ראש השנה | דף לה | לעולם יסדיר אדם תפילתו
במהלך הדיון בהבדלים שבין תפילות ראש השנה ויום הכיפורים לתפילות ימי החול מובאות בסוגייתנו המימרות הבאות:
"אמר רבי אלעזר: לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל. אמר רבי אבא: מסתברא מילתיה דר' אלעזר בברכות של ראש השנה ושל יום הכיפורים, אבל דכל השנה לא".
מדברים אלו נראה שקיימת חובה להסדיר את תפילות ראש השנה, יום הכיפורים ושאר המועדים לפני שמתפללים. הגמרא על כך ממעשהו של רב יהודה, שהיה מסדר גם תפילת חול לפני שהיה מתפלל, ומשיבה שכיוון שרב יהודה התפלל "מתלתין יומין לתלתין יומין" תפילתו הייתה כתפילת מועדים, והוא היה צריך להסדירה.
הרמב"ם (תפילה ד, יט) הסיק מכאן שצריך להסדיר גם את תפילת מוסף של ראש חודש, אך הטור (אורח חיים סימן ק') דייק מדברי הרא"ש שחובה להסדיר רק תפילה שאין מתפללים אותה במשך שלושים יום, אך את תפילת ראש חודש, שלא עברו שלושים יום מהפעם האחרונה שנאמרה, אין צורך להסדיר תחילה. הראשונים נחלקו גם בטעם הדין:
א. לדעת הרמב"ם יש להסדיר את התפילה כדי למנוע טעויות: "תפלות הפרקים, כגון תפלת מוסף ראש חדש ותפלת מועדות, צריך להסדיר תפלתו ואחר כך עומד ומתפלל, כדי שלא יכשל בה".
ב. לדעת הטור יש להסדיר את התפילה כדי שתהיה שגורה בפינו: "וצריך להסדיר תפלתו קודם שיתפלל כדי שתהא שגורה בפיו".
בעוד לדעת הרמב"ם מטרת סידור התפילה היא אך ורק מניעת טעויות בתפילה, לדעת הטור יש בהסדרת התפילה רובד עמוק נוסף – כוונה בתפילה. כאשר התפילה שגורה בפיו של אדם ביכולתו להגיע מתוך כך למקום משמעותי יותר.
אמנם, אפשר שאין מחלוקת בין הראשונים, והבית יוסף (אורח חיים סימן ק') אכן כתב שדיוקו של הטור אינו הכרחי, ואפשר שהרא"ש אינו חולק על הרמב"ם. כך ניתן להבין מדברי הרמב"ם (תפילה א, ג), שהסביר שחז"ל תיקנו נוסח אחיד לתפילה מחשש שהאדם הפשוט, עילג השפה, לא יצליח לנסח תפילה הגונה בכוחות עצמו.
בעבודת המלך יש חוקים ונהלים – מה להקדים ומה לאחר, איך לעמוד ומתי להשתחוות, באיזו שעה ובאיזה מקום. יסוד ההיתר לתפילה[1] הוא בהיותה עבודת המלך, ולכן יש לעשותה בצורה הנכונה והמתאימה למלך מלכי המלכים. בבית המלך יש קוד התנהגות, וכל המבקר בהיכלו חייב לשמור על החוקים. חז"ל שקלו כל מילה בתפילה, והתבססו על המקרא כדי לזכות בלגיטימיות לנוסח וכדי לנסח תפילה מושלמת. במקרה זה התפילה היא "סדר", "סידור" – אין זועקים אותה אלא עורכים אותה. זאת בשונה מהתפילה הספונטנית, הבוקעת מעמקי הלב – תפילה אמיתית וכנה, בלי עריכה ולמדנות. כשהאדם נמצא בצרה או במצוקה, אין תפילתו ביטוי לעבודת ה' אלא לצרכיו הקיומיים והמיידיים. במקרה כזה אין סדר תפילה וסדר עבודה, אלא זעקה הבוקעת ועולה מתוך המערה, מבין המצרים. האדם שבתוך המערה אינו מחפש את ארמון המלוכה כדי לשרת שם לפני המלך, אלא את המחסה להינצל בו מפני האויב – מתוך חשכת הנשמה אדם קורא וצועק אל האלוקים להצילו.
התפילה היומית, העבודה שבלב, אחרת היא. אין עבודת המלך בוקעת מבית בוער, אלא משתלבת בחצר המלך, כחלק מהעבודה והשירות. מחד היא ערוכה ומסודרת כדי למנוע טעות בדרך הפניה אל המלך, ומאידך ביכולתה להביא את האדם לפני ולפנים – לתפילה איכותית.
[1] את משמעות המילים 'ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך' ניתן להבין כבקשה לעזרה מאת הקב"ה – 'ה', עזור לי להתפלל'. אולם ניתן להציע להן הסבר נוסף – בקשת רשות. אין האדם זקוק לעזרה מיוחדת בתפילה יותר מאשר בשאר הדברים, כגון דיבור והליכה. ברור שהאדם אינו יכול להתקיים כלל בלא עזרתו של הקב"ה, ולכן בקשה נקודתית בעניין התפילה אינה נראית מוצדקת.
כשהאדם ניגש להתפלל הוא מבין מיד את הקושי שבדבר – כיצד אני הקטן יכול בכלל לבוא לפני בורא העולם? מי הרשה לי לבוא בפניו? בעקבות זאת הוא מבקש: 'ה', שפתי תפתח' – הענק לי את הזכות לדבר בפניך, להגיד תהילותיך, להימנות על עבדיך ומשרתיך, שאם לא כן אני נשאר דומם ואילם.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)