סיומה של תפילת שמונה עשרה

  • הרב דוד ברופסקי

יהיו לרצון אמרי פי

הגמרא (ברכות ט ע"ב) אומרת שבסיומה של תפילת שמונה-עשרה יש לומר את הפסוק "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי" (תהילים י"ט, טו):
 
מכדי, האי יהיו לרצון אמרי פי – משמע לבסוף ומשמע מעיקרא – דבעינא למימר. מאי טעמא תיקנוהו רבנן לאחר שמונה-עשרה ברכות? לימרו מעיקרא! אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר שמונה-עשרה פרשיות, לפיכך תקינו רבנן לאחר שמונה-עשרה ברכות.
 
נחלקו הראשונים בשאלה עד כמה פסוק זה הוא חלק בלתי נפרד משמונה-עשרה. הראשונים שאלו למשל אם מותר לענות לקדיש ולקדושה מיד עם סיום הברכה האחרונה של שמונה-עשרה, או רק לאחר הפסוק "יהיו לרצון אמרי פי" (תהילים י"ט, טו). במילים אחרות, האם "יהיו לרצון" חותם את תפילת שמונה-עשרה או שאולי זו תוספת לאחר שהתפילה הסתיימה כבר?
 
הראבי"ה (ברכות סימן סו) והמרדכי (סוכה רמז תשנד) פוסקים שמותר לענות לקדיש ולקדושה מיד אחרי הברכה האחרונה. הרשב"א (שו"ת חלק ז סימן תה) לעומת זאת, קובע כי מותר לענות רק אחרי הוספת "יהיו לרצון".
 
השולחן ערוך (או"ח סימן קכג סעיף א) פוסק כי אין להפסיק בין שמונה-עשרה לבין "יהיו לרצון". לעומתו, כותב הרמ"א שהנוהגים להוסיף בקשות אחרי שמונה-עשרה, לדוגמה כפי שאנו נוהגים להוסיף את הפסקה הפותחת במילים "אלוקי נצור לשוני מרע", רשאים לענות לקדיש ולקדושה אפילו לפני שאמרו "יהיו לרצון".
 
המשנה ברורה (סימן קכג ס"ק ג) ממליץ לומר "יהיו לרצון" פעמיים, פעם אחת לפני "אלוקי נצור" ופעם נוספת לאחר מכן, וזאת כדי להימנע מהספק. על כן, באמצע אמירת "אלוקי נצור" מותר לענות לקדיש ולקדושה, לחתימת ברכות "הקל הקדוש" ו"שומע תפילה", למודים דרבנן, לברכת כהנים ולברכות התורה.

אלוקי נצור

בגמרא (ברכות יז ע"א) מופיעות מספר תפילות שנאמרו על ידי חכמים בסיום תפילת שמונה-עשרה. התפילה המצויה בסידורים שלנו, "אלוקי נצור", חוברה על ידי מר בר רבינא.
 
מר בריה דרבינא כי הוה מסיים צלותיה אמר הכי: אלוקי, נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תידום ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך ובמצוותיך תרדוף נפשי, ותצילני מפגע רע מיצר הרע ומאישה רעה ומכל רעות המתרגשות לבוא בעולם, וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם, 'יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי'.
 
הבית יוסף (סימן קכב) כותב ש"העולם ביררו להם תחינה זו" כבסיס שעליו נבנתה כל התוספת הנאמרת בדרך כלל אחרי שמונה-עשרה. הערוך השולחן (סימן קכב סעיף ו) מסביר שתפילתו של מר בר רבינא נבחרה מכל התפילות שבגמרא, משום שהיא נחתמת במילים "יהיו לרצון אמרי פי". כמו כן, ספר החרדים (מצוות התשובה ה) מסביר שתפילה זו מגלמת בתוכה רבים מיסודי האמונה היהודית, כמו איסור לשון הרע, הימנעות ממחלוקת והמרכזיות של תלמוד תורה.
 
הרב יעקב עמדין (1698 – 1776), בסידור היעב"ץ, הביא את כל התפילות הנזכרות בגמרא. וכן כתב הרב משה סופר (1762–1839), הידוע בכינויו החתם סופר, בהסכמתו למחזור וינה (1794), "מה טוב ונעים להדפיס כל התפילות שצלו חז"ל בתר צלותיה דסוף פרק קורא בברכות." וכן העיד עליו תלמידו, בעל האמרי שפר, שהוא עצמו נהג להתפלל כל התפילות האלו אחר תפילתו (ראה ספר פסקי תשובות סי' קכב הערה 10).
 
בנוסף, הטור (סימן קכב) כותב:
 
אמר שמואל כל הזריז לומר ד' דברים הללו זוכה ומקבל פני שכינה: 'עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך, עשה למען קדושתך'.
 
בסיומה של תפילת שמונה-עשרה, נוהגים האשכנזים והספרדים (בהבדלים קלים) להוסיף נוסח זה.
 
מותר לקצר את "אלוקי נצור" או לדלג על קטע זה כדי לענות לקדיש ולקדושה (שולחן ערוך סימן קכב סעיף א; משנה ברורה ס"ק ו) או כדי למנוע טרחה דציבורא, אם למשל חלק מהציבור מחכה למתפלל אחד שיסיים להתפלל שמונה-עשרה (כף החיים סימן קכד ס"ק יד).
 
לבסוף, המשנה ברורה (סימן קכב ס"ק ח) מביא את החיי אדם הכותב שכל אדם צריך להתפלל מדי יום על צרכיו האישיים, על כלכלתו ועל הצלחת החינוך של ילדיו, אחרי שיסיים להתפלל שמונה-עשרה ולפני אמירת "אלוקי נצור".

פסיעת שלוש פסיעות לאחור בסיום תפילת שמונה-עשרה

הגמרא (יומא נג ע"ב) אומרת שבסיום תפילת שמונה-עשרה יש לפסוע לאחור כמחווה של כבוד.
 
אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום... תניא נמי הכי: המתפלל צריך שיפסיע שלוש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום. ואם לא עשה כן – ראוי לו שלא התפלל.
 
הגמרא מסבירה שאחרי שפוסעים שלוש פסיעות לאחור, יש "לתת שלום", קודם לשמאל ואז לימין.
 
ומשום שמעיה אמרו שנותן שלום לימין ואחר כך לשמאל, שנאמר [דברים ל"ג, ב] 'מימינו אש דת למו' ואומר [תהילים צ"א, ז] 'יפול מצדך אלף ורבבה מימינך'... רבא חזייה לאביי דיהיב שלמא לימינא ברישא. אמר ליה: מי סברת לימין דידך? לשמאל דידך קא אמינא, דהווי ימינו של הקדוש ברוך הוא. אמר רב חייא בריה דרב הונא: חזינא להו לאביי ורבא דפסעי להו שלש פסיעות בכריעה אחת.
 
הבית יוסף (סימן קכג) מביא מספר טעמים שונים לפסיעות. נראה כי הטעם הפשוט ביותר נמצא בדבריו של השיבולי הלקט (סימן יח). השיבולי הלקט כותב, בשם הגאונים, כי כאשר אדם מתפלל הוא עומד במקום של קדושה והשכינה שורה מעליו. בסיום התפילה אם כן, יש לפסוע שלוש פסיעות לאחור "כדי שיצא ממקום קדושה ויעמוד במקום חול". בנוסף, המגן אברהם (סימן קכג ס"ק א) כותב ש"פשוטו של דבר פוסע לאחריו כעבד הנפטר מרבו".
 
השולחן ערוך (סימן קכג סעיף א) מסביר שיש לומר "עושה שלום במרומיו" בעת שכורעים לשמאל; להמשיך בפסוק "הוא יעשה שלום עלינו" בעת כריעה לימין; וכפי שמסביר המשנה ברורה, את סיום הפסוק "ועל כל ישראל" יש לומר בכריעה לפנים. הרמ"א מוסיף שנהגו לומר "יהיו לרצון" אחרי שלוש הפסיעות, בעת אמירת התפילה למען בניין הבית והשבת עבודת המקדש שבמקומה אנו מתפללים.
 
הבית יוסף מביא את דעתו של רבינו מנוח, לפיה כל פסיעה מורכבת למעשה משתי פסיעות, כלומר צעד ברגל אחת לשמאל ואז צירוף רגל שמאל, ובסך הכל שש פסיעות. המשנה ברורה (ס"ק יג) ואחרונים אחרים (ברכי יוסף, חיי אדם ועוד) פוסקים כי בפועל יש לפסוע שלוש פסיעות קטנות לאחור, כלומר אגודל רגל שמאל לעקב ימין, אגודל ימין לעקב שמאל, כפי שפסעו הכהנים בבית המקדש, ולאחר מכן לעמוד כששתי הרגליים ישרות וצמודות. כמו כן, השולחן ערוך מזהיר מפני פסיעות גסות (סימן קכג סעיף ג, רמ"א) או הוספת פסיעות (סימן קכג סעיף ד), שתי התנהגויות הנחשבות ליוהרה.
 
הבית יוסף כותב שבהגהות מיימוניות (הלכות תפילה פ"ה ה"ס) מובא מדרש "שוחר טוב" שבו נפסק כי יש לפסוע לאחור ברגל שמאל, ואז ברגל ימין, ולסיים ברגל שמאל. לעומת זאת, המהר"י אבוהב, שדבריו אף הם מובאים בבית יוסף, כותב בשם האורחות חיים, כי יש להתחיל פסוע לאחור ברגל ימין. השולחן ערוך (סימן קכג סעיף ג) פוסק כדעת ההגהות מיימוניות שיש לפסוע תחילה ברגל שמאל.
 
המגן אברהם (ס"ק י) מציע שני טעמים למנהג זה. ראשית, בדרך כלל אדם מתחיל ללכת ברגל ימין (הרגל החזקה יותר), אך כשאנו צועדים לאחור ברגל שמאל אנו מבטאים את הקושי לעזוב ולהתרחק מבוראנו. שנית, המגן אברהם מסביר שכשם שהגמרא אומרת לכבד את השכינה על ידי פנייה קודם לכיוון "ימינו של הקדוש ברוך הוא" (כלומר שמאל שלנו) בעת שפוסעים לאחור בסוף התפילה, כך גם עלינו להתחיל לפסוע לאחור ברגל שמאל כלפי "ימינו של הקב"ה".
 
הביאור הלכה כותב כי על פי ההסבר הראשון, איטרים (שמאליים) יפסעו לאחור ברגל ימין, אך לפי ההסבר השני גם האיטר יפסע לאחור ברגל שמאל. הביאור הלכה פוסק (ד"ה כשפוסע; משנה ברורה ס"ק יג) כפי שפסק השולחן ערוך הרב, שאיטר יד ימינו צריך להתחיל לפסוע ברגל החלשה יותר, כלומר ברגל ימין. לעומת זאת, ערוך השולחן (סימן קכג סעיף ז) קובע כי ההלכה כדעה השנייה, כפי שהובאה גם בט"ז, ולפיכך גם אדם שמאלי צריך להתחיל לפסוע לאחור ברגל שמאל.
 
כאשר מתפללים במקום צפוף וקשה לפסוע שלוש פסיעות שלמות לאחור, הערוך השולחן (סימן קכג סעיף ה) מציע לפסוע באלכסון. כמו כן, הב"ח כותב כי בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת הרשב"א (שו"ת סימן שפא) לפיה אין מידה מינימלית לפסיעות. המגן אברהם מסביר את הרשב"א אופן אחר: אין לפסוע פסיעות גדולות מדי, אך עדיין כל פסיעה הקטנה יותר מעקב בצד אגודל לא נחשבת פסיעה. המשנה ברורה (סימן קכג ס"ק יד) פוסק כי ניתן לסמוך על דעת הב"ח בשעת הדחק.
 
הגמרא גם כן אומרת שאחרי שלוש הפסיעות לאחור, אסור למהר ולפסוע חזרה לפנים ולעזוב במהירות את המקום בו עמדנו להתפלל.
 
אמר ליה רב מרדכי: כיוון שפסע שלוש פסיעות לאחוריו – התם איבעיא ליה למיקם, משל לתלמיד הנפטר מרבו, אם חוזר לאלתר – דומה לכלב ששב על קיאו.
 
הב"ח מסביר כי חזרה מהירה למקום הקודם דומה לאדם המתפלל למחילה וסליחה, אך בה בעת ממשיך בעוונותיו.
 
הרי"ף (ברכות כד ע"ב) הביא שתי דעות החלוקות בשאלה אם מותר לו לחזור למקומו מיד כשיתחיל שליח הציבור את חזרת הש"ץ, או רק אחרי ששליח הציבור סיים לומר קדושה.
 
אלא מיבעיא ליה למיקם התם עד דפתח שליח ציבור, וכדפתח שליח ציבור הדר לדוכתיה, ואיכא מאן דאמר עד דמטי שליח ציבור לקדושה.
 
הרא"ש מקבל את הדעה הראשונה שהביא הרי"ף, אך לעומת זאת הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ט ה"ד) פוסק כדעה השנייה. האבודרהם, שדבריו מובאים בבית יוסף, כתב בעניין זה כי המתפלל ביחידות צריך לחכות במקומו לאחר סיום התפילה "כדי שיעור" הזמן שבו שליח הציבור בדרך כלל מגיע לקדושה. רבינו ירוחם לעומת זאת, כותב כי יש לשהות מעט. הבית יוסף מבאר זאת לאור הסוגיה בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ד הל' ו) העוסקת בשיעור הזמן שאדם צריך לשהות בין תפילת שמונה-עשרה לתפילת נדבה שנוספת אחריה, וכותב כי יש לשהות כדי הליכת ארבע אמות.
 
השולחן ערוך (סימן קכג סעיף ב) פוסק:
 
במקום שכולו ג' פסיעות יעמוד, ולא יחזור למקומו עד שיגיע שליח ציבור לקדושה, ולפחות עד שיתחיל שליח ציבור להתפלל בקול רם.
 
והרמ"א מוסיף:
 
והש"ץ יעמוד כדי הילוך ד' אמות, קודם שיחזור למקומו להתפלל בקול רם, וכן יחיד המתפלל יעמוד במקום שכולו פסיעותיו כשיעור זה, קודם שיחזור למקומו.

ישיבה או הליכה לפני אדם המתפלל

הגמרא (ברכות לא ע"ב) אומרת כי אסור לשבת במרחק קטן יותר מארבע אמות מאדם המתפלל שמונה-עשרה:
 
'אני האישה הניצבת עמכה בזה' [שמואל א א', כו] – אמר רבי יהושע בן לוי: מכאן, שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפילה.
 
כמו כן, נאסר לעבור לפני אדם אחר בעת שהוא מתפלל שמונה-עשרה (ברכות כז ע"א):
 
אסור לעבור כנגד המתפללין. איני? והא רבי אמי ורבי אסי חלפי! רבי אמי ורבי אסי חוץ לארבע אמות הוא דחלפי.
 
מה הטעם לאיסורים אלה? באילו נסיבות בכל זאת מותר לשבת או לעבור במרחק ארבע אמות מאדם המתפלל שמונה-עשרה?
 
בנוגע לישיבה במרחק ארבע אמות ממתפלל, הטור (סימן קב) מסביר כי אין זה ראוי לשבת בחוסר מעש ליד אדם העסוק בעבודת הבורא, שכן כך עלול להיראות כאילו האדם היושב אינו מוכן לקבל על עצמו עול מלכות שמיים. טעם נוסף מופיע בדברי הט"ז (סימן קב ס"ק ג) והשולחן ערוך הרב (סימן קב סעיף א), לדעתם המקום שבו אדם עומד להתפלל נחשב "אדמת קודש" (כפי שנאמר בזכריה ב', טז: "על אדמת הקודש"), ולכן אין לשבת בחוסר מעש בקרבת אדם העסוק בתפילה. אולם הט"ז מוסיף ש"אם עוסק בתפילה או דברי תורה ואפילו יושב הוי עליו גם כן קדושה". המאירי (ברכות לא ע"ב) והמגן אברהם (סימן קב ס"ק ו) לעומת זאת, סוברים כי הלכות אלה נובעות מהחשש כי ישיבה ליד מתפלל עלולה להסיח את דעתו.
 
השולחן ערוך (סימן קב סעיף א) פוסק שמי שמתפלל או לומד תורה רשאי לשבת בתוך ארבע אמות מאדם אחר המתפלל שמונה-עשרה, שכן עיסוקים אלה ראויים ל"אדמת קודש". השולחן ערוך (סימן קב סעיף ג) גם פוסק כי אם אדם כבר יושב ואחר הגיע אחריו והתחיל להתפלל לידו, הוא אינו חייב לזוז. הרמ"א מעיר על כך כי מידת חסידות היא לקום ולעבור למקום אחר במקרה כזה.
 
באשר למעבר לפני מתפלל, הביאור הלכה (סימן קב, ד"ה לעבור) מביא את המאמר מרדכי שהסביר כי מעבר לפני מתפלל עלול להסיח את דעתו, לכן אם המתפלל מכסה את פניו בטלית ודעתו לא תוסח, מותר לעבור לפניו. החיי אדם (כלל כו סעיף ג) לעומת זאת מסביר כי אין להפסיק בין המתפללים לשכינה. חלק מן האחרונים קובעים על סמך דבריו אלה של החיי אדם, כי אם ישנה מחיצה לפני המתפלל, כמו ספסל למשל, מותר לעבור לפניה.
 
האם מותר לעבור מצדדיו של אדם העומד בתפילה? הזוהר פוסק כי אין לעבור אפילו מצדדיו של מתפלל. התלמידי רבינו יונה (יח ע"ב) והשולחן ערוך (סימן קב סעיף ד) פוסקים לעומת זאת שמותר לעבור מתפלל מצדדיו. עם זאת, האחרונים דנו בהיקפה של פסיקה זו.
 
האליה רבה מסביר שאסור לעבור מול המתפלל, אבל מותר ללכת בסביבתו, בטווח הראייה שלו. המגן אברהם (סימן קב ס"ק ו) לעומת זאת, קובע כי אסור גם לעבור בכל טווח הראייה של מתפלל כדי לא להסיח את דעתו מהתפילה. נראה כי לכתחילה עדיף להימנע מלעבור בסביבתו של אדם העומד בתפילה, אך רבים סומכים על דעתו של האליה רבה ומתירים לעבור ליד מתפלל מצדו, בעת הצורך.
 
על אף הניסוח המוחלט של הגמרא, האחרונים מעלים מספר מקרים יוצאים מן הכלל.
 
לדוגמה, האשל אברהם (בוטשאטש) מתיר לעבור ליד מתפלל אם עיניו עצומות או שראשו מכוסה בטלית (ראה ביאור הלכה סימן קב סעיף ד). כמו כן, חלק מן האחרונים (ראה פסקי תשובות סימן קב אות ג) מתירים לעבור לפני מתפלל לצורך מצווה עוברת, מצווה שזמנה קצוב ועלול לחלוף. מותר למשל לעבור לפני מתפלל כדי להצטרף לתפילה במניין וכדי לשמוע קדיש, קדושה, "ברכו", ברכת כהנים או קריאת התורה. נוסף על כך, האחרונים מתירים לעבור לפני מתפלל כדי להגיע לבית השימוש, או כדי להוציא מבית הכנסת ילד קטן המפריע לתפילה. לבסוף, חלק מן האחרונים גם מבקרים בהקשר זה את אלה הבוחרים להתפלל במעברים ובמקומות אחרים שאינם מיועדים לתפילה.
 
מקרה כזה מתרחש לעתים קרובות כאשר אדם סיים להתפלל שמונה-עשרה ומבקש לפסוע שלוש פסיעות לאחור, אך בכך הוא עלול לעבור לפני מתפלל אחר. לכתחילה, עדיף במקרה כזה לחכות עד שהמתפלל השני יסיים את תפילתו. בשעת הדחק, לעומת זאת, יתכן שהמצב שונה והאחרונים דנים בשאלה אם וכיצד מותר לפסוע לאחור. למשל, לפי האליה רבה שהבאנו לעיל, מותר לפסוע לאחור, אפילו באלכסון, כל עוד לא עוברים בדיוק לפני אדם אחר המתפלל שמונה-עשרה. כמו כן, המשנה ברורה (סימן קכב ס"ק יד) כותב כי ניתן במקרה כזה לפסוע פסיעות קטנות מאוד לאחור, אלא אם המתפללים קרובים מדי זה לזה. פוסקים אחרים כותבים כי מותר פשוט לומר "עושה שלום" ולעקור ממקום התפילה, בלי לפסוע שלוש פסיעות לאחור.
 
מי שרגיל להתפלל שמונה-עשרה באריכות צריך להשתדל שלא לעמוד בדיוק מאחורי אדם אחר שתפילתו תתמשך פחות.
 
האחרונים מצרים על כך שפעמים רבות הלכות אלה לא נשמרות, וכותבים כי יש להקפיד עליהן בזהירות רבה.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נעמה ליברמן
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *