סח: - חדש בחוץ לארץ

  • הרב אוהד פיקסלר

חדש בחוץ לארץ / אוהד פיקסלר

פתיחה

המשנה (סח.) קושרת את דין חדש עם הקרבת העומר: "משקרב העומר הותר החדש במדינה". תבואה חדשה היא תבואה שהשרישה אחרי הקרבת העומר של שנה שעברה, וכעת היא מותרת באכילה. המשנה ממשיכה לדון בזמן המדויק שבו התבואה החדשה מותרת וזאת בעקבות תקנת רבי יוחנן בן זכאי.

בשיעור בדין מנחת העומר, עסקנו במחלוקת האמוראים (בין רב ושמואל ובין ר' יוחנן וריש לקיש) בשאלה האם ההיתר הינו משיאיר היום, או רק מזמן הקרבת הקרבן. בשיעור זה נעסוק בהמשך הגמרא בנוגע לאיסור חדש בחוץ לארץ.

סוגיות הגמרא ופסיקת ההלכה

הגמרא מביאה שלושה מקרים בהם האמוראים נדרשו לשאלה מתי חדש מותר בחוץ לארץ:

"רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר, קסברי: חדש בחוצה לארץ דרבנן, ולספיקא לא חיישינן. ורבנן דבי רב אשי אכלו בצפרא דשבסר, קסברי: חדש בחוצה לארץ דאורייתא, ורבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר, וכי תקין ליום הנף, לספיקא לא תקין. אמר רבינא, אמרה לי אם: אבוך לא הוה אכיל חדש אלא באורתא דשבסר נגהי תמניסר, דסבר לה כר' יהודה, וחייש לספיקא. (סח:).

כידוע, בחו"ל נוהגים יום טוב שני של גלויות מספק מתי קידשו בארץ את החודש, והגמרא דנה האם יש להחמיר יום נוסף באיסור אכילת חדש. הגמרא מציגה את נקודת המחלוקת בין השיטות, בשאלה האם חדש בחו"ל הוא דאורייתא או דרבנן, וכן בשאלה האם חוששים לספק.

מקור המחלוקת לגבי תוקף איסור חדש בחו"ל, מופיע בספרא ובמשנה בקידושין:

"'בכל מושבותיכם' - בארץ ובחוצה לארץ. אמר רבי שמעון: שלשה דברים תלויים בארץ ונוהגים בארץ ובחוצה לארץ: החדש והערלה והכלאים. החדש אסור מן התורה בכל מקום, והערלה הלכה, והכלאים מדברי סופרים" (ספרא אמור פרשה י).

"כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים; ר"א אומר: אף החדש" (משנה קידושין לו:).

הרמב"ם (הלכות מאכ"א י' ,ב) פוסק להלכה כשיטת ר"א, שחדש אסור גם בחו"ל מן התורה, ובעקבותיו כותב השו"ע:

"אסור לאכול חדש מתבואת חמשת המינים עד שיקרב העומר שהוא בט"ז בניסן, שנאמר: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה". והאידנא, דליכא עומר, אסור כל יום ט"ז. ובח"ל, שעושין ב' ימים, אסור כל יום י"ז עד תחלת ליל י"ח. איסור החדש נוהג בין בארץ בין בח"ל, בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים" (יו"ד רצ"ג, א-ב).

ניתן לראות כי פסיקת ההלכה היא כשיטת רבינא בגמרא במנחות, וזאת לאור ההבנה שחדש אסור בחו"ל מן התורה. למרות שבמשנה בקידושין שיטת ר"א היא דעת יחיד כנגד רבים, השו"ע פסק כמותה משום שבמשנה בסוף ערלה מובא בסתם שחדש אסור מן התורה גם בחו"ל:

"...החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים" (ערלה ג', ט).

הבעיה בפסיקה

עד כה פסק ההלכה פשוט וברור, ואולם הדברים נעשים מורכבים יותר בתקופת הראשונים, וזאת לאור המצב ששרר שם. וכך כותב הרא"ש:

"ור' יצחק כתב בתשובה, ובספר המצות הביא אותה: מה שאנו שותים שכר שעורים ואוכלים שבולת שועל, סמכינן ארובא שנזרעים קודם העומר. ואבי העזרי כתב עוד טעם אחר להתירא, משום דאיכא שעורים גם משל אשתקד, וודאי כן הוא בכל השנים, סמכינן ארובא. ועתה לפני הפסח נתתי את לבי, יען שענוי שלהם היה בפרוס הפסח, וגם עת הגריד היה ולא יכלו לחרוש, ומיעוטא דמיעוטא נזרעו לפני הפסח, ולא מלאני לבי לאסור אולי לא ישמעו לי. ואני משיב לשואלים: דרשו מעובדי אדמה, אם יאמרו שהרוב נזרע לפני העומר, מותר, ואם לאו, אסור. וגם אני זכור מנעורי כבר פעמים ושלש, שענוי שלהם היה בפרוס הפסח, שרבותי נהגו איסור, אבל לא הורו הלכה למעשה לאיסור; ואהא סמיכנא ואיני מורה איסור ומוטב שיהיו שוגגים והחרד יפרוש" (כלל ב סימן א).

בהמשך דבריו, מבי הרא"ש את דברי ר"י אשר כתב כי באשכנז נהגו לשתות שכר שעורים. הרא"ש עוסק בשאלה, מהו ההיתר ההלכתי לכך, ומסיק כי מכיון שלא אתחזק איסורא, יש להתיר משום ספק ספיקא. הרא"ש מציין שקימות גם גישות נוספות לבעיה זו, כגון כאלו שלא אסרו הואיל ופחדו שהאיסור לא התקבל, או אחרים שלא הורו למעשה את האיסור.

בדברי הרא"ש אנו מוצאים הסבר מציאותי מה הייתה הבעיה בדין חדש. הרא"ש מזכיר כי 'הענוי שלהם היה בפרוס הפסח' ו'עת הגריד לא היה'. נראה, כי הכוונה במילים 'ימי עינוי' הינה לימי החג של הנוצרים המכונים 'איסטר' אשר חלים סמוך לפסח[1], והרא"ש מתאר כי בתקופה זו היה עדיין 'עת הגריד', כלומר טרם היו ראויים לזריעה.

תנאי החקלאות באירופה, יוצרים מציאות שהייתה זריעה גם בקיץ. בנוסף, יתכן ובגלל הפשרת השלגים המאוחרת, גם צמחים שנזרעו קודם לחורף לא השריש לפני ט"ז ניסן. מעבר לתנאים החקלאיים הללו, השימוש בתבואה לצורך עשיית שכר היה גדול מאוד, ויהודי אירופה היו זקוקים לשתיית בירה בתור משקה מדינה. בימינו, שאלה זו עולה הן לגבי ארצות צפוניות ומקומות שזורעים את הקרקע גם בימי הקיץ והאביב, והן לגבי חצי הכדור הדרומי, שם החורף חל בתקופת הקיץ שלנו.

מקור נוסף שעוסק בבעיה זו הנו בעל 'תרומת הדשן':

"שאלה: יש שנים נמצאו בזמנינו שהשלג והקרח שוהה על פני הארץ סמוך לימי פסח, ואי אפשר אפי' למיעוטיה דעובדי אדמה לזרוע השעורים ושבולת שועל קודם יום הנף העומר, יש לחוש באותה שנה שלא לאכול אותם זרעים ושלא לשתות השכר שעושין מהן משום איסור חדש או לאו?

תשובה: יראה דבכה"ג כל ירא שמים יחוש לעצמו, אבל למחות בהמון העם לאו שפיר דמי... ונראה דהיכא דאיתרמי שנה כה"ג, שהשלג והקרח כה"ג הוה עד סמוך לימי פסח... וגם אם הוא כה"ג שבכל הסביבות שמשם מביאים תבואה הוי השלג והקרח כמו במדינה זו, וכמו שהמדינה רוב שתייתם שכר, שאז קשה להפרישם, בכה"ג אין להורות לאיסור דמוטב יהיו שוגגין כו', כי לא ישמעו כלל הואיל ורוב השתייה אינם עושים אלא משעורים..." (סימן קצ"א).

בהמשך השיעור נעמוד על שתי גישות בקרב חכמי אשכנז, אשר מצאו פתח להתיר את האיסור מעיקר הדין. נעיין בדבריהם ובהבנתם את הגמרא, ונבחון כיצד התקבלו דבריהם הלכה למעשה.

שיטת ה'אור זרוע'

"ונראה בעיני אני המחבר לפסוק הלכה דחדש חוץ לארץ דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא. דתנן: כל קרבנות הצבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ. סתם לן תנא דחדש חוץ לארץ דרבנן, דאי דאורייתא - היה בא מחוץ לארץ?! דהא בהא תליא..." (או"ז ח"א סימן שכ"ח).

ה'אור זרוע' מדייק ממשנה במנחות שחדש בחו"ל מדרבנן, ולכן במקרים של ספק ניתן להקל. סתם משנה זו עדיפה מהמשנה בערלה, הואיל והיא עוסקת בענייני העומר ושתי הלחם. ה'אור זרוע' מתייחס בדבריו גם לגמרא במנחות שהבאנו לעיל, ומסביר שיתכן והסברו של רש"י אינו ההסבר היחידי האפשרי, וכן יתכן ורבינא החמיר על עצמו ולא אכל גם ביום יז רק משום הספק, ולא משום שחדש בחו"ל אסור מהתורה. גם לשיטת רש"י, יתכן וכך עשה רק אביו של רבינא אך רבינא עצמו חלק על כך.

סברת ה'אור זרוע' היא אם-כן שדין חדש קשור מהותית לחובת הקרבת העומר, ולכן רק במקומות מהם ניתן להביא את העומר - שם חל איסור חדש. היות ולא ניתן להביא את קרבן העומר מתבואה שגדלה בחו"ל, לכן אין איסור חדש בחו"ל. לפי שיטת הרמב"ם, יש להסביר שהקשר בין העומר והחדש הינו שונה: העומר מתיר את התבואה החדשה בכל מקום בעולם, אולם איסור זה אינו קשור לחובת ההקרבה. גם במקומות שלא ניתן להקריב מהם את העומר עדיין התבואה לא הותרה ואנו זקוקים לעומר כמתיר של התבואה.

ה'אור זרוע' מסיים את דבריו ואומר כי בשעת הדחק ניתן לסמוך גם על דעת יחיד בקרב התנאים, ולפסוק כמותה להלכה:

"...ותו, הואיל והמשניות והתנאים חלוקים בדבר וחזינן נמי אמוראים דאיכא דעבדי הכי ואיכא דעבדי הכי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, ואיכא שעת הדחק דאי אפשר לן שלא לקנות תבואה מן העכו"ם, אית לן לסמוך על סתם משנה והתנאים והאמוראים דסברי חדש ח"ל דרבנן ולא חיישי' לספיקא. כההיא פ"ק דנדה מעשה ועשר ר' כר' אליעזר לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק" (שם).

תרומת הדשן מביא גישה זו להלכה, וכך גם כותב הדרישה על הטור. 'ערוך השולחן' מרחיב בסימן זה לדון בפסיקת ההלכה, והוא מבסס את פסיקתו לקולא בעיקר על דברי ה'אור זרוע':

"...ועל-כל-פנים, הרבה מהראשונים שפסקו דלא כר"א וגדולי אחרונים טרחו למצא טעם לדבריהם והאריכו בפלפולים שקשה לבנות יסוד לדינא ע"פ זה. אך עכשיו זכינו שנדפס האור זרוע הגדול והוא ביאר טעמם ונמוקם ועולה בקנה אחד עם דברינו הקודמים... ולפ"ז נתגלה לנו טעמי רבותינו המקילים ודברים ברורים הם כשמש בצהרים ואלמלי ראו הגדולים שטרחו למצא היתר לפי גודל הצער מאיסור זה במדינות שלנו לא היו מאריכים בפלפולים אחרי שהדרך ישר לפנינו מגאון קדמון שהא"ז היה רבו של מהר"מ מרוטנבורג רבו של הרא"ש והוא תלמיד של רבותינו בעלי התוס'... ועתה ישמח לבבינו ותגל נפשינו ללמד זכות על כלל ישראל" (סעיף ו[2]).

שיטת הב"ח

בתחילת השיעור ראינו את דברי המשנה בקידושין, אשר דנה אילו מצוות נוהגות בחוץ לארץ. ראינו כי ר"א סבר כי אף על החדש מצווים בחו"ל. הירושלמי בסוף מסכת ערלה, שואל מדוע משנה זו אינה מציינת גם את דין חלה שנהוג בחו"ל, והוא מתרץ כי המשנה הזכירה רק דברים שנוהגים גם בשל גויים, וחלה נוהגת רק בישראל. תוספות בקידושין לומדים מדברי הירושלמי האלו כי חדש נוהג גם בשל גויים:

"ובירושלמי נמי משמע דחדש נוהג אף בשל עובדי כוכבים. דפריך עלה דמתני' דקתני אף החדש, אמאי לא תני חלה, ומשני לפי שאינה בשל עובדי כוכבים. משמע דחדש דקתני במתניתין נוהג בשל עובדי כוכבים" (תוס' לז: ד"ה כל מצוה).

הב"ח, חולק על מסקנת זו של התוספות, ומפרש כי דברי הירושלמי אינם מוסבים על דברי ר"א במשנה בקידושין. כלומר, לדעת הב"ח, הירושלמי אמר כי המשנה דנה רק בדברים שנוהגים גם בשל גויים, אולם בדברים אלו הוא התייחס רק לערלה וכלאים - דברי חכמים, ולא לחדש - דברי ר"א.

הב"ח מבין שישנם שני דיונים שונים: איסור חדש בחו"ל, ואיסור חדש מתבואת גויים. דברי ר"א שנפסקו להלכה שחדש נוהג בחו"ל, נוגעים רק לדין חדש בחו"ל, אך חדש של גויים עדיין מותר בכל מקום. הב"ח מסביר שהבנת תוס' הייתה שחדש שווה לערלה וכלאיים להלכה, אך הוא חולק על תפיסה זו ומבין שלמספר עניינים דין חדש שונה מערלה וכלאיים.

הב"ח מנסה להביא ראיה לשיטתו ממספר גמרות, ובסיום דבריו הוא מנסה להראות שמספר ראשונים סברו כמותו בפירוש הסוגיה. הב"ח מסיים את דבריו באמירה חד משמעית:

"ולכן אין לשום גדול להורות הוראה לאיסור היפך המנהג שנהגו על פי גדולי ישראל להיתר. ומי שרוצה להחמיר לעצמו מדת חסידות הוא ולא יורה לאחרים דלא ליתי לאינצויי. ודוקא במי שהורגל בשאר פרישות ומפורסם לחסיד רשאי לנהוג לאיסור...[3] " (יורה דעה סי' רצ"ג).

הש"ך (ס"ק ו) והגר"א (ביאור הגר"א אות ב) חולקים על דברי הב"ח וראיותיו, ואינם מקבלים כלל את חידושו. הט"ז מביא את דעת הב"ח (שהיה חותנו) וכותב שלא ניתן לחלוק על דברי הראשונים, אך בשעת הדחק הוא אומר כי ניתן לסמוך על דבריו. מצד שני, אנו מוצאים באחרונים שיש שקיבלו את דעת הב"ח הלכה למעשה:

"לדעתי נראה כמעט ברור שנהגו כך עפ"י הוראתו להיתר של הב"ח בטור יו"ד סימן רצ"ג באשר היה המרא דאתרא דעירו של הבעש"ט היא מז'בוז, ולאחר מיכן גם המרא דאתרא דבעלזא (ועבור כך הבעלזאים נוהים אחריו בפסקיו). ומה גם שהב"ח שם מזהיר ובא שאין לשום גדול להורות הוראה לאיסור היפך המנהג שנהגו עפ"י גדולי ישראל להיתר כדיעו"ש (שו"ת ציץ אליעזר ח"כ, מ).

בהמשך התשובה הרב וולדנברג מביא מספר פוסקים בעירו של הגר"א שפסקו להלכה שלא כגר"א והקלו בדין חדש בחו"ל ובשל נכרים. למרות שהגר"א פסק להחמיר, בדורות שלאחר מכן הקלו בדבר, ובעקבות כך הוא מסיים את דבריו בנושא:

"ובמקום ענותנותו, אנו נוכחים לדעת תוקף גדולתו שתקע בזה יתד חזק להיתרא (-בניגוד לגר"א), ולא רק ליישוב המנהג לבד" (שם).

חדש- מצווה התלויה במה?

לפי שיטת הב"ח עולה להלכה שחדש בחו"ל אסור מהתורה, אולם חדש של נוכרים מותר[4]. כדי לנסות ולתת סברה לדעת הב"ח, נעיין בהגדרת חדש כמצווה התלויה בארץ.

הגמרא בקידושין עוסקת בדברי המשנה ומסבירה מה הכוונה כאשר נאמר שמצווה תלויה בארץ:

"מאי תלויה, ומאי שאינה תלויה? אילימא תלויה - דכתיב בה ביאה, ושאינה תלויה - דלא כתיב בה ביאה, והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהן ביאה, ונוהגין בין בארץ בין בח"ל! אמר רב יהודה, ה"ק: כל מצוה שהיא חובת הגוף - נוהגת בין בארץ בין בח"ל, חובת קרקע - אינה נוהגת אלא בארץ" (לז:).

הגמרא מסבירה שישנם שני סוגי מצוות: מצוות התלויות בגוף, ומצוות התלויות בקרקע. הכוונה במילים מצווה התלויה בארץ אינה שהיא מצווה רק בארץ ישראל, אלא מצווה שחיובה נובע מהקרקע, מהאדמה, ולא מהאדם.

הרמב"ם בפירוש המשנה מסביר שלמרות שחדש היא מצווה התלויה בארץ, נפסק להלכה כדעת ר"א שחדש אסור בחו"ל מן התורה. חדש היא המצווה היחידה שאנו מוצאים בפסוקים שהיא תלויה בארץ, אך אינה חלה רק בארץ ישראל[5].

הרמב"ם פסק את דיני חדש בפרק י בהלכות מאכלות אסורות, ולא בהלכות תמידים ומוספים בפרק ז יחד עם דיני העומר. בהלכות תמידים ומוספים אנו מוצאים מספר הבדלים בדיני העומר בין ארץ ישראל וחו"ל גם בהקשר של דיני חדש: 1. מהיכן מותר להביא את העומר. 2. האם יש איסור קצירה לפני הקרבת העומר. בהלכות מאכ"א איננו מוצאים כלל חילוק בדיני חדש בין א"י וחו"ל. ננסה להציע הסבר בדברי הב"ח לאור עיקרון שכותב ר' חיים הלוי על הרמב"ם לגבי חיוב ערלה בחו"ל (הל' מאכ"א י,טו). יש להדגיש שוודאי שהרמב"ם לא סבר כך, אך יתכן וכך הסביר הב"ח את חידושו מסברה.

ניתן לומר: כי חיוב חדש הינו מהתורה גם בחו"ל, אך אופיו וגדריו שונים מחיוב חדש בא"י (כמו בדין ערלה). בא"י איסור אכילת חדש קשור גם לחובת הקרבת העומר, אך בחו"ל האיסור אינו קשור למנחת העומר אלא איסור עצמאי (כמו מאכלות אסורות). האיסור חל רק לגבי עמ"י כל עוד העומר לא הוקרב.

ראינו שר"ש לומד את דין חדש בחו"ל בספרא מהמילים בכל מושבותיכם- יתכן שהדרשה מדברת דווקא על מקומות שהם מושבות של ישראל אך לא של גויים. יתכן ואנו מוצאים כאן דעת ביניים בין שיטת האו"ז שמבין שאיסור חדש קשור לעומר ובין שיטת הרמב"ם שיוצר נתק ביניהם. שיטת הב"ח תחלק בין חדש בא"י ובחו"ל לאור מקור הלימוד ולאור ההבנה שחדש בחו"ל אינו שייך לגבי נכרים. לא מצאתי מי שהזכיר סברה לשיטת הב"ח, ויתכן דרך בחינת מעמד חדש כמצווה התלויה בארץ ניתן להעלות כיוון לחשיבה.

אחרית דבר

בשיעור זה ניסינו לגעת במספר נקודות בסוגיית איסור חדש בחו"ל. ישנם הרבה דברים שלא התייחסנו אליהם, אך נגענו בעיקרי ההיתרים בנושא, ובדיונים שהעלו בעקבותיהם[6].

סוגיה זו, מהווה אבן פינה בהסתכלות על היחס בין המנהג ובין פסיקת ההלכה וכן להתייחסות של הפוסקים אל המציאות המשתנה בעקבות שינויים גיאוגרפים. ערוך השולחן מרחיב בסימן זה את יסודות ההיתר, ולאחר שהוא מבסס את דבריו בעיקר על דברי האו"ז, הוא מעלה מספר סברות נוספות להתיר[7]:

"...הרי מפורש דכל שהאיסור הוא לאו ומותר בהנאה, לא גזרו בח"ל. ואי קשיא לפ"ז למה גזרו בחדש על המדינות הקרובות, והטעם פשוט: משום דהמקומות הקרובין זל"ז מוליכין התבואות מזה לזה ואתי לידי קלקול כמובן, אבל למה להם לגזור על הרחוקות. ויותר מזה דאיך יגזורו על המדינות הרחוקות כשלנו שנצטרך להמתין יותר מחצי שנה מזמן הקציר דבר שאין הציבור יכולין לעמוד בו, הא קיי"ל דאין גוזרין גזירה על הציבור בדבר שאין יכולין לעמוד בו, ודרשינן זה מקרא בפ' אין מעמידין (לו.) ומטעם זה בטלו איסור שמן ע"ש ק"ו לתבואה שהוא חיי נפש ממש ולכן כל בית ישראל נקיים ולא נכשלו באיסור ח"ו.

ולפ"ז לשיטת רבותינו אלה הוי היתר גמור אפילו בקרקע של ישראל, והגדולים שהעמידו ההיתר מפני שאינו נוהג בשל עכו"ם בח"ל כתבו מפורש דשדות של ישראל אסורות ואנן הא קא חזינן הרבה שדות של ישראל שזורע ישראל ולא נהגי באיסור חדש, וזהו הרבה במדינות אלה, ומכמה דורות נהגו כן. אבל לדברינו דאנו סוברים כשיטה זו א"ש..." (שם, סעיף כ').

בעקבות דעת ה'אור זרוע' שחדש בחו"ל הוא איסור דרבנן, בא 'ערוך השלחן' ומתיר את האיסור לגמרי ולא משום ספיקא דרבנן. 'ערוך השלחן' מחדש כי חז"ל כלל לא גזרו את האיסור על מקומות אלו. זאת משום שהואיל ומקומות אלו רחוקים והאיסור קשור לקרבן העומר, אז אין שייכות לגזור במקום רחוק שלא ניתן להביא ממנו כלל את העומר. דבריו של 'ערוך השלחן' מחודשים ומעניינים, וקשורים לשאלה הבסיסית לגבי הגדרת החדש כמצווה התלויה בארץ.


[1] חג זה ידוע גם בשפ 'פסחא'. יש לציין כי זהו החג היחיד במסורת הנוצרית אשר קביעת תאריכו נעשית גם על פי הירח. ליתר דיוק, הוא נחגג ביום ראשון בשבוע, החל אחרי מילואו של הירח שחל אחרי ה-20 במרץ, וזו הסיבה מדוע הוא יוצא תמיד בסמיכות לחג הפסח. להרחבה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%90

[2] וראה את דבריו בסעיף יט על האור זרוע- "האמנם עתה שזכינו לאור זרוע לצדיק, עתה לישרי לב - שמחה".

[3] אנו מוצאים גם בהלכות מכירת חמץ שהב"ח חידש הלכה שנבעה משינויי המסחר בתקופתו. הב"י בסימן תמ"ח פוסק להלכה שיש להוציא את החמץ מחוץ לבית גם אם מכרו אותו לגוי. הב"ח מחדש להלכה שניתן למכור חמץ לגוי ולהשאיר את החמץ בתוך הבית, ואם יש לו הרבה חמץ הוא יכול למכור לו את כל החדר ולא יוציא את החמץ מהבית.

[4] בסיום דבריו מסתמך הב"ח גם על השיטות שסוברות שחדש בחו"ל אסור מדרבנן, אך עקרונית שיטתו עומדת גם ללא ראשונים אלו.

[5] אם נעיין בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בערלה נראה לכאורה סתירה בדבריו-"החדש אסור מן התורה בכל מקום, שנ' ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ולא תלה את זה בארץ". אך אם נעיין במקור הרמב"ם בתרגום הערבי נראה שאין סתירה אמיתית בדבר, והסתירה המדומה נוצרה מתרגומו של הרב קאפח בעניין זה. כוונת הרמב"ם שם שאנו לומדים מפסוק שגם לא בארץ יש את החיוב אך עדיין חדש מוגדר כמצוה התלויה בארץ (וראה בעניין זה גם בתרגום הדפוסים). לעניין הגדרת מצוות התלויות בארץ ראה בספרו של הרב ישראלי- 'ארץ חמדה' מעמוד עה.

[6] ראה את מאמרו של הרב בני לאו 'מסע בארון בספרים ההלכתי', בתוך הספר 'מסע אל ההלכה', שמביא סקירה כרונולוגית של הגישות בסוגיה.

[7] מעניין להשוות בעניין זה את גישת ערוה"ש מול גישת הפסיקה של המשנ"ב (ראה משנ"ב סימן תפט,מה ובדבריו בביאור הלכה שם).