דילוג לתוכן העיקרי

כאשר אדם שומר תורה ומצוות מתבונן בעולם ההתמודדויות שלו עם קיום המצוות, הוא מבחין שרוב הדברים שאסור לו לעשותם נאסרו ע"י חז"ל, ולא מהתורה. חכמים גזרו גזרה או הרחיקו את האדם מהעבירה כדי שלא יבוא חלילה לידי איסור תורה, למרות שמדאורייתא אין איסור לעשות דברים אלו. מה משמעותם של גדרים אלו, המונעים מהאדם לממש את רצונו ולחיות את חייו? מדוע חכמים גדרו גדרים כזה?

הרב קוק מתייחס בכמה מקומות למשמעות הסייגים לתורה. ב"מוסר אביך" (א', ה) כותב הרב: "עניין סייגות התורה אינו מצד עצם ההבאה לעבירה, רק שכמו שהעבירה רעה בעניינה - כמו כן כל העניינים שמקושרים בה בקשר עילה ועלול רעים בעניינם, וכדאי לפרוש מהם מאוד". הסייגים שחכמים גזרו - אין מטרתם רק להיות גדר, כדי שהאדם לא יבוא לידי העבירה עצמה. כל מה שקשור וקרוב למעשה העבירה - יש בו עצמו משהו מקולקל ורע שראוי להתרחק ממנו, ולכן חז"ל אסרו אותו.

הסבר נוסף לסייגי חז"ל נותן הראי"ה בפירושו למסכת שבת (עין אי"ה שבת פ"א אות נב). המטרה המרכזית של קיום המצוות היא להתקרב יותר לקב"ה. ככל שאנו מוסיפים על עצמנו סייגים והגבלות, ומרחיקים את עצמנו מהאיסורים - אנו מטביעים בנו את הרצון לשמור את מצוות ה' וח"ו לא להתקרב לעבירות ולאיסורים. ע"י התרחקות זו, אנו מראים את רצוננו העז לשמור על המצוות, וחלילה לא לעבור עליהן. משל למה הדבר דומה? למלך שיש לו ארמון, וככל שיש לארמון יותר שומרים - כך הדבר מבטא את גדולת המלך וחשיבותו. אף אנו מוסיפים סייגים למצוות כדי להפנים את גדולת המלך ואת רוממותו, ואת עוצמת רצוננו לשמור את מצוותיו.

לכאורה, לפי יסוד זה, עלול האדם להתרחק לגמרי מהעולם הזה, כדי להראות את כבוד הקב"ה בצורה מכסימלית! ודאי שאין זו דרכנו. הראי"ה מבהיר כי "כל דברי חכמים שעשו סייג - שקולים בשקל הקודש, שעליהם אין להוסיף כמו שמהם אין לגרוע" (עין אי"ה שבת פ"א אות ב). אדם המוסיף לעצמו איסורים וחומרות, מגביל את חייו ואינו נותן לעצמו מקום לחיות. זו אינה מטרת התורה. רצונו ית' הוא שאנו נחיה את חיינו בעולם הזה ע"פ התורה, ולא ניבדל ממנו לחלוטין. חז"ל שיערו אילו סייגים צריך להוסיף, כיוון שבהם עצמם יש דבר רע או כדי לתת כבוד למלך מלכי המלכים, ויותר מזה אסור לאדם להוסיף על עצמו חומרות וסייגים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)