החיטין. להדיוט כאשר הוקרבה החיטה מותרים השעורה ושאר חמשת מיני דגן, ואילו במקדש תהליך ההתרה הוא הדרגתי.

יהודה בן נחמיה הבין כי לאחר שהוקרבה החיטה שוב אין בעיה להקריב את שאר קורבנות הצומח, שכן יריית הפתיחה התבצעה, כהסברנו דלעיל. כאמור על האופן המזלזל והמתנשא של תשובתו יהודה בן נחמיה, הוא שילם מכיר כבד, ושנה לאחר אותו ויכוח התקיימה בו קללתו של רבי עקיבא כעדותו של רבי יהודה בר אלעאי.

אם נשים לב הגמרא מעניקה חשיבות לסברתו של יהודה בן נחמיה, ומציעה לשיטתו נפקא מינה להלכה, והיא מה הדין של נסכי ביכורים שהוקרבו קודם לעומר (דעומר אינו אסור אלא מין דגן ולא יין - רש"י).

לכאורה מה השאלה? הרי המשנה הכלילה את כל קרבנות הצומח באיסור הקרבה קודם העומר! אולי ניתן לומר כי בהווה אמינא הבינה הגמרא שהפסול בו עוסקת המשנה הוא חדש, וכל הקרבנות שיש בהם חיטה מהווים בעיה. אולם למסקנה הבינה הגמרא כדברינו, שהפסול לא קשור לחדש דווקא, אלא שקיים פסול נפרד של הבאת קורבנות מן הצומח קודם לעומר שהינו יריית הפתיחה לקרבנות אלו.

 

[1] תבואה חדשה - כל תבואה שלא הספיקה להשריש קודם א' ניסן מוגדרת כתבואה חדשה.

[2] חלוקה דומה מביא הגרי"ז בחידושיו על אתר. ועיין בתוס' ד"ה 'לא אם אמרת' שמשך הדיון לדין משקה ישראל ואכמ"ל.