דילוג לתוכן העיקרי

בכורות | דף סא | לתקוני שדרתיך בבכורות

 

'לתקוני שדרתיך' בתרומה ובמעשר בהמה

בסוגייתנו הגמרא דנה במקרה בו הבעלים מינה שליח לעשר את הבהמות והשליח טעה במניין; בגמרא נחלקים רב פפי ורב פפא האם מעשה השליח מחיל קדושה על הבהמות או לא. רב פפא אומר שהקדושה לא חלה משום שהבעלים יכול לטעון שלא לכך הוא מינה את השליח:

"דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי".


כלומר, הבעלים יכול לטעון שהוא לא מינה את השליח בכדי שיגרום לו להפסד, שהרי כעת עליו להמתין עד שיפול בבהמה מום. הגמרא מבררת מדוע במקרה דנן הדין שונה מתרומה. בתרומה, כאשר הבעלים שולח שליח לתרום מפירות הטבל ולא מציין כמה לתרום, והלך השליח ותרם כפי שהוא מכיר את דעת בעל הבית, או שתרם בעין בינונית במקרה ולא יודע להעריך את דעת בעל הבית, התרומה הינה תרומה. לכאורה גם במקרה זה היה עלינו לומר שהמינוי של השליח היה בכדי לתקן ולא לקלקל ואם רצה הבעלים לתרום פחות ממה שהשליח תרם בפועל יוצא שהוא הופסד ומדוע לא אומרים "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי"?

הגמרא מתרצת שהשוני בין תרומה למעשר בהמה הוא בכך שבתרומה יש אפשרות לתרום במספר דרכים, אם לא ציין הבעלים כמה הוא מעוניין לתרום, השליח אומד את דעתו של הבעלים, ועל דעת זה ממנה הבעלים את השליח. אולם, במעשר בהמה מדובר בטעות של השליח ולא לכך הסכים הבעלים בעת המינוי.

יש לציין שאם השליח מנה את הבהמות בכוונה למנותם במניין מוטעה (קרא לתשיעי עשירי וכו'), פשוט שאין ממש במעשהו. שכן אף בתרומה, אם תרם בכוונה שלא כדעת בעל הבית אין תרומתו תרומה (משנה תרומות ד, ד):

"אם נתכוין להוסיף אפילו אחת אין תרומתו תרומה".


נראה שמחלוקתם של רב פפי ורב פפא הינה על מקרה של טעות במעשה השליח בלבד, אולם אם הבעלים עצמו טעה יש חלות של קדושה כמו שלמדנו לעיל במשנה (בכורות ט, ח):

"יצאו שנים כאחד מונה אותן שנים שנים מנאן אחד תשיעי ועשירי מקולקלין".


במקרה זה, ישנה חלות של קדושה אשר נתפסת הן בתשיעי (שהוא העשירי) והן בעשירי (שהוא האחד עשר). אין קדושה זו מתירה להעלות את הבהמות על גבי המזבח, אך היא מחייבת שירעו עד שיפול בהם מום ואז מותר לאכלם (בשונה מהמקרה בהמשך המשנה בו הם קרבים על גבי המזבח).

הטעם לקדושת הבכור וייחודיות הראשית

נראה שמתאים לסיים את המסכת בעיסוק בטעם מצוות פדיון הבכורות. מצווה זו היא אחת המצוות שסיבתן זכר ליציאת מצרים. בתורה נאמר שמקור הטעם למצוות בכורות הוא בכך שהקב"ה היכה את כל בכורות מצרים ואילו את בכורות ישראל הציל, ולכן הבכורות שייכים לו (שמות יג).

בנוסף לטעם הנזכר, למצווה זו פן נוסף - היא חלק ממשפחת מצוות הראשית הכוללת את התרומה והביכורים. במצוות אלו אנו מצווים ליתן את הראשית לכהנים שליחי ה'; בנתינה זו למעשה אנו נותנים את הבכורות לה'. את הטעם בנתינת הראשון דווקא ניתן להסביר באמצעות דברי המהר"ל (גבורות השם פרק לח):

"לענין קדושה לא נתקדש רק פטר רחם, לפי שאין ראוי לקדש רק דבר שהוא ראשית המציאות ומצד שהוא ראשית המציאות הוא קדוש מן אשר נמצא אחריו, כי ראשית המציאות יש בו קדושה תמיד שהרי השם יתברך הוא ראשית מציאות הכל ג"כ, ולפיכך ראוי ליתן אליו ראשית המציאות".


כלומר, בכל דבר ראשוני יש דמיון מסויים לבורא שהוא 'ראשית המציאות', ולכן ישנה קדושה בבכורות. נראה לומר שבכל דבר ראשוני, ניתן לראות באופן הברור יותר את מציאות הבורא בעולם; הסיבה לכך היא אולי מכיון שאנו רגילים לראות את האופן בו העולם פועל ומעצם הרגל זה אנו כבר לא שמים לב לפלא שבבריאה. משום שכבר התרגלנו למציאות זו, אין אנו רואים בעולם את ההתחדשות, כמו שאנו רואים בדבר שהתחדש בעולם.

באופן דומה, בעל ספר החינוך מציע טעם למצוות השמיטה. לשיטתו, מטרת השמיטה היא להזכיר לאדם של מי כל אלה(מצווה פד):

"כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו פירות בכל שנה ושנה לא בכוחה ובסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה".


דהיינו, הארץ שייכת לה', כמו שכתוב (ויקרא כה, כג):

"כִּי לִי הָאָרֶץ"


שנת השמיטה באה להזכיר לאדם את מקומו ומטרתו – להיות עבד ה'. הפגישה הראשונה בדבר חדש מזכיר לאדם מהיכן הכל בא ומה המקור לקיום המציאות. שאלות מעין אלה מחזירות אותו להכרה בכך שהכול מאת הבורא יתברך.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)