ברכות | דף סד | סיום למסכת ברכות

בשעה טובה אנו זוכים לסיים את לימוד מסכת ברכות שעיקר עניינה הוא ברכות ותפילות. מסכתנו מסיימת בדברי שבח על תלמידי החכמים:

"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך".

המהרש"א הסביר כי תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם – בין אדם לאדם ובין אדם לבורא יתברך, ולכן ראוי לסיים דווקא את מסכת ברכות במימרא זו. ברם, יש לעמוד על תוכן המימרא שכן על פניו תלמידי חכמים הם בעלי מחלוקת גדולים – המקום שבו יושבים תלמידי החכמים, בית המדרש, הוא מקום המחלוקת! ניקח לדוגמא, את המחלוקת המפורסמת בין רבי יוחנן וריש לקיש (בבא מציעא דף פד עמוד א):

"יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא: הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה - משעת גמר מלאכתן, ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אומר: משיצרפם בכבשן, ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים. - אמר ליה: לסטאה בלסטיותיה ידע! - אמר ליה: ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי. אמר ליה: אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה. חלש דעתיה דרבי יוחנן, חלש ריש לקיש. אתאי אחתיה קא בכיא, אמרה ליה: עשה בשביל בני! אמר לה: עזבה יתמיך אני אחיה. - עשה בשביל אלמנותי! - אמר לה: ואלמנותיך עלי תבטחו. נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש, והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא... הוה קא אזיל וקרע מאניה, וקא בכי ואמר: היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא, והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה]. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה".

מחלוקת שתחילתה בדברי תורה, בדיון על טומאה וטהרה, נסתיימה בטרגדיה משפחתית ולאומית נוראה. בתחילה אחד מגדולי ישראל נפטר, תוך שהוא מותיר אחריו אלמנה ויתומים. תקופה לא ארוכה לאחר מכן, הטרגיה הזו גדלה יותר שכתוצאה מאותו ריב נפטר עוד אחד מגדולי ישראל. בהחלט ניתן לומר שמדובר במשבר לאומי! איך ניתן להסביר זאת?!

אנו למדים במסכת יבמות על מקרה נוסף, המזכיר את זה האחרון, שעל פניו תמוה מאוד (דף צו עמוד ב):

"אזל ר' אלעזר אמר לשמעתא בי מדרשא, ולא אמרה משמיה דר' יוחנן. שמע רבי יוחנן, איקפד. עול לגביה רבי אמי ור' אסי, אמרו ליה: לא כך היה המעשה בבית הכנסת של טבריא, בנגר שיש בראשו גלוסטרא שנחלקו בו רבי אלעזר ורבי יוסי, עד שקרעו ספר תורה בחמתן? קרעו ס"ד? אלא אימא: שנקרע ס"ת בחמתן, והיה שם רבי יוסי בן קיסמא, אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו עבודת כוכבים! וכן הוה".

מדוע רבי יוסי בן קיסמא חשב שכתוצאה מהוויכוח, חמור ככל שהיה, בית הכנסת יהפך לבית עבודה זרה? נראה להסביר דברים אלה על פי דברי המשנה במסכת אבות (מסכת אבות פרק ה משנה יז):

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו".

קודם שנענה על שאלתנו, יש להתייחס לנקודה משמעותית מאוד - לכאורה, לאור הדברים לעיל משנה זו קשה מאוד – נאמר שמחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. מדוע שנרצה בכך, שכן רצוננו הוא שלא תהיינה מחלוקות כלל? כתשובה לכך מסביר רבנו יונה (בפירושו על אבות פרק ה משנה יז) שלא המחלוקת עצמה היא שמתקיימת אלא שהנחלקים הם אלו שמתקיימים – היום נחלקים בדבר אחד ומחר בדבר שני ואילו מי שמחלוקתו אינה לשם שמים, כמחלוקת קורח, יאבד. כאשר מחלוקת היא לא על האמת, כשמחלוקת יכולה לגרום לכך שכמעט ונקרע ספר תורה, או כאשר המחלוקת יורדת לפסים אישיים, כנראה שמשהו לא תקין – הסיבה שרבי יוסי אמר שיהיה אותו מקום בית עבודה זרה הוא משום שהעבודה הזרה היא אנוכיות. במחלוקת שבה כל אחד עומד במקומו ואינו מוכן לזוז, וכל אחד חושב כי 'אני ואפסי עוד' וכי 'הרצון שלי הוא הקובע' המחלוקת מושתת על 'האני'. בוויכוח מעין זה אדם לא שומע את טענת חברו ומטרת המחלוקת אינה בירור האמת. כל אחד מהצדדים רוצה להשמיע את דבריו בלבד ולהראות את כוחו. מצב כזה, שבו האדם משתמש במחלוקת בכדי לעבוד את יצרו, הוא עבודה זרה.

בשונה מתיאור זה, כאשר כל מטרתם של בעלי המחלוקת היא השגת האמת, יש במחלוקת בניין עולם וריבוי שלום. על מנת להבין את מטרת החקירה אחר האמת, נכון יהיה לסיים בדברי הרב קוק בנושא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם (עולת ראיה חלק א עמוד של):

"יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם ע"י צביון אחד בדיעות ותכונות, וא"כ כשרואים ת"ח חוקרים בחכמה ודעת תורה, וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דוקא ע"י הערך של רבוי השלום".